על ההצגה "השימוע" של רננה רז

שלשום יצא לי להישאר עד מאוחר במכון הישראלי לדמוקרטיה שבו אני עובד. וכך יצא שפגשתי בפינת הקפה שהפכה לחדר אמנים מאולתר, את היוצרת רננה רז ושאר השחקנים שעמדו להציג/להקריא את "השימוע" של המורה לאזרחות אדם ורטה באולם השולחן העגול של המכון. לאחר זירוז לא ארוך במיוחד של אחת מעמיתותיי לעבודה השתכנעתי לצפות בהצגה למרות שלא תכננתי מראש. ואכן מדובר בהצגה מעוררת מחשבה ומרתקת עד מאוד.  

לאחר מכן ניסיתי לנסח לעצמי מה תפס אותי. הרי בסופו של דבר מדובר על שעה וחצי של הקראה של שיחה "מהחיים", עם כל חוסר המושלמות של ההתנהלות היומיומית של גופים בירוקרטיים וחינוכיים: עם ניסוחים לא מהוקצעים של טענות, עם אנשים שלא באמת מייצגים באופן חד-משמעי, ברור ודרמטי עמדה חינוכית או אזרחית אחת מול אחרת כמו שאנחנו רגילים לשמוע במחזות אחרים. 

אחר כך הבנתי שאולי דווקא בגלל ההחלטה האמנותית הזאת של רננה רז – לקחת את הטקסט המקורי כמו שהוא, באופן צמוד, בלי תוספות ו"שיופים" – האפקט של הצפייה בהצגה היה כל כך חזק. הרי אנחנו מכירים מעולם ההגות והאקדמיה ניסוחים מדוייקים של המתח שבין יהדות לדמוקרטיה, ובין זכויות אזרח לשיקולי ביטחון, ובין חינוך אזרחי-הומניסטי לפטריוטיות ונאמנות למדינה. אבל הנה דווקא המקרה הספציפי, הגדוש בפרטיו, המסובך והמפותל, מראה לנו עד כמה בפועל הדברים יותר מורכבים.

 
כי מסתבר שמעבר לנרטיב התקשורתי-ציבורי על מקרה אדם ורטה כפי שזכרתי אותו, שבו הדילמה המרכזית היתה האם מותר או אסור למורה להביע עמדה פוליטית בכיתה, יש בדרמה הזאת עוד כל כך הרבה סיפורי משנה שקשורים אלו לאלו, מעורבבים ומשפיעים: עולם הרשתות החברתיות, על מיידיותו ומהירותו הבלתי נתפסת, המהווה הרחבה של המתרחש בתוך בית הספר ועדיין מערכת החינוך לא באמת יודעת איך "לאכול" אותו וכיצד להתמודד איתו. בתי ספר גדולים מדיי ורשתות חינוך עצומות בהיקפן, תעשייה של ממש, אשר יוצרים פער וניכור מובנה ובלתי ניתן לגישור בין דרגי הניהול והפיקוח ובין המורים עצמם – ונדמה לי שיש פה יותר מאשר סיפור אישי/ערכי על מנהל תיכון אחד לא מוצלח שלא הבין את גודל האתגר שהושלך לפתחו. מערכת חינוכית עמוסה לעייפה השוחקת את דרגי הביניים שלה עד כדי כמיהה פשוטה שלהם לשמור על "שקט תעשייתי" ולא משנה מה יהיה המחיר ומה תהיינה ההשלכות החינוכיות העקרוניות. חוסר האונים של מערכת החינוך בטיפול בבעיות משמעת של תלמידים. הערבוב שבין פסיכולוגיה, אידיאולוגיה ופוליטיקה – והשאלה האם ניתן בכלל להפריד בין רגשות ואופי של תלמיד או מורה ובין עמדותיהם והדרך שבה הם מבטאים אותם. התובנה המפתיעה שבתוך העברית האחת שלנו מסתתרות כל כך הרבה שפות שונות שמתקשות לתקשר אלו עם אלו.  
 

וכל זאת כמובן בנוסף לסוגיה המרכזית שבה עסקה ההצגה – האם ניתן לפתח בכיתה דיון אזרחי משמעותי מבלי לגעת בנושאים אקטואליים, כואבים ו"פוליטיים"? האם מערכת החינוך מוכנה ויכולה לתת גב למורים שמעזים לעשות זאת, גם תוך סכנה שתלמידים מסוימים יפרשו את המורה באופן שרחוק מאוד מכוונותיו המקוריות? האם המורה האידיאלי הוא קבלן ממושמע של נהלים או אינדיבידואל חושב ויצירתי? האם התלמידים הם הפוסקים האחרונים בשאלה על מה מותר ועל מה אסור לדבר בכיתה? 
  

ונקודה אחרונה שעלתה לי באופן אישי, בתור בוגר של מערכת החינוך הציונית-דתית: בישיבה התיכונית שבה אני למדתי, רוב הר"מים והמורים הביעו בפנינו בלי בעיות, באופן חד-צדדי וחד-משמעי, את עמדתם הפוליטית. ולא רק זה, הם גם אמרו קדיש בזמן התפילות לשם אבלות לאחר שפורסמו הסכמות מדיניות עם הפלסטינים, ואף ארגנו לנו אוטובוסים מוזלים להפגנות מהפגנות שונות. לא נראה היה שמישהו שם מוטרד יתר על המידה מן השאלה האם הבעת דעה פוליטית של מורה היא עניין לגיטימי וראוי. לעומת זאת, נדמה לי שבמערכת החינוך הממלכתית ההקפדה על הנייטרליות הפוליטית של המחנכים והמנהלים היא עניין הרבה יותר רגיש וחמור. מישהו יכול לנחש מה מסביר את הפער? 
  

יום אבא-בן 2015

הדחף להיות נקרא פינה מקום לתועלת. התועלת מבריקה כמו תמיד. מתוקה מדי. סינטטית.  משהו משוייף מדי בקצוות.

בעיר השעשועים המוזיקה רועשת מדי. המתקנים מהירים מדי. המאכלים יקרים מדי. ההנאה מוגזמת. רק ההורים זולים. עייפותם נוזלת ממני כטיפות ברד דביקות על חולצת קייטנה כתומה של הילדה שמולי. האופק מרכין ראש לקראת ערב. השרב הגדול לא נשבר אך מפזר בחטף רגעים של חסד.

אני על ספסל עץ קצת פחות מיוזע. נח לרגע ממתקני העינויים מדי. הורים מיוזעים מחפשים ילדה אובדת. פרצופם הדאוג פיסת אמת קיומית. מה יהיה עם הילדים? בני שותק. בורח מניסינות נפל לפתח שיחת נפש. נמלט לסינמה לונה, לסרט מרדף שישה ממדים. תשובותיו קצרות לי מדיי. אני עייף מדיי. החיים היקרים נוזלים מבין אצבעותיי.

ואף על פי כן היום הזה ייזכר לדורות. מיתולוגיית ילדות משפחתית תצית חלומות בלילות חורף ממושמעים. אני ילד מזדקן בארץ לעולם לא הולכת ומתרחקת. הבחילות חזקות מדי. הלחות חובקת מדיי. הנקניקיה עשויה מדי. אני זקוק לשקט.

מסיבת סיום

סוף יוני לפני שנתיים. אני יוצא מהבית למסיבת סיום גן חובה של הבן. טקס ליקוק דבש מאותיות הא'-ב' והופעת ריקוד של הילדים. 

לבי עייף עליי לאחר המאורעות האחרונים. השכונה השתנתה השבוע. פצעי האסון קרועים עדיין לרווחה, ניכרים בשאריות המזון הזרועות סביב, בכיסאות הפלסטיק המפוזרים. בחוץ שלוש שכנות מסדרות את סוכת האבלים על הלל. המשפחה קמה לא מזמן מהשבעה. 

בגן הילדים המקושט פני ההורים מסתירות צער מודחק, מפיקות מעצמן עליצות אפורה למען הילדים שמסיימים את גן החובה האחרון בחייהם. טקס העלייה לכיתה א' מתרחש למולי. כמו מסך שקוף מפריד ביני ובינו, אך גם אני מפיק חיוכים, מסמן לבני באצבע ובקריצה שראיתי אותו, הוא מצוין. 

בסיום ההופעה הילדים מקפצים בריקוד מגושם לצלילי קיטש פרידה של סמדר שיר ואברהם פריד. בני מרים את ידיו למולי ושר בקול זך, "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם, יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם". מבטו התמים ממיס אותי. הדמעות שנאגרו בי כל אותו השבוע פורצות בלי שליטה.

אני פורש הצידה, מסתיר את צערי תחת משקפי השמש. המחשבה על ילדיו של הלל שאבא נעלם להם פתאום, לא מרפה ממני כל אותו היום. אני לא מוצא לה נחמה.

ערב אדום בירושלים

ערב אדום בירושלים. הארנה עמוסה אוהדים שואגים, צועקת אליי מן הלפטופ המקרטע. הקפטן מזכיר את אמיר ואלעד, והקהל במחיאות כפיים קצובות תחת שמות היציעים הדוקרים. אני נובר ברשת, מחפש פרטים שכבר ידעתי ושכחתי. פיגוע ועוד פיגוע. נזכר בראש השנה ההוא של ראשית המילניום, מתפללים בבית הכנסת הספרדי-ירושלמי על יהודה פינת דרך חברון. דוק עצבות חדה ומצמיתה על פני המתפללים, משפילים מבטם מול סבו של ההרוג הראשון של האינתיפאדה השנייה שעדיין לא ידעה את שמה, לאולם הרחב מזדחלות שמועות על יריות ופורענות קרובה. אחי הצעיר לידי, אצבעו הקטנה עדיין קטועה וחבושה מן המחדל ההוא ביציע האוהדים השרופים חצי שנה קודם. אנחנו עדיין עם מנוי הכסף שקיבלנו מן הקבוצה כתשורה לא הולמת. פפי תורג'מן הגיע לבקר. שבועיים לאחר מכן יתאבד אלעד ביפו ושם צעיר נוסף יתווסף ליציעים האדומים. ערב אדום בירושלים. ירושלים זכרונות של דם צעיר וכדורסל. 

"ויהי ערב" – על כישלונן של אסכולות "המריחה האיטית" ו-"ההתשה האנרגטית" לתופעת "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" (תקציר המחקר)

אסכולת "המריחה האיטית" לניהול שעות אחר הצהריים עם הילדים (Cohen-Zim 2007, 2010, 2013) גורסת כי לצורך השפעה על המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יש צורך בהתחלת תהליך מסאצ"ס (מקלחות-סירוקים-כינים-ארוחה-צחצוח-סיפור-שירים) כבר עם חזרת הילדים (להלן, מושאי המחקר) בשעה 16:00 מהמסגרות החינוכיות. הנחת היסוד העומדת בבסיס גישה זו היא כי זמן ארוך ללא פעילות מסיחת-דעת תאפשר השלמת המטלות הדרושות בזמן, תוך השארת מרווח ביטחון מקסימאלי להפרעות אפשריות כגון "ילדי שכנים", "מריבות וצרחות", "הצקות הדדיות", "אי שיתוף פעולה" וכד'. זאת ועוד, הזמן הארוך מאפשר בוודאות קיומה של פרקטיקת "הקראת סיפור לפני השינה" אשר נתגלתה במחקרים קודמים (Cohen & Cohen 2010) ככזו הנמצאת בקורלציה גבוהה עם משתנה "השכבה רגועה" – משתנה דומה במידה רבה למשתנה התלוי הנבדק במחקר הנוכחי.

לעומת זאת, אסכולת "ההתשה האנרגטית" (Cohen-Yazdi 2007, 2010, 2013), מציעה היגיון תיאורטי הפוך, שלפיו המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יושג רק בעקבות פעילות מאומצת, לרוב מחוץ לבית, אשר תותיר את הילדים משוללי מוטיבציה להפרעה ועם רמה גבוהה של עייפות לקראת ההשכבה. יודגש כי גישה זו לוקחת אמנם בחשבון אפשרות של התפתחויות יוצאות דופן, כגון "התעקשות על פיג'מה רטובה מפיפי מסל הכביסה" או "רוצה פנקייק היום למרות שכבר אכלנו אתמול", אשר יפגמו בסיכויים ל"השכבה מוקדמת באווירה רגועה", אולם הגישה גורסת כי, סטטיסטית, ישנו סיכוי גבוה יותר לכך שהתשה אנרגטית תוביל לשינה מוקדמת ולא להיפך.

במחקר הנוכחי, שנערך בחודשים מאי-יוני 2015, התקיימה תצפית משתתפת במשך 25 ימים עוקבים (לא כולל ימי שישי ושבתות) בבית משפחה ישראלית סטנדרטית-נורמטיבית, בת מעמד הביניים, ממוצא יהודי מעורב. אף כי מדובר במדגם מצומצם בהיקפו, תוך רמה גבוהה של מעורבות רגשית של החוקרים בתהליך המחקר, הרי שיתרונו הוא בכך שנתבטל הצורך המוכר ממחקרים אתנוגרפיים מקבילים לקיים תהליך ארוך של "כניסה לשדה" והיכרות תרבותית ופסיכולוגית עם שלושת מושאי המחקר.

להפתעת החוקרים, תוצאות המחקר הוכיחו מעל לכל ספק סביר כי שתי האסכולות שלעיל לא הצליחו להסביר את המשתנה התלוי, שכן באף לא אחד מימי המחקר לא הושגה "השכבה מוקדמת באווירה נעימה", וחד היא מה היתה האסטרטגיה שננקטה על ידי החוקר או החוקרת שהיו מופקדים באותו יום על עריכת התצפית. מסקנתם הפסימית של החוקרים היא כי יש לזנוח לחלוטין את תחום המחקר ובתוך כך את המאמצים להגיע לכדי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה". אחד החוקרים אף הציע להעביר את הנושא לתחום חקר המיתוסים והאוטופיות, שכן לדבריו: "המשתנה הנדון במחקר – "השכבה מוקדמת באווירה רגועה" מתקרב ככל הנראה לדרגת המיתוס המערבי הנפוץ "ארוחת ערב משפחתית בה בני הבית משתפים זה את זו בחוויות יומם" אשר כבר הופרך קיומה האמפירי במחקרים רבים בעבר. ביקורת אפשרית אחת על המחקר הנוכחי היא ביצועה הנרחב של פרקטיקת "סרט בסמרטפון לפני השינה למרות שהחלטנו שנותנים רק ביום שישי אין מה לעשות הילדים שיגעו אותי הערב" אשר למרבה הצער לא דווחה כלל על ידי החוקרים ואשר רבים רואים בה גורם סיבתי מתערב החותר תחת ההיגיון התיאורטי של שתי האסכולות שהוזכרו קודם ומעוות את המכניזם הסיבתי של שתיהן.

השלכותיו של כישלון המחקר והשפעתו על יכולותיהם הקוגניטיביות והחברתיות של החוקרים, כמו גם על הידרדרות יחסיהם בהיעדר ערבים פנויים, נדונים בפרק המסכם של המחקר.  

קרטיב

ביסודי היה לי חבר קרוב, איש טוב לב וגדל ממדים, אבל עם מנהג קצת מגונה: אם היית קונה קרטיב ומציע לו ביס הוא היה לוקח ביס זעיר-פיצפון-קטנטון. אבל או אז כשהיית אומר לו בנדיבות "בחייאת אחי, קח ביס נורמלי", הוא היה פוער את פיו ודופק וואחד נגיסה, בערך בגודל של חצי קרטיב, ומשאיר אותך המום. עם הזמן למדנו להיזהר.

מפתה אותי למצוא אנלוגיה פוליטית עדכנית לסיפור הזה, אבל למען האחדות בעם ביום חם זה אשאיר אותו כאנקדוטה חביבה ליום קיץ.

החאן

לפני שלוש שנים בספטמבר, בפרץ של תרבותיות, קניתי לנו מנוי של 4 הצגות לחאן.

אבל היתה שנה עמוסה, עם ילדה שרק נולדה והכול, כך שלא ניצלנו את המנוי. קורה.

לפני שנתיים בספטמבר התקשרה מישהי מהחאן והציעה להאריך את המנוי בשנה נוספת בתמורה לקניית מנוי נוסף. win-win situation. הסכמתי. כך נהיה לנו מנוי של 8 הצגות. השנה נצא יותר, הבטחנו לעצמנו.

אבל שוב היתה שנה עמוסה, ושוב לא ניצלנו את המנוי, ושוב בספטמבר התקשרו מהחאן, ושוב השתכנעתי. עכשיו כבר יש לנו מנוי של 12 הצגות.

והנה עוד מעט אוגוסט, ואחריו ספטמבר, ושוב ריחות הסתיו, וחצבים, והטלפון הקבוע מהתיאטרון. אתם כבר מבינים לאן זה מוביל.

כך שכאשר שואלים אותי חברים אם אני ממליץ על תאטרון החאן, אני עונה שאין לי מושג לגבי ההצגות אבל יש להם מחלקת שיווק מצוינת.

יצירה פוגענית

בתואר הראשון לקחתי קורס בהיסטוריה אצל מרצה אחד שכבר אז עיצבן הרבה סטודנטים בגלל התבטאויותיו הפוליטיות שגם לטעמי היו די ילדותיות. אבל מה, הוא היה אחלה מרצה. שחה בחומר. אהב ללמד ולדבר עם סטודנטים. בכל שנה שינה לחלוטין את מבנה קורס החובה, מה שיצר לו המון עבודה, וכל זה כדי שיהיה לו ולנו מעניין. בקיצור, היתה בו תשוקה אמיתית והיה תענוג ללמוד אצלו. הוא הכריח אותנו לחשוב יצירתית, אז מה אכפת בכלל שהוא גם היה מעצבן ולא פוליטיקלי קורקט.

ומצד שני, לקחתי קורס אחר אצל מרצה אחר שהיה פעיל ידוע ומלא בעצמו באחת מתנועות השמאל. הסילבוס היה בנוי נדבך על גבי נדבך של טקסטים בנאליים וקצרים, כמו קטעים מסודרים בדף מקורות בסמינריון הדרכה בבני עקיבא. ובכל פעם שסטודנט הביע עמדה המרצה סתם לו את הפה והסביר לו למה הוא טועה ולא מבין בכלל מה זה דמוקרטיה ומהן זכויות אדם. בקיצור, עזבתי אחרי שלושה שיעורים.

אותו דבר בתרבות.

מבחינתי הקריטריון המרכזי אינו האם היצירה פוגענית, אלא האם היא מבטאת איזו אמת אנושית מורכבת ואותנטית. האם היצירה מצליחה לטלטל אותך לרגע משגרת יומך ולחשוב באופן חדש על משהו, או שמדובר באיזה פלקט שמבטא אינדוקטרינציה חתרנית-עאלק או ייצוג של איזה מרכז לאומי ממוסחר.

פרקי בנים

כל ימיי גדלתי ביני ובין עצמי ולא מצאתי לגוף טוב מן הדיבור. כל ימיי קיבלתי כל אדם בסבר פנים יפות ולא היה ביתי פתוח לרווחה. כל ימיי עשיתי סייג לתורה ולא היה מורא שמיים עליי.

אני הייתי אומר: שנאו את המלאכה; הגלו את הרבנות; היו פזיזים בדבריכם; קנו לכם את הספק.

ישיבה תיכונית ד'

לפעמים חברים שואלים אותי מה הסיפור שלי עם הישיבה התיכונית. הרי זאת לא היתה איזו פנימייה אנגלית ויקטוריאנית, או מעון שיקום לעבריינים צעירים, אפילו לא נתיב מאיר בתקופת קופולוביץ' המלטף. בסה"כ ישיבה פתוחה למדיי, עם רבנים גושניקים למדיי, ביישוב פלורליסטי למדיי. והרי השקיעו בכם והכל, מה העניין? בעיקר כועסים עליי אלה שהיו שם וזוכרים את הישיבה כחוויה מרתקת ומלאת חברים.

ההסבר שלי ארוך, מן הסתם, וגם מאוד מאוד אישי. ההתנגדות הנחרצת שלי לכל סוג של פנימייה התחדדה לפני כמה זמן כשקראתי ספר נפוץ לגידול ילדים בשם "איחזו בילדיכם" שהמסר העיקרי שלו הוא שילדים בכל גיל - כולל, ואולי במיוחד, בגיל ההתבגרות - זקוקים מאוד מאוד לנוכחות רצופה וארוכה של מבוגר שאוהב אותם ומטפח אותם. בהעדרו, "קבוצת השווים " (איזה מונח מעצבן), שבעצמה מורכבת מילדים מבולבלים, הופכת לדמות החשובה ביותר בעבור הילד.

והרי לא משנה כמה מאמצים והשתדלויות יעשו הר"מים והמדריכים והמשגיחים בפנימיות של הישיבות התיכוניות, אין להם לא סיכוי ולא יכולת לראות באמת את הילד שמגיע אליהם בכיתה ט' ולהיות לו לתחליף אב ואם. וכך יוצא שקבוצת החברים הופכת דווקא באותו גיל קשה ואלים לגורם המשמעותי ביותר. וכך ציניות ורוע שנובעים מחסך רגשי עמוק של התלמידים הופכים לנורמה, לשיגרת יומיום.

משום כך, לא ברור לי בכלל איזו מטרה משרת כל מפעל הפנימיות המופלא הזה, על חדרי אוכליו, בתי מדרשיו, כיתותיו, ספריותיו, חדריו הצפופים והמסריחים מריחות של זרע וזיעת כדורסל. בשם איזה אידאל מופתי הוא מנתק ילד ממשפחתו בגיל 14, כדי שיחזור ויגיח לעולם הרגיל רק בגיל 22 או 23, אחרי שנות פנימייה בלתי נגמרות במכינה, בישיבת ההסדר ובצבא, יקרוס מרוט נוצות בסוף המסלול הזה, למוד אינסוף רבנים, מדריכים, אמהות בית, מ"כים, קצינים ומג"דים שניסו להמר על חייו ולערבב את נשמתו בסבך אידאלים דתיים ולאומיים מיושרים כסרגל וצועדים בסך.

כך שאולי יש הרבה צעירים דתיים שהצליחו לנשום לרווחה בתוך הכאוס המסודר הזה. אחדים אפילו התאהבו בו. נדמה לי שיש רבים מדיי שנותרו פצועים בצד הדרך או בסופה. אליהם ועליהם אני כותב.

ישיבה תיכונית ג'

היום שוב נדדו מחשבותיי אל אותה ישיבה תיכונית אליטיסטית שבה למדתי. ונזכרתי בר"מים שלנו שהיו מתייצבים בבית המדרש כבר ב-6:30 בבוקר לתפילת שחרית ומשם מיד לסדר בוקר ושיעור גמרא ארוך עד 10:40, ואחר-כך לימדו איזה שיעור או שניים בתורה, נ"ך או הלכה בכיתה אחרת. ובכל ערב למדו איתנו סדר ערב בבית המדרש בין 19:00 ל-20:30. ובכל שבת שנייה הם ונשותיהם וילדיהם בילו את מיטב שעותיהם בישיבה ובחדר האוכל המנוכר. ואיך בערב שבת היינו צועדים לטיש או לעונג שבת בבתי הרבנים עם תקרובת טובה יותר או פחות שהכינו נשותיהם. ולבי יצא קצת אליהם: בכל זאת הם השקיעו בנו את מיטב זמנם, בתשלום נאה אמנם אבל לגמרי על חשבון זמן בוקר או ערב עם הילדים ועם עצמם. ואולי בכלל על נשותיהם וילדיהם הייתי צריך לרחם.

אבל איכשהו, ככל שהרהרתי והרהרתי בזה, וכמה שלא גלגלתי במוחי את המחשבה שבסך הכול הם היו אידיאליסטים צעירים שרק רצו לעשות טוב בעולמנו ולקדש שם שמים ברבים, זה עדיין לא פוגג ולו במעט את הכעס שלי על אותה חבורת שטוחי מוח וסגורי לב שגזלו ממני חלקים לא מעטים מנערותי.

בר אילן

הידיעה על היחס המבזה והמשפיל של אוניברסיטת בר-אילן לסטודנטים הלהט"בים שלה הזכירה לי פגישה שהייתה לנו די מזמן כתלמידי ישיבה עם אחד המרצים לתנ"ך שם. אותו מרצה הסביר לנו שהוא מתעסק אמנם בסוגיות של ביקורת המקרא אבל הגבול שהם שמו לעצמם בחוג זה שהבחינה הביקורתית/מדעית נעשית רק על נביאים וכתובים ואילו חמשת חומשי תורה נלמדים באופן הפרשני המסורתי. נדמה לי שהיתה שם גם איזו התהדרות וגאווה עצמית על היכולת לשמור על האיזון העדין שבין פתיחות מדעית ומחקר חופשי לבין מחויבות אמונית ודתית. לא שברור לי אישית למה הדברים הללו אמורים לסתור אלו את אלו אבל ככה זה הוצג לנו. נדמה לי שעכשיו, לאור הפארסה האנכרוניסטית הנוכחית, הגיע הזמן לטלטל לעומק את הדינוזאור המיזרוחניקי הזה. אוניברסיטת בר אילן צריכה להכריע האם היא "אוניברסיטה" או אוניברסיטה - על כל המשתמע.

מומחה בעל שם עולמי

אני יושב לצהריים בקפיטריה. בשולחן הסמוך שלושה גברים מדברים באנגלית. האחד פרופ' אמריקני בעל שם עולמי. זה ברור לגמרי מהשיחה. השני מרצה ישראלי באותו התחום. השלישי בחור צעיר יותר, אולי מסטרנט או דוקטורנט. קו השיחה מוכר, מאומן, ממוחזר: דיבורים באנגלית פרחונית מדי של המרצה הישראלי על מזג האוויר או אתרי תיירות ירושלמיים, אמירה לא מתחייבת של המומחה העולמי לגבי הפוליטיקה הישראלית המסודרת בטירופה, הצגה של התזה-בכתיבה באנגלית מזיעה מדיי של המסטרנט-דוקטורנט. המומחה העולמי עושה את עצמו מתעניין, נזהר לא לפהק מהשפעות הג'ט-לג וחוסר העניין הכללי. אני חושב על החברה השטוחה הזאת שאנחנו חיים בה, שבה היכולת להציג עצמך בצורה אסרטיבית ורהוטה בחמש או עשר דקות לזרים גמורים הפכה לתכונת אופי כל כך חשובה ומכרעת. בטלוויזיה, ברדיו, בכנס, בשיחת חולין תפלה בקפיטריות מוארות. איזה דיכאון עמוק בשעת הצהריים.

תהליך השלום מזדקן

תהליך השלום מזדקן. לאחרונה חש בדכדוך מתמשך, טרום-דיכאון. הוא מתעלם מזה: ממשיך לצאת מדי בוקר למשרדו המהודר, מתיישב בכבדות מול שולחן העץ הרחב שעליו אותם דוחות כרומו מהודרים בחמש שפות.

בוער מבפנים הוא יושב שם בפרצוף קפוץ. "התהליך" הם מכנים אותו מאחורי גבו, חוששים לכנותו בשמו המלא שמא ייפול מיד ויקרוס. הו כמה שהוא מקנא בסכסוך, הצעיר הנצחי הזה שבכל קיץ ממציא את עצמו מחדש: משנה את שמו, מעדכן את תוכניותיו, מגייס לו תומכים צעירים ויפים, מאלתר תמידית, משולהב ופרוע, לא נותן לו רגע להסתגל.

והנה הוא יושב כאן במשרד הממוזג מדי הזה, ממשיך לשלם משכורות נדיבות לאותם 30-40 ראשי ארגונים ועמותות, מוסיף לממן מחקרים של פרופסורים חיוורים שאינם מחדשים דבר, שותה את אותו אספרסו-כפול קולומביאני מקפסולות מהודרות, מלהטט מול תורמים מקשישים באנגלית המהודרת שלו, בחוסר התלהבות שכבר אי אפשר להסתיר. הוא לא מצליח להחביא את הפרובינציאליות העלובה שלו מהם. אפילו שליח האו"ם החדש רמז שהתקופה הקרובה תהיה קריטית לעתידו. זאת תחילת הסוף.

הוא חייב לטפל בעצמו, הוא חושב. הם יבינו שהם מסוגלים להסתדר בלעדיו ויוציאו אותו לפנסיה כפויה. אסור לו לתת לזה לקרות. זה בכלל לא בשבילו, הוא ממלמל, הרי הוא בכלל היה מעדיף לעשות לביתו בגילו המופלג. זה למען המדינה. זה למען הילדים. הוא בעצמו כבר לא מאמין לעצמו. זאת תחילת הסוף.