מעשייה חסרת פואנטה ברפורמי זקן ותיקון ליל שבועות בירושלים

והנה סוף סוף – אחרי שנסתיימה בפשרה חמצמצה וחסרת קתרזיס, כמיטב מסורת הסטטוס-קוו הישראלי, אותה מחלוקת משמעותית ועמוקה מיני ים במובן העמוק של המילה, שהיא לשם שמים כמובן לשם שמים שהרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה ואת מדרש תנורו של עכנאי, אותה מחלקות שפירדה ופוררה אותנו ללא היכר, כלומר "אותנו" במשמעות של קהילות ישראל האשכנזים, שלא לומר הגרמנים, שלא לומר תלמידים בני תלמידים ותלמידות בנות תלמידות (שלא נדיר חס וחלילה) של השל וסולובייצ'יק וקוק וגייגר וצונץ והרש"ר הירש זכר צדיקים או רשעים כולם לברכה, שמתבונן אני בה, כלומר באותה מחלוקת, בעין מזדהה בבחינת "מה העדות והחוקים והמשפטים" יען כי אני אשכנזי ולמדתי למוד היטב את "גלות הכלל וגאולת הפרט" של מכון שון לקראת הבגרות בתע"י, אך גם בבחינת "מה זאת", שלא לומר "מה העבודה הזאת לכם" יען כי אני ספרדי ונצבטה לחיי צבוט היטב מידיו הרכות של הרב עובדיה ינוח משכבו עדן.

והנה סוף סוף – אחרי שנסתיימה בפשרה אותה מחלוקת, וכעת יוכלו כל בני ישראל כולם לשבת בצוותא, כלומר בצוותא אבל באולמות נפרדים, כל זרמי ישראל כולם, כלומר כולם בבחינת כל זרמי ישראל השייכים לאליטה המשרתת הישראלית כולם – סוף סוף יכול אני לספר את אותו סיפור קצר בתיקון ליל שבועות בירושלים שהשתתפתי בו לפני שנים מספר ומבלי שייחשב לי כאילו מוציא אני דיבתו רעה של אחד מאותם הזרמים האמורים לעיל ודי לחכימא.

ומעשה שהיה כך היה.

היה זה ליל שבועות בירושלים, טרם הולדת הילדים, מה שאפשר לנו ללכת בשמחה ובחדווה לאותו לימוד תורה בלי סידורי בייביסיטר ומחשבות עגומות על התעוררות בשש בבוקר מצעקות הילדים אחרי שעתיים שינה מה שיהפוך את החג לעצבני, כעוס ומלא נקיפות מצפון (אני מתפזר, אני יודע שאני מתפזר, סבלנות). וכך בסיום סעודת החג פרשנו לרווחה את אותה כפולת עמודים מ"מקור ראשון" שהכילה לוח זמנים לדרשותיהם של מיטב המרצים הפלורליסטיים בירושלים רבתי. וכך למרות ואולי בגלל הרוב האורתודוקסי שהתאסף אצלנו באותה סעודת ליל שבועות החלטנו פה אחד: ההיברו-יוניון-קולג'. חתרני.

וכך פסענו הלומי לזניה ויין זול ועפוץ של סגל במעלה רחוב המלך דוד, ונכנסנו לאותו מקדש מעט רפורמי שבילדותנו נהגנו להביט בו במבט שיש בו מן הבוז אך גם מן הסקרנות, ובחרנו לשבת בתוך אחד מן החדרים העמוסים בלמדנים מכל המינים והסוגים. אל החדר נכנס רב רפורמי, או שמא סתם רפורמי, אי אפשר היה לדעת. וחילק לנו דף מקורות, וקרא בפנינו מדרש כלשהו, ואז שאל – "איך אתם מרגישים מול המדרש הזה? מה הוא מעורר בכם?" הסתכלנו אלו באלו נבוכים מעט אך החלטנו לתת צ'אנס, בכל זאת ויתרנו על השיעור הפופולארי של פרופ' אוריאל סימון בצרפתים ועל דרשתו הכריזמטית של הרב בני לאו ברמב"ן. ואז החל סבב ארוך מיני פשיטדת כרישא שבו כל אחד מן הנוכחים סיפר על המפגש שלו עם הטקסט, ועל מה זה שבועות בשבילו, וכמה חשוב ללמוד תורה, ואיך אפשר למצוא במדרש הזה את כל אותם עקרונות שמעידים על כך שתורת ישראל הפוך בה והפוך בה – הכל פלורליסטי ודמוקרטי בה, והרב המשיך לעודד אותנו לחפור בעצמנו ולגלות בתורה שבעים פנים ושלושים פרשנויות שונות.

ואז לפתע תבע באומץ את זכות הדיבור בחור צעיר במבטא אמריקני ואמר לרב: "סליחה, אבל אני לא מבין את מבנה הטיעון שלך". "למה אתה מתכוון?", שאל הרב. "אני פשוט לא הבנתי את מבנה הטיעון שלך, מה בעצם אתה מנסה להגיד?". דממה השתררה בחדר. עורב לא צייץ. ואז קם אחד מן הנוכחים המבוגרים, שניכר היה שהוא מן החברים הותיקים בקהילה, ואמר בשקט מתוח לאותו צעיר: "מה שאתה אומר פה זה דבר מסוכן מאוד, מסוכן מאוד!". "אבל אני לא הבנתי את מבנה הטיעון", התגונן הצעיר. "אתה הבנת טוב מאוד, ואתה אומר פה דבר מסוכן מאד!", המשיך המבוגר תוך שהרב מנסה להרגיע אותו ולומר לו שזה בסדר, גם זאת עמדה לגמרי לגיטימית שיש לה מקום בבית המדרש שלנו.

וכך הסתיימה לה אותו חוויית לימוד, ויצאנו החוצה לרחובות החמימים של ירושלים, עולזים משהו מן החוויה שעברנו, אך גם מבואסים מכך שגם אנחנו לא באמת הבנו מה היה מבנה הטיעון ועל מה בעצם בזבזנו את זמננו בשעה וחצי שחלפו.

ומאז אותו יום גמלה בי ההחלטה שבליל שבועות, אם כבר אני הולך לתיקון ליל שבועות, אני רוצה ללמוד תורה.