יום שני, 8 בפברואר 2016

מעשה בבחור צעיר ובשני אורחיו שנעשתה להם קפיצת הדרך גדולה בערב חורף בהיר בהרי ירושלים

היה זה ערב חורף בהיר, לא מזמן, עת תפסתי טרמפ עם אחד מגברברי היישוב הצעירים, אשר היה נוהג ברכב חדיש ונעים למראה ומערכת סטריאו מחרישת אוזניים. והנה עזבנו לנו את מחוזותיה הממושטרים של ירושלים, והרכב הלך והאיץ, עלה והתגבר כארי, וכבר במורדות אותו כביש דו-מסלולי צר החוצץ בין השכונה החדשה ומורדות הכפר השכן, נתיב עקלקל ששלטים אדומים-לבנים עם הספרה 50 קבועים בו , נדהמתי לזהות מבעד רעידות הרכב את הספרה 120 במד המהירות. ועת עקף את מחסום הצבא נתן העלם דרור לנפשו, ובסיבובי הדרך לא נבהל ולא נתפחד והקפיד להאיץ ולהאיץ.

ואני מכונס במושב האחורי מונה בראשי את כל אותן תאונות שכבישינו הרחבים נתברכו בהן בשנים האחרונות, ומחשב לעצמי היכן בדיוק ישבו מי שנהרגו ומי שנפצעו, מרגיע עצמי בנחמה פורתא שהפגיעות הקשות היו דווקא מקדימה ומשמאל והרי אני יושב במושב האחורי והימני. ועוד נזכרתי בדברי ההרגעה של שרי ממשלתנו לאחרונה, שהסיכוי להיפגע בפיגוע הרי גדול לאין ערוך מן הסיכוי למות בתאונת דרכים ואין לי ממה לחשוש, ואולם אז תבהלה אחזתני שהרי בדיוק להיפך היו הדברים. ונמשך מבטי אל אותו עלם שתלוי היה עליו המבט הזה המעז עד טמטום של שנות העשרים המוקדמות, המארגן לעצמו פעמיים ביום חוויית אקסטרים מלאת אדרנלין שאני מרשה לעצמי רק פעם בשנה, בקיץ, קשור ומהודק במתקני העינויים של פארק השעשועים הגדול. ובאמת שרציתי לומר לו שיאט קצת, שירגיע, בכל זאת חבל לסיים את חיינו יחדיו שלושה זרים גמורים בכביש חשוך ובחוסר שרמנטיות נוראי, ואולם לא נעים, לא נעים, כי בכל זאת אורח אני ולא לעניין לנדנד ולטרחן.

והנה עולים אנחנו סוף סוף בכביש הגישה ליישוב, על בדל שפתותיי עדיין תלויה תפילת הדרך שנשאתי לאלוהים שחזרתי להאמין בו באמת ובתמים ובכוונה שלמה לארבע דקות נסיעה תמימות, עד כדי כך נעשתה לנו קפיצת הדרך, ובירכתי בליבי את כל מיסדיי היישוב ופרנסיו וגביריו על שהחליטו לקבוע אותו דווקא בראש גבעה נישאת שלא מאפשרת לרכב 1600 סמ''ק להגביר מעבר ל-70 קמ''ש בעלייה לכיוון השין גימל. ועת ירדתי רועד ועם שמונה שערות שיבה חדשות בצדעיי, לא הפטרתי תודה כהרגלי, וביני לביני תהיתי שוב אם לנזוף דבר מה וכמובן שלא נזפתי.

ובדרכי לביתי אמרתי כי אולי אנצל את הבמה המכובדת הזאת ואבקש מכל אותם נהגים צעירים נחמדים, באמת שנחמדים, שלא באמת יודעים לנהוג וכל נוהגם כאותו תינוק שאך נגמל מחיתולו ומסתובב גאה בביתו וצווח ''אני גדול'' ''אני גדול'', שיעשו טובה גדולה ועל אף כוונותיהם הטובות לא יעצרו לנו טרמפים בשום תנאי ובשום מצב. ואם כן, לכל הפחות שיזהירו אותנו מראש על עומק פזיזותם לפני שהם מזמינים אותנו להתארח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה