יום שבת, 27 ביוני 2015

מסיבת סיום

סוף יוני לפני שנתיים. אני יוצא מהבית למסיבת סיום גן חובה של הבן. טקס ליקוק דבש מאותיות הא'-ב' והופעת ריקוד של הילדים. 

לבי עייף עליי לאחר המאורעות האחרונים. השכונה השתנתה השבוע. פצעי האסון קרועים עדיין לרווחה, ניכרים בשאריות המזון הזרועות סביב, בכיסאות הפלסטיק המפוזרים. בחוץ שלוש שכנות מסדרות את סוכת האבלים על הלל. המשפחה קמה לא מזמן מהשבעה. 

בגן הילדים המקושט פני ההורים מסתירות צער מודחק, מפיקות מעצמן עליצות אפורה למען הילדים שמסיימים את גן החובה האחרון בחייהם. טקס העלייה לכיתה א' מתרחש למולי. כמו מסך שקוף מפריד ביני ובינו, אך גם אני מפיק חיוכים, מסמן לבני באצבע ובקריצה שראיתי אותו, הוא מצוין. 

בסיום ההופעה הילדים מקפצים בריקוד מגושם לצלילי קיטש פרידה של סמדר שיר ואברהם פריד. בני מרים את ידיו למולי ושר בקול זך, "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם, יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם". מבטו התמים ממיס אותי. הדמעות שנאגרו בי כל אותו השבוע פורצות בלי שליטה.

אני פורש הצידה, מסתיר את צערי תחת משקפי השמש. המחשבה על ילדיו של הלל שאבא נעלם להם פתאום, לא מרפה ממני כל אותו היום. אני לא מוצא לה נחמה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה