בלט

איתן המתוק שלנו התחיל ללמוד בלט בשנה שעברה בגיל 5. הוא התלבט בין טניס, קראטה ובלט ובסוף בחר. והוא יודע לנוע ולרקוד כל כך יפה ואנחנו כל כך שמחים בשבילו.

אבל התגובות מהסביבה... פעם אחת אמא הביאה את הבת שלה לבלט והבן (בגיל של איתן) אמר שגם הוא רוצה לרקוד כמו איתן. והיא, "אבל זה לא בשביל בנים". ואבא אחד שניחם אותי ואמר לי שגם הוא היה פעם בחוג בלט וזה לא אומר שהבן שלי הומו. ואנשים שאמרו לי שאם הילד שלהם היה רוצה הם לא היו מרשים לו או מנסים להוריד אותו מזה. ואני באמת לא מבין: למה קראטה יותר גברי מבלט? למה להחליף נורה יותר גברי מלשטוף ריצפה? למה היפ-הופ או פלמנקו הם ריקודים גבריים יותר ממחול מודרני?

והבוקר נחמץ לי הלב בשביל איתן כששמעתי מאמא לילד בכיתה ג' שאמר לה שאיתן הולך לבלט ואיזה מוזר זה שבן רוקד בלט. מסתבר שהשמועה הזו כבר רצה בכל בית הספר. ואיך בכלל אפשר לשנות תפיסות של חברה שלמה? ועוד חברה מצ'ואיסטית כמו שלנו? ואת מי העניין הזה בכלל משרת?

ונזכרתי איך בשנה שעברה בגן חובה במפגש עם הגננת כמה ילדים אמרו לאיתן שרק בנות רוקדות בלט. והגננת סיפרה לנו שהוא קם והסביר להם בשקט ובביטחון שהם לא מבינים ויש הרבה רקדנים מפורסמים (זה היה אחרי שהראינו לו כמה סרטונים של מיכאיל ברשניקוב) וכולם הקשיבו לו בעניין.

ועוד נזכרתי שלפני כמה ימים לקחתי את איתן מבית הספר. כמה ילדים וילדות התחילו לצעוק בקצב "איתן רוקד בלט, איתן רוקד בלט". ואיתן, בלי להתעצבן או לדבר, פשוט התחיל לרקוד ריקוד פשוט ומאולתר. מיד כולם השתתקו, ואחד הילדים, שלפני רגע הקניט את איתן, ניסה לחקות אותו ולרקוד בצעדים מגושמים ולא ממש הצליח. והייתי כל כך גאה בילד שלי.

ופתאום הבנתי שאני יכול לסמוך על הבן שלי, ושלא צריך לדאוג יותר מדי, כי יש בו יותר כוחות ממה שאני מדמיין.

(בתמונה: מתוך הופעת סוף שנה שעברה, בה כיכב בתפקיד הראשי בתור מייקל ממרי פופינס)

(צילום: משה אליהו)

(נכתב ב-11 בדצמבר 2013)