השבוע קראתי ברכת יום הולדת של אם לבתה שקרעה לי קצת את הלב: "ילדה שלי, נכון שאני בקושי מבשלת, ובטח לא אופה ... ונכון שכל שבת אני כותבת וכך פחות פנויה, אבל תהיי בטוחה שאין אף אחד בכל היקום הזה שאוהב אותך כמוני". כמה כאב ותסכול ניבטים מבעד למילים הקצרות הללו, ומסקנה אחת פשוטה: אנחנו חיים בחברה חולה.

מה שמטריד זה בוודאי לא עניין הבישול, אלא הזמן שאותו אנחנו מבלים (או, יותר נכון, לא מבלים) עם הילדים שלנו. הרי ילדים לא מסתפקים בידיעה אמורפית שאוהבים אותם. הם צריכים נוכחות פשוטה, רציפה ומטפחת של אדם מבוגר לידם במשך רוב שעות היום, ועדיף שיהיה זה ההורה שלהם. הם מגיבים לנוכחות הזאת בחושים החייתיים שלהם באופן אינסטינקטיבי, מהיר, חד-משמעי. הרי אחרי שבוע שבו יוצא לי להיות איתם הרבה הם מיד רוצים בקרבתי, נענים לבקשות שלי בלי תרגילי משמעת, אומרים לי עוד ועוד כמה שהם אוהבים אותי. ואחרי שבוע שבו נעדרתי הרבה הם ישר הולכים לאמא, מזעיפים אלי מבטים, מקשים עורף כשאני מבקש מהם משהו.

כי התחליפים שאנחנו נותנים לילדים שלנו הם לא באמת תחליפים: חברים בני-גילם שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הרגשיים, פתרונות טכנולוגיים כאלה או אחרים, מטפלת עמוסה שאמורה לשים לב אליהם ביחד עם עוד 20 או 30 זאטוטים רועשים.

ומה שמטריד זאת הבחירה היומיומית והבלתי-אפשרית של הדור שלנו בין ההתקדמות המקצועית (או ההישרדות המקצועית) ובין הזמן ותשומת הלב שאנחנו נותנים ליקרים לנו – לעצמנו, לילדינו ולבני זוגנו. האם ישנה יכולת בחירה? כן, לא, לא יודע. אני יודע שאני בחרתי בינתיים קצת אחרת, בחירה שעלתה ועולה לי הרבה, אבל ברור לי שבמציאות קצת שונה הייתי יכול לבחור גם לעבוד בימי שישי ושבת. אני מכיר היטב את מי שכתבה את המילים שציטטתי והיא אישה משכמה ומעלה שעושה הרבה טוב בכל התחומים. הביקורת כאן אינה אישית אלא חברתית.

כי מרבית מקומות העבודה מעבירים לנו מסר סמוי או גלוי שילדינו הם מטרד - "אילוץ" שצריך איכשהו להסתדר איתו. גם אנשים שעובדים במקצועות שהתרומה לחברה ולאנושות נמצאת בראש מעיניהם שוכחים שהבריאות של המין האנושי מתחילה במקום הבסיסי ביותר: ביחסים שבין אב ובתו ובין אם ובנה. כי האמת הפשוטה היא ששום ילד לא צריך לבלות יותר מ-4-5 שעות ביום עם ילדים בני גילו או עם מבוגרים שאינם ממשפחתו. בוודאי שסופי השבוע חייבים להיות מוקדשים בראש ובראשונה לבית ולילדים.

והשעות עם הילדים חייבות להיות שעות שבהם ההורים רגועים, לא-עייפים, שמחים. זה לא המצב שקיים כיום ברוב הבתים שאני מכיר: או שההורים לא נמצאים מספיק, או שהם נמצאים אבל טרודים, או שהם נמצאים ואין כסף. מעגל התמיכה המסורתי, המשפחתי-שבטי נשבר כבר מזמן והתחליפים שמצאנו להם בחברה המודרנית הם עלובים כל כך שמוזר שיש עוד מי שמאמינים שאנחנו חיים בעידן של קידמה.

במדדי איזון בין משפחה ועבודה של ה-OECD אנחנו תופסים את המקומות האחרונים: אנחנו מדורגים במקום ה-32 מתוך 36 מדינות באחוז העובדים שעות ארוכות מאוד בכל יום. מקום 28 מתוך 36 במספר השעות השבועיות שאנחנו מקדישים לפנאי ולפיתוח עצמי. והנפגעים הראשונים מן הסטטיסטיקות האלה הם הילדים שלנו הרכים, הפגיעים כל כך, שלא מבינים למה אמא ואבא לא נמצאים איתם יותר.

אני יודע שאני לא מחדש כלום. אבל הנה, כמה מילים פשוטות של אם הכו בי, וגרמו לי לחשוב שוב על האבסורד.