יום שני, 22 ביוני 2015

ישיבה תיכונית (א')

ואני חוזר וחושב, איך זה שבכל שנותיי בישיבה התיכונית ההיא לא פגשתי ולו מורה אחד, ולו רב אחד, שקם ואמר לנו שזה בסדר: שמותר לנו לחשוב מה שאנחנו רוצים, לומר מה שאנחנו רוצים, להאמין במה שאנחנו רוצים, לפקפק במה שאנחנו רוצים - שאין יעד אחד שאליו צריך להגיע ולא משנה אם הדרך אליו קצרה או פתלתלה. שיש כאן מסע רוחני פתוח שסופו אינו ידוע.

ואני חוזר ותמה, איך זה שבין שלל המורים והרבנים, בוגרי האוניברסיטאות המובילות והישיבות האליטיסטיות, לא היה אפילו אחד שנתן לנו את התחושה שאמונה היא חירות מלאה ושלמה להרגיש ולהחליט, לחשוב ולבחור, לפקפק ולכפור - אנרכיזם גדוש ומלא של תקווה מתפוצצת ומלאות פנימית.

ואני חוזר ומתפלא, איך זה שהחלונות הרחבים של בית המדרש המרווח שהשקיפו אל מטעי הגפנים וההרים הירוקים של גוש עציון הרגישו לנו כמו חלונות צרים של בית סוהר אפור של מחשבות ודעות, של ספרי משנה ברורה וקיצור שולחן ערוך שאותיותיהם הצפופות נתמשכו בדמיוננו לחוטי תיל דוקרים המורים לנו איזו נעל ללבוש ראשונה בכל בוקר ואיזו ברכה לברך כשאנחנו רואים פתאום קשתות וברקים ומראות נוראים ממעשה הבריאה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה