יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

ירושלים של מטה כפי שהסברתי לבני

כמו שצפיתי מראש, כאשר חזרתי הערב מהעבודה מצאתי את הבן כועס, פרצופו זועף, מתריס מולי שהוא יזייף את החתימה שלי ויכתוב לעצמו בעצמו אישור לצאת לטיול מחר. הוא לא מוכן לוותר ואנחנו לא נחליט.

אחרי שהרדמתי את הבנות הכנתי לו תה נענע מתוק כמו שהוא אוהב לשתות בזמן האחרון, לעצמי חלטתי תה ג'ינג'ר רותח עם הרבה לימון ודבש, לנקות קצת את הגרון אחרי עוד יום קר ויבש של החורף המוזר הזה שמלווה אותנו באדיקות כבר חודשיים או יותר. ישבתי מולו על הספה ואמרתי לו שידבר, אני רוצה לשמוע.

הוא שתק קצת. אחר כך אמר שזה לא פייר שאנחנו לא מרשים לו ללכת לטיול כמו שאר הילדים.

שאלתי אותו מה היה בכיתה. הוא סיפר שאחד החברים אמר לו שבגלל שאבא שלו, אני, כתבתי במייל הכיתתי נגד הטיול, אז הרבה ילדים אחרים לא באים ושהרסתי לכולם. הוא סיפר שהמורה אמרה שמי שלא יוצא לטיול יהיה לו יום מלא דברים כיפיים בבית הספר, אבל עדיין הוא רוצה לצאת. אמרתי לו שאני מבין אותו. ברור שיום לימודים בבית ספר זה פחות כיף מטיול עם כל החברים. לא צריך סתם לייפות את המציאות.

שאלתי אותו אם הוא מבין למה אני לא מרשה. הוא אמר שהוא יודע שעכשיו יש הרבה פיגועים ומסוכן, אבל איך זה שההורים האחרים לא מבינים את זה. אמרתי לו שבטיחות זה לא עניין של כן או לא אלא עניין של דרגות. גם להורים האחרים אכפת מהילדים שלהם, אבל הם פשוט חושבים שלא כל כך מסוכן ברובע היהודי. שאלתי אותו אם הוא רוצה להבין יותר טוב למה אני לא מרשה לו. הוא אמר שהוא רוצה.

פתחנו את המחשב על מפת גוגל של ירושלים. סקרנו את כל הדרך מהבית עד לעיר העתיקה. הוא הופתע קצת שירושלים נראית במפה כאילו היא מעלינו, והרי כשאנחנו נוסעים לעיר זה נראה שהיא מתחתנו, שאנחנו יורדים אליה. הסברתי לו קצת על ההבדל בין צפון-דרום ולמעלה-למטה במפה. אחר כך עברנו קצת על הגיאוגרפיה של ירושלים. ירושלים המערבית מול ירושלים המזרחית. החומה העות'מאנית. קו הפסקת האש שאחרי מלחמת העצמאות. איך זה קשור לכך שבמזרח העיר גרים בעיקר ערבים-פלסטינים ובצד המערבי יהודים. אחר כך דיברנו על החלוקה לרבעים בתוך העיר העתיקה. עברנו על המקומות שיצא לנו לטייל בהם כמשפחה בשנים האחרונות: מגדל דוד, הכותל, טיילת החומות שמובילה לכותל דרך הרובע הארמני, כנסיית הקבר, הר ציון, עיר דוד. הסברתי לו על המחלוקת בין מוסלמים ויהודים על הר הבית מבחינתנו וחראם אל שריף מבחינתם. הוא אמר שכיפת הזהב נראית יפה מאוד מקרוב.

אחר כך הראיתי לו איפה נמצא רחוב הגיא שבו היו הרבה דקירות בזמן האחרון, והיכן ממוקמת שכונת סילואן שממנה יצאו כמה מפגעים בשנים האחרונות, ואיך הם קרובים כל כך לרובע היהודי. הוא אמר שבאמת קשה למנוע ממישהו שרוצה להיכנס לרובע היהודי לעשות את זה. אמרתי לו שרוב הסיכויים שבאמת לא יקרה כלום, אבל לפעמים קשה למורה, אפילו אם נמצאים איתה הורים מלווים, להשתלט על שלושים ומשהו תלמידים תוך כדי טיול כשהולכים ממקום למקום. הוא נזכר בטיול לרובע היהודי בשנה שעברה או לפני שנתיים, כאשר שלושה ילדים מהכיתה שלו הלכו לאיבוד ולקח הרבה זמן למצוא אותם, ואיך כולם דאגו, ואמר לי שבאמת אולי עדיף לטייל למקום אחר.

אמרתי לו שאני מבין שהוא מאוכזב, אבל באמת ניסיתי לעשות הכל כדי לשנות את היעד של הטיול. כתבתי וניסיתי לשכנע, גם את המורה שלו, גם את מנהלת בית הספר, גם את ההורים האחרים. אפילו לשר החינוך ולמנכ"לית של משרד החינוך כתבתי כדי שינסו למצוא מקום אחר לטייל אליו, שיהיה פחות מסוכן ושכל התלמידים יוכלו לסייר בו ביחד. הוא שאל אותי למה לא כתבתי לנתניהו, הרי הוא אחראי על הכל. צחקתי ואמרתי לו שגם זה לא היה עוזר. אמרתי לו שכתבתי מאוד בחריפות נגד ההחלטה, כי לא רציתי שתהיה לו עוגמת נפש כמו שיש לו עכשיו, אבל בסופו של דבר בית הספר לא הסכים להתחשב. לא תמיד כשאתה נלחם על דעתך אתה מצליח לשכנע, אבל היה שווה לנסות.

אחר כך הכנו ביחד עוגת גזר אוורירית כדי שזה ימתיק לו מחר את הבוקר. הוא הלך לישון עם חיוך ואמר לי שהוא אוהב אותי.

נדמה לי שהוא למד הערב משהו על אזרחות דמוקרטית ועל ירושלים של מטה שלנו, המדממת והנפלאה. ואולי זה אפילו יותר חשוב מהטיול הממשי לכותל שאילצתי אותו להפסיד. 


(מפה: מתוך ויקיפדיה)