עצות

ככל שהשנים עוברות אני מתקשה לתת עצות.

פעם כשמישהו היה מתייעץ איתי הייתי שולף מיד תוכנית פעולה מדויקת. רשימה מסודרת נדבך על גבי נדבך פרי נסיוני המפואר. אלגוריתם מתוחכם שבבסיסו ההנחה האופטימית שקיימים דפוסים ברורים בעולם ואם רק נפעל לפיהם נגיע בביטחה למטרותינו. אדם מודרני הייתי. סוכן רציונאלי עד מאוד.

והנה לאחרונה אבד לי הביטחון. הזמן שעובר לצדי כמו משב רוח הכניס בי ספק קל וחודר. אני מקשיב לאדם שמולי, במוחי מתנסחת עצה, אך עוד לפני שיוצאת החוצה מאכל אותה הספק. הרי אנשים מורכבים כל כך. רבדים על גבי רבדים. מצבור ייחודי וגדוש של תשוקות, חוויות, זכרונות, רצונות. איך בכלל אפשר לעזור בלי לפגום. כיצד לסייע בלי להכניס פנימה את המבט החברתי הנוקשה. מבלי לשרת מבלי דעת את האוטוסטרדה הסואנת.

אני מסתפק בהקשבה. שואל. תוהה. מתעניין. מנסה לעזור למתלבט שמולי לחצוב מתוכו את הפתרון הנכון. לחשוף את הדרך שהיא רק שלו. כמה התנגדתי. כמה בזתי לכל תרבות ה''היה אתה עצמך'' השטחית הזאת. באיזו גאווה אחזתי בגישת האדם היוצר את עצמו, הבורא מן התוהו עולם מלא. ולאחרונה מגלה שוב נתיבים תת-קרקעיים שאנשים מתהלכים בהם. מחפש מחדש את החוט המואר להתהלך בו בארצות החיים.

אני נטול עצות אך אנשים רוצים בעצתי יותר מאי פעם.