יום חמישי, 25 ביוני 2015

ישיבה תיכונית ד'

לפעמים חברים שואלים אותי מה הסיפור שלי עם הישיבה התיכונית. הרי זאת לא היתה איזו פנימייה אנגלית ויקטוריאנית, או מעון שיקום לעבריינים צעירים, אפילו לא נתיב מאיר בתקופת קופולוביץ' המלטף. בסה"כ ישיבה פתוחה למדיי, עם רבנים גושניקים למדיי, ביישוב פלורליסטי למדיי. והרי השקיעו בכם והכל, מה העניין? בעיקר כועסים עליי אלה שהיו שם וזוכרים את הישיבה כחוויה מרתקת ומלאת חברים.

ההסבר שלי ארוך, מן הסתם, וגם מאוד מאוד אישי. ההתנגדות הנחרצת שלי לכל סוג של פנימייה התחדדה לפני כמה זמן כשקראתי ספר נפוץ לגידול ילדים בשם "איחזו בילדיכם" שהמסר העיקרי שלו הוא שילדים בכל גיל - כולל, ואולי במיוחד, בגיל ההתבגרות - זקוקים מאוד מאוד לנוכחות רצופה וארוכה של מבוגר שאוהב אותם ומטפח אותם. בהעדרו, "קבוצת השווים " (איזה מונח מעצבן), שבעצמה מורכבת מילדים מבולבלים, הופכת לדמות החשובה ביותר בעבור הילד.

והרי לא משנה כמה מאמצים והשתדלויות יעשו הר"מים והמדריכים והמשגיחים בפנימיות של הישיבות התיכוניות, אין להם לא סיכוי ולא יכולת לראות באמת את הילד שמגיע אליהם בכיתה ט' ולהיות לו לתחליף אב ואם. וכך יוצא שקבוצת החברים הופכת דווקא באותו גיל קשה ואלים לגורם המשמעותי ביותר. וכך ציניות ורוע שנובעים מחסך רגשי עמוק של התלמידים הופכים לנורמה, לשיגרת יומיום.

משום כך, לא ברור לי בכלל איזו מטרה משרת כל מפעל הפנימיות המופלא הזה, על חדרי אוכליו, בתי מדרשיו, כיתותיו, ספריותיו, חדריו הצפופים והמסריחים מריחות של זרע וזיעת כדורסל. בשם איזה אידאל מופתי הוא מנתק ילד ממשפחתו בגיל 14, כדי שיחזור ויגיח לעולם הרגיל רק בגיל 22 או 23, אחרי שנות פנימייה בלתי נגמרות במכינה, בישיבת ההסדר ובצבא, יקרוס מרוט נוצות בסוף המסלול הזה, למוד אינסוף רבנים, מדריכים, אמהות בית, מ"כים, קצינים ומג"דים שניסו להמר על חייו ולערבב את נשמתו בסבך אידאלים דתיים ולאומיים מיושרים כסרגל וצועדים בסך.

כך שאולי יש הרבה צעירים דתיים שהצליחו לנשום לרווחה בתוך הכאוס המסודר הזה. אחדים אפילו התאהבו בו. נדמה לי שיש רבים מדיי שנותרו פצועים בצד הדרך או בסופה. אליהם ועליהם אני כותב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה