יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

ועידת אזרחים

כשהייתי סטודנט צעיר נבחרתי להשתתף עם עוד 20 אנשים בועידת האזרחים השלישית של ישראל בנושא "השפעת האזרחים על השלטון". מדובר היה על שמונה ימים מלאים של הרצאות, דיונים, וסיעור מוחות עם אנשים מרתקים משלל גווניה של החברה הישראלית, שבסופם היינו צריכים לגבש דו"ח המלצות שהסכמנו עליו בקונצנזוס ולהגיש אותו לחברי הכנסת בטקס חגיגי.

לי, כסטודנט צעיר למדע המדינה, היה חשוב מאוד שהדו"ח יהיה כמה שיותר מקצועי, בהיר, עקרוני וישים, עמדה לה היו שותפים רבים מחבריי לועידה – בעיקר האנשים המשכילים והמבוססים יותר בקבוצה. אולם בשלבים המאוחרים יותר של העבודה הסתבר שכמה מן החברים, בעיקר מי שבאו מקבוצות פריפריאליות יותר בחברה הישראלית, רצו לקדם באמצעות הדו"ח הזה את האג'נדות הספציפיות שלהם – הערבים רצו שיצויין בדו"ח במפורש שקיימת אפליה כלפי הציבור הערבי בישראל; אם חד הורית שילדיה הוצאו ממנה על פי המלצת פקידת סעד רצתה שייכתב על העוול הנורא שיוצרת מערכת הרווחה בישראל; אדם משכונת מצוקה רצה שיהיה סעיף מיוחד על נושא העוני והאפלייה הממוסדת כלפי מזרחים.

ואני בדיונים כל הזמן הובלתי את הקו שמתנגד לכל הנושאים ה"פרטיקולריים" האלה והסברתי לאנשים בסבלנות (וקצת בהתנשאות) שהדברים שהם רוצים לקדם הם אמנם מאוד מאוד חשובים אבל זה ממש לא המקום המתאים. עד שבאחת ההפסקות סחב אותי הצידה עורך דין ממולח, מנוסה וחכם מאחת מערי המרכז המבוססות ואמר לי כך: "שמע בחור צעיר ומוכשר, אני מבין את העמדה שלך ובאמת יכול להיות שהדו"ח לא ייצא מושלם כמו שרצית שייצא, אבל כשאני שומע מישהו שזועק זעקה ואומר לי שנושא מסוים הוא בנפשו, אני זז הצידה ונותן לו מקום". ואכן לבסוף הדו"ח נכתב, והנושאים שהיו חשובים לכולם נכנסו איכשהו פנימה, וכולם היו פחות או יותר מרוצים, והדו"ח נקבר באיזה ארכיון שכוח-אל בכנסת.

ומאז כאשר אני שומע מישהו צועק צעקה, אני קודם כל שותק ומקשיב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה