יום שני, 22 ביוני 2015

יש אנשים כאלה שאף פעם לא היו מיעוט.

יש אנשים כאלה שאף פעם לא היו מיעוט.

יש אנשים כאלה שאף פעם לא היו בצד החלש, בצד המפסיד, בצד התלוי, בצד הלא-נורמאלי. יש אנשים כאלה שאף פעם לא הרגישו את הפחד, את דפיקות הלב, את ההשפלה, את ניסיונות ההסתרה המגוחכים, את המבטים עם הבוז העדין שמסמן שאתה לא שייך, את ההבנה המאוחרת שצוחקים עליך ולא איתך.
יש אנשים כאלה שאף פעם לא מבינים למה לעשות עניין, למה אי אפשר להתבדח, למה צריך להיות כל כך כבדים, למה לכעוס כל כך חזק, ממה בכלל יש להיות לא מרוצים.

יש אנשים כאלה שגם כשהם היו קצת מיעוט הם לא הרשו לעצמם להרגיש את זה עד הסוף, נעלו את זה עמוק עמוק בפינה נסתרת בלב, התעקשו להשתלב, להיטמע, להצליח, להיות כמו כולם. החליטו שבסופו של דבר זה הכול עניין של בחירה אישית, של תכונות הפרט, של המאמץ העיקש של היחיד. בחרו לחתוך את עצמם מתוך העדר, לא להתבכיין, לא להרגיש קטנים.

יש אנשים כאלה שחושבים שבסופו של דבר ולמרות הכול, הדברים מתנהלים בסך הכול בצורה סבירה. שאין צורך להגזים. שלא צריך לצעוק. שמביך להתלהם. יש אנשים כאלה שלא מבינים למה צריך לדרוש דרישות כל כך גדולות, ועוד עם כל כך הרבה חוצפה. יש אנשים כאלה שלא מבינים שבעצם הווייתם הם מתדלקים ומשמנים את המערכת.

יש אנשים כאלה. פגשתי כמה מהם לאחרונה. הם באמת קיימים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה