אז
הבן חזר היום עם התעודה. ובאמת יפה שהתקדמנו וטבלת ההערכה כוללת בימינו
שלושה ערכים חסרי חיוויים שליליים - ''טוב, לרוב, טרם'', במקום הציונים
בילדותי שכללו ערכים קשוחים הרבה יותר כמו בלתי מספיק ודומיו. אבל בתכל'ס
כולם יודעים שזה סתם קוסמטיקה כי תלמיד שקיבל ''טרם'' ירגיש חרא בדיוק כמו
תלמיד שפעם קיבל ''מספיק בקושי''. כמו תלמיד בכיתת חינוך מיוחד שיודע בדיוק
את ההבדל בין הכיתה שלו ובין שאר כיתות א' בשכבה - ולא משנה אם יקראו לה א' פשוש או א' אגוז או סתם כיתה א' מקדמת שזאת האמת המדויקת.
כי מה שבאמת צריך זה לשנות מן השורש את כל שיטת החינוך התעשייתית וההישגית שאנחנו עבדיה ושפחותיה. ולהפוך את כל בתי הספר לדמוקרטיים או ניסויים או סתם לעבור לחינוך ביתי. ולפתוח את הראש לרעיונות מגניבים כמו כיתות שלא מבוססות על חלוקה גילאית, ומורים שהם בעלי מקצוע שאנחנו סומכים עליהם שיעצבו ביצירתיות ובאופן עצמאי את תוכניות הלימודים ושלא יהיו קבלני הוצאה לפועל של תוכניות לימוד מסוגננות המאושרות ע''י שלל מומחים פדגוגיים מוסמכים וממוסמכים עד כאב, וחינוך מבוסס תהליך ולא תוצאה, והרבה יותר מורים על כל ילד והרבה פחות פונקציונרים ומפקחים ומפקחים של מפקחים במשרד החינוך, והרבה יותר תשומת לב לכישרונות ולסקרנויות ולנטיות הטבעיות של כל ילדה וילד. והנה שוב נסחפתי למחוזות האוטופיה אבל מה אעשה ואני רואה איך אפילו בבית הספר היחסית מיוחד והלא הישגי שבו לומד בני, ועם צוות מורים נהדר, עדיין בני משתעמם ומאבד את סקרנותו הטבעית. כי בסופו של יום המערכת כולה בנויה באופן עמוק על מורשת העידן התעשייתי וההישגי ועם הורים שרבים מהם חרדים למצוינותו של הילד וברור לי שיהיה קשה עד מאוד לשנותה מן השורש.
כי מה שבאמת צריך זה לשנות מן השורש את כל שיטת החינוך התעשייתית וההישגית שאנחנו עבדיה ושפחותיה. ולהפוך את כל בתי הספר לדמוקרטיים או ניסויים או סתם לעבור לחינוך ביתי. ולפתוח את הראש לרעיונות מגניבים כמו כיתות שלא מבוססות על חלוקה גילאית, ומורים שהם בעלי מקצוע שאנחנו סומכים עליהם שיעצבו ביצירתיות ובאופן עצמאי את תוכניות הלימודים ושלא יהיו קבלני הוצאה לפועל של תוכניות לימוד מסוגננות המאושרות ע''י שלל מומחים פדגוגיים מוסמכים וממוסמכים עד כאב, וחינוך מבוסס תהליך ולא תוצאה, והרבה יותר מורים על כל ילד והרבה פחות פונקציונרים ומפקחים ומפקחים של מפקחים במשרד החינוך, והרבה יותר תשומת לב לכישרונות ולסקרנויות ולנטיות הטבעיות של כל ילדה וילד. והנה שוב נסחפתי למחוזות האוטופיה אבל מה אעשה ואני רואה איך אפילו בבית הספר היחסית מיוחד והלא הישגי שבו לומד בני, ועם צוות מורים נהדר, עדיין בני משתעמם ומאבד את סקרנותו הטבעית. כי בסופו של יום המערכת כולה בנויה באופן עמוק על מורשת העידן התעשייתי וההישגי ועם הורים שרבים מהם חרדים למצוינותו של הילד וברור לי שיהיה קשה עד מאוד לשנותה מן השורש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה