הליכת טרום ערב בגבעה הצרפתית. בנייני האבן המשותפים מלוכסנים אחד אחד, משכנות מעט של הפרולטריון האקדמי העמל, רק גדר ברזל פשוטה מאפשרת להבדיל בינם ובין מעונות הסטודנטים שעוצרים את השכונה בבת אחת מדרום.
השכונה מכונסת בתוך עצמה. הבניינים ועצי האורן מפרידים אותה מן המרחב. הרבה רעש אך מעט אנשים ברחוב. נשות השכונה מחייכות אחת אחת מבעד כרזות צבעוניות, מקבילות את פניהם של העוברים והשבים, מחווה קהילתית לכבוד יום האישה הבינלאומית, פרויקט שכונתי שכבר הפך למסורת. ההתקדמות הפמיניסטית ניכרת. לפני שנתיים הנשים הוצגו בשמן ובמקצוען בלבד. והנה השנה מרבית הנשים מוצגות לצד מסר אופטימי לעולם. אימרה בת ארבע או שש מילים שכמו הועתקה מספר מכתמים לגיל ההתבגרות.
רחובות השכונה מתמשכים, מסודרים מאוד, מוסדות מוניציפליים שכמו הועתקו מחוברת לימוד על ''השכונה שלי'': בית ספר, גן ילדים, מרפאה, מרכז מסחרי, מתנ''ס. מודרניזם שליו.
והנה, לפתע, נפער חור. ירושלים של פיתוח נפתחת בבת אחת אל ירושלים של תת-פיתוח. וילות דו-קומתיות ברחוב בר-כוכבא, בטוחות בעצמן בצניעותן המהודרת, משקיפות בחדות אל שועפאת. במחנה הפליטים רבי הקומות נשענים זה על זה בדחיסות, מתנשאים מעל גדר הבטון הגבוהה, כמו אפוקליפסה של כרך רפאים בסרט עתידני. בניינים על גבי בניינים מחוסרי חלונות, משוללי נשימה, נעדרי עץ וציפור.
אך הרחוב ממשיך להתפתל, חוזר לשפיות ציונית מאחורי קפל ההר: גני ילדים עם שאריות דגלים, הזמנה להצגה של כספיון, קרקס מדראנו מגיע לירושלים. זוג תיכוניסטים יושב על ספסל ברזל עם סמל אריה, באהבה צעירה של חצ׳קונים וספרי הכנה לבגרות.
הליכת טרום ערב בגבעה הצרפתית. ההיסטוריה והפוליטיקה מדהירות את המציאות. אנו נסחפים על גבן במהירות מסחררת. אין מי שילחץ על כפתור העצירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה