בזמן המחאה של ויקי כנפו, אי אז בעשור הקודם, יצא לי ולעוד כמה חברים
לקיים מפגן הזדהות לילי צנוע של סטודנטים עם צעקת האמהות החד-הוריות. זה
היה כמה שנים טובות לפני המחאה החברתית הגדולה של 2011 שהפכה את הנושא
החברתי לסקסי באמת, כך שהצלחנו להביא למאהל ליד גן הורדים רק כמה עשרות
סטודנטים. כאשר הקמנו שלושה אוהלים מול משרד האוצר הזהיר אותי חבר לא לכתוב
על השלט "סטודנטים בעד צדק חברתי" אלא להסתפק ב-"סטודנטים בעד חברה אחרת"
כדי לא לצאת סוציאליסטים מדיי – עד כדי כך הנושא לא היה פופולארי.
באותו ערב הזמנו את מוטי אשכנזי ותמי מולד-חיו כדי לדבר איתנו על מחאה חברתית. ומה שמצא חן בעיני במיוחד היה שתמי לא דיברה הרבה אלא הזמינה את אחת הנשים המוחות. ואותה אישה, אם חד-הורית במצב כלכלי ואישי קשה ביותר, הציגה בפנינו בשפה פשוטה ואף עילגת ניתוח מפורט ומדויק של הבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית שמעודדות את אי השוויון. במילים פשוטות עד מאוד היא הסבירה לנו מהם המכניזמים שמובילים לכך. תמי מולד-חיו סיכמה ואמרה שהנה, לא צריך דוקטורט ואפילו לא תואר ראשון כדי להבין משהו בכלכלה.
ולמה נזכרתי היום בסיפור הזה? כי יש לי תחושה שחלק לא קטן בשיח הפוליטי הישראלי כיום סובב סביב שאלות של סגנון ולא שאלות של מהות. הרבה פעמים יש פסילה של אדם, או לחילופין התרשמות מאדם, בגלל רמת הרהיטות שלו או בגלל סגנון הדיבור וסוג הרטוריקה, ולא בגלל הערכים והכוונות שהוא באמת מביא לידי ביטוי. אז כן, ברור לי שרטוריקה היא בהחלט דבר חשוב בפוליטיקה – הרי בסופו של דבר מילים הם כלי העבודה של הפוליטיקאים יותר מכל דבר אחר. וגם אין לי שום היקסמות יוצאת דופן מאיזה "פרא אציל" מדומיין שאצלו לכאורה נמצאת האותנטיות הנכספת, ממש לא. אבל יחד עם זאת כדאי שנשים קצת יותר לב מה מניע אותנו בתור אנשים שדנים וחושבים על פוליטיקה – הקנקן, או מה שיש בו.
באותו ערב הזמנו את מוטי אשכנזי ותמי מולד-חיו כדי לדבר איתנו על מחאה חברתית. ומה שמצא חן בעיני במיוחד היה שתמי לא דיברה הרבה אלא הזמינה את אחת הנשים המוחות. ואותה אישה, אם חד-הורית במצב כלכלי ואישי קשה ביותר, הציגה בפנינו בשפה פשוטה ואף עילגת ניתוח מפורט ומדויק של הבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית שמעודדות את אי השוויון. במילים פשוטות עד מאוד היא הסבירה לנו מהם המכניזמים שמובילים לכך. תמי מולד-חיו סיכמה ואמרה שהנה, לא צריך דוקטורט ואפילו לא תואר ראשון כדי להבין משהו בכלכלה.
ולמה נזכרתי היום בסיפור הזה? כי יש לי תחושה שחלק לא קטן בשיח הפוליטי הישראלי כיום סובב סביב שאלות של סגנון ולא שאלות של מהות. הרבה פעמים יש פסילה של אדם, או לחילופין התרשמות מאדם, בגלל רמת הרהיטות שלו או בגלל סגנון הדיבור וסוג הרטוריקה, ולא בגלל הערכים והכוונות שהוא באמת מביא לידי ביטוי. אז כן, ברור לי שרטוריקה היא בהחלט דבר חשוב בפוליטיקה – הרי בסופו של דבר מילים הם כלי העבודה של הפוליטיקאים יותר מכל דבר אחר. וגם אין לי שום היקסמות יוצאת דופן מאיזה "פרא אציל" מדומיין שאצלו לכאורה נמצאת האותנטיות הנכספת, ממש לא. אבל יחד עם זאת כדאי שנשים קצת יותר לב מה מניע אותנו בתור אנשים שדנים וחושבים על פוליטיקה – הקנקן, או מה שיש בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה