תמיד כשאני מתחיל להיות חולה,
מיד אחרי שהבנתי סוף סוף שאני צריך לעצור את המרוץ ולצבור כוחות, נובטת
בתוכי תקווה קטנה שהפעם זה יהיה אחרת. ששוב אהיה חולה כמו אז בילדות, עם
שמחה עמוקה שאני לא צריך ללכת לבית הספר, ואמא שמפנקת אותי עם עוגיות ותה חם
למיטה, וחברים שבאים ל"ביקור חולים" אחרי בית הספר ומספרים לי חוויות,
וצפייה בתוכניות הטלוויזיה החינוכית של "here we are in the center of
town" והסרט ההוא על הילדה שגרה במקום שבו השמש יוצאת רק 7 דקות בשנה ואיזה
חבר רע-לב כולא אותה בתוך חדר והיא מפספסת את זה.
אבל כל פעם, כל פעם, אני מגלה מחדש שלהיות חולה בתור מבוגר זה משהו נמרח ומייגע. כי כמה שאשתך לא תנסה לפנק אותך, ברור לך שמתחת לאמפטיה מסתתרת לה מחשבה של "יש לי עוד 3 ילדים קטנים על הראש, אז אתה יכול לקום ולהכין לעצמך כוס תה". וכמה שלא תצליח לנקות את הראש מערימת המשימות והתוכניות שהיו לך, תמיד בערך ביום השני למחלה תתחיל להילחץ מזה שבשבוע הבא תצטרך לקרוע את עצמך ולהספיק כפול. וכמה שלא תתלהב לשכב במיטה כל היום ולראות סרטים, תמיד איכשהו תיפול על סרטים סוג ב' ותצטער שלא קראת ספר איכותי שמזמן כבר רצית לקרוא ולא היה לך פנאי. וכמה שלא תישן, תמיד תרגיש קרוע מעייפות עם הנזלת הזאת וכאבי הראש וההתעוררויות בלילה וחוסר הנוחות.
ואולי החוויה הזאת דווקא מלמדת משהו על החיים בתור אדם מבוגר. כי בתור ילדים השגרה החינוכית וגם המשפחתית די כפויה עלינו ואפשר לקחת ממנה הפסקה בלי נקיפות מצפון, אבל בתור מבוגרים המחלה מחדדת לנו עד כמה שגרת היומיום שלנו, על כל עליבותה ומהמורותיה, היא דווקא די נחמדה. ופתאום נהיה חשק לחזור ללוח הזמנים הרגיל של הכנת הילדים למסגרות בכל בוקר, והעבודה על הדוקטורט, והמאמרים והנתונים במכון, והריצה עם דוד 3 פעמים בשבוע, והישיבה על שיעורי הבית עם איתן, והחברים שבאים לארוחת שבת, והיציאות השבועיות להצגה או לבית קפה.
החיים יפים, שונא להיות חולה!
(צילום: משה אליהו)
אבל כל פעם, כל פעם, אני מגלה מחדש שלהיות חולה בתור מבוגר זה משהו נמרח ומייגע. כי כמה שאשתך לא תנסה לפנק אותך, ברור לך שמתחת לאמפטיה מסתתרת לה מחשבה של "יש לי עוד 3 ילדים קטנים על הראש, אז אתה יכול לקום ולהכין לעצמך כוס תה". וכמה שלא תצליח לנקות את הראש מערימת המשימות והתוכניות שהיו לך, תמיד בערך ביום השני למחלה תתחיל להילחץ מזה שבשבוע הבא תצטרך לקרוע את עצמך ולהספיק כפול. וכמה שלא תתלהב לשכב במיטה כל היום ולראות סרטים, תמיד איכשהו תיפול על סרטים סוג ב' ותצטער שלא קראת ספר איכותי שמזמן כבר רצית לקרוא ולא היה לך פנאי. וכמה שלא תישן, תמיד תרגיש קרוע מעייפות עם הנזלת הזאת וכאבי הראש וההתעוררויות בלילה וחוסר הנוחות.
ואולי החוויה הזאת דווקא מלמדת משהו על החיים בתור אדם מבוגר. כי בתור ילדים השגרה החינוכית וגם המשפחתית די כפויה עלינו ואפשר לקחת ממנה הפסקה בלי נקיפות מצפון, אבל בתור מבוגרים המחלה מחדדת לנו עד כמה שגרת היומיום שלנו, על כל עליבותה ומהמורותיה, היא דווקא די נחמדה. ופתאום נהיה חשק לחזור ללוח הזמנים הרגיל של הכנת הילדים למסגרות בכל בוקר, והעבודה על הדוקטורט, והמאמרים והנתונים במכון, והריצה עם דוד 3 פעמים בשבוע, והישיבה על שיעורי הבית עם איתן, והחברים שבאים לארוחת שבת, והיציאות השבועיות להצגה או לבית קפה.
החיים יפים, שונא להיות חולה!
(צילום: משה אליהו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה