יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

רצח רבין

כשרבין נרצח הייתי עם חברים מהישיבה בסטנד-אפ של שלום אסייג בז'ראר בכר בירושלים. כשישבנו לאכול באיזה פאב דוסי אלק-מחתרתי ברחוב הנביאים, המלצרית סיפרה לנו שהוא מת וסגרה את האור.
וכמו כל הדתיים שאני מכיר, גם לי היה ברור שדתי רצח אותו. וכמו כל הדתיים שאני מכיר, לא באמת התאבלתי עליו באופן אישי. וכמו כל חבריי, לא הרגשתי שום ''אובדן אב''. ולמרות שבבחירות של 92 הסתובבתי עם חולצה של ''רבין עבודה'' ברחובות ירושלים וניסיתי לשכנע אנשים להצביע בשבילו, לחלוטין לא הרגשתי חלק מהשבט שלו. 

וביום שלאחר הרצח כשהמ''פ נאם ואמר לנו ש''אתמול התברר לנו שאנחנו לא עם סגולה'', התחשק לי לשאול אותו איך העובדה הזאת לא התבררה לו אחרי רצח גדליה בן אחיקם או רצח ארלוזרוב - אבל לא שאלתי כי הייתי דוס בתוך פלוגה של קיבוצניקים. וכשהסמל ה''אגדי'' שלנו אמר לנו בפאתוס (פעמיים רצוף - מה שפגם באופן בלתי הפיך בתנופה הרטורית של הטיעון) ש''כל האימפריות נופלות מבפנים'', התחשק לי לבקש ממנו לתת דוגמאות היסטוריות קונקרטיות - אבל לא ביקשתי כי לא רציתי לקבל שבת. וכשמש''קית החינוך הקרינה לנו את הנאום הילדותי של נעה בן ארצי, רציתי לשאול אותה למה היא לא מנצלת את ההזדמנות כדי לדון בדמוקרטיה ובשסעים בחברה הישראלית - אבל לא שאלתי כי מן הסתם הייתי כבר עייף. 

וכמו רבים, לא הבנתי אז ואני לא מבין גם כיום את פולחן האישיות החלול, ואת הגעגוע לפוליטיקאי בינוני שידע לזלזל ולבוז למי שהתנגדו לתפיסותיו. וכבר באותו לילה שלאחר הרצח, שבו כאבתי באמת את ההידרדרות של הפוליטיקה הישראלית, לא הבנתי למה אנשים מתמקדים כל כך באדם הבודד ולא בעקרונות ובתהליכים הגדולים. ועד היום אני חושב שהמציאות מונעת על ידי כוחות פוליטיים וחברתיים רחבי היקף, ועם כל הכבוד בן אדם בודד אינו עד כדי כך חשוב, ולכן גם רצח פוליטי לא באמת יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

אבל הנה היום, כמו בכל שנה אחרי הרצח, אני שוב קורא ב''עיתון של המדינה'' מאמר שהוא יותר מביך מאשר מעצבן במופרכות הנחותיו וטענותיו. וכל מה שעולה לי לראש זאת תמיהה גדולה על כך שאדם כמו איתן הבר, עם היכולות הקוגניטיביות המוגבלות שחשף במאמרו, אכן כיהן בתפקיד כה בכיר בהנהגתה של מדינת ישראל.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה