אז
הלכתי הבוקר עם הקטנה בת השנתיים וחצי לבדיקת דם במכבי. ומרחנו לה מראש
משחת ''אמלה'' שמאלחשת את מקום הדקירה. ואכן היא לא הרגישה כאב ושיתפה
פעולה באופן מופתי. ואישה מבוגרת אחת שחיכתה לידנו מאוד התרשמה מהחידושים
בתחום הרפואה. וסיפרה איך היה קשה לקחת בזמנו את הילדים שלה לבדיקות דם
ובאיזה מאבקים זה היה כרוך. ואחר-כך תהתה בקול רם אם אנחנו, ההורים הצעירים
של היום, לא עושים קצת עוול לילדים שלנו, כי אנחנו
מונעים מהם להתמודד באופן ישיר עם הכאבים שמזמנים החיים. ואז אמרתי לה
בנימוס שאני באמת מבין את הנקודה שלה אבל עדיין מעדיף, כשזה אפשרי, להכאיב
לבת שלי כמה שפחות. ורציתי להוסיף, אבל לא הוספתי, שאני גם לא מתכוון לשלוח
את הבן שלי ללמוד בפנימייה של ישיבה תיכונית בגיל 14 רק כדי שיהיה לו יותר
קל להתמודד בצבא.
ואז הודיה חייכה אלי וחזרנו הביתה.
ואז הודיה חייכה אלי וחזרנו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה