יום שלישי, 22 ביולי 2014

קריסת הקונספציות והצעה לחזון עתידי

האירועים האחרונים מוכיחים את קריסתה הסופית של קונספציית ה''נסיגה החד צדדית'' (תוכנית ההתנתקות, גדר ההפרדה, תוכנית ההתכנסות) שקידם המרכז הפוליטי בישראל בעשור הקודם. כל התחזיות של מתנגדי ההתנתקות מרצועת עזה התגשמו אחת לאחת, ומסתבר שלגישת ה''מקסימום נחזור פנימה ונכסח אותם'' יש מחיר לא פשוט בכלל.

אך לא פחות מכך, האירועים שאנחנו חווים מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''הסטטוס-קוו המתוחזק'' של הימין הישראלי כיום (שליטה כוחנית על אוטונומיות פלסטיניות מוחלשות ומסוכסכות, תוך מופעי אלימות מעת לעת לתחזוק השליטה, וליהטוט במו''מ מדיני לשם התחמקות מלחץ בינלאומי). כמו כן, הם מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''שתי המדינות'' של השמאל הישראלי (הקמת מדינה פלסטינית חילונית-דמוקרטית חזקה אך מפורזת ושוחרת שלום לצד ישראל).

הקונספציה של הימין מתגלה כמציאות לא יציבה שאינה ניתנת לתחזוק לאורך זמן בהתחשב בקונטקסט הבינלאומי ובמצוקות הפלסטיניות שאינן זוכות למענה. הקונספציה של השמאל מתגלה כחזון שלא יכול להתממש במזרח התיכון התזזיתי, האסלאמי, הנחשל-כלכלית והאוטוריטרי הנוכחי.

אז מה כן? הכיוון הנכון הוא שילוב בין ישראל, עזה והגדה תוך חלוקה בשלטון. לא הפרדה או שליטה, אלא תלות שמבוססת על אינטרסים הדדיים וסיפוק של צרכי הביטחון והזהות של כלל הקבוצות (והרי יש הרבה יותר משתי קבוצות זהות מובחנות בין הים לירדן). הרעיון הוא שבגלל שאין סיכוי להבטיח ביטחון לישראל משטחי עזה והגדה ע''י ''קבלן חיצוני'' (בין אם בדמות של מדינה ובין אם בדמות של קנטון אוטונומי מוחלש), עדיף ששטחים אלה יהיו חלק מישראל ובשליטתה. לא מדובר על שליטה כוחנית של ישראל בפלסטינים כמו בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל עד 1966, אלא על שילוב אמיתי ומלא של הפלסטינים כאזרחים שווי זכויות וחובות. זהו מעבר מאסטרטגיה כושלת של ''הרתעה'' שלא יכולה לעבוד מול ארגוני טרור או אוטונומיות חלשות, לאסטרטגיה של ''המנעה'' (מושג ששמעתי ממוטי אשכנזי) שהיא יצירת סיטואציה שבה מראש אין לצד שכנגד אינטרס לפגוע בך כי בכך הוא פוגע בעצמו. זה החזון היחיד שיכול להבטיח ביטחון ושלום, לאורך זמן, גם לקבוצה היהודית בישראל וגם לפלסטינים. זה חזון ציוני מעודכן ובר-קיימא הרבה יותר משאר החלופות שהוזכרו קודם.

חשוב להדגיש: זה חזון ארוך טווח שכולל אזרוח מלא של הפלסטינים, עדכון ושדרוג של מדינת הרווחה הישראלית כך שתאפשר סולידאריות בין כלל תושבי הארץ בכך שתעמעם את התחרות הכלכלית על בסיס לאומי או כיתתי, יצירת מבנה פדרטיבי עם מכניזמים לשיתוף פעולה ברמת האליטות הפוליטיות בין כלל הקבוצות, חשיבה מחדש על מדיניות הגירה וקרקעות תוך ויתור על ההגמוניה של קבוצת הרוב היהודית, שילוב הדרגתי של הפלסטינים בכוחות השיטור והצבא, חריש עמוק בחינוך כך שילדינו יכירו לעומק את העולם שמסביב, פתיחת ערוצי תקשורת בינאישיים בין יהודים וערבים בכל הרמות. לצד זאת, ישראל חייבת להמשיך לנצח את סביבתה במרוץ החימוש (זה תנאי מפתח שאסור לזלזל בו - ראו את ההשפעה המכרעת של כיפת ברזל בעימות הנוכחי), ישראל חייבת להילחם עד חורמה בארגוני הטרור, ישראל חייבת להשתמש בחוכמה במקלות וגזרים כלפי אזרחיה החדשים בתקופת ההסתגלות הראשונה.

הפציפיזם קל הדעת שמגיח גם בימים אלה בשמאל הרדיקלי בישראל הוא מכשול ליצירת מציאות של יציבות שכן הוא חסר חזון פוליטי כולל וריאלי - אין בו ראייה מדויקת של המציאות והוא נשען על משאלת לב חסרת בסיס. גם הלאומנות העיוורת שמזהמת את השיח הציבורי כיום היא מכשול ליצירת עתיד בטוח למדינת ישראל ותושביה - זו ראייה קצרת ראות שאינה מבחינה בניואנסים הקיימים במציאות הפוליטית שסביבנו ובהזדמנויות שנפתחות בפנינו.

זאת שעת משבר שקוראת לנו לחשוב ולחשוב - לא רק להרגיש. צריך להרים את הכפפה.


הרחובות כולם ירוקים הלילה

הרמזורים כולם ירוקים הלילה. האוטובוס טס את עורק התחבורה הראשי. הרחובות ריקים, זרועים שאריות שוטרים. זכרון פורענות שכבר לא תתרחש הלילה. גם במלחמה האזרחים הולכים לישון בזמן. פניהם מכוסות. עיניהם פקוחות. מבטם רק בכיוון אחד. ירושלים כולה צהובה הלילה. עורק התחבורה הראשי סתום. השינאה מחלחלת כמו דם בחלב. ורוד עמוק, משקה מלכים ורוזנים בשעת המשתה הלילי. אני לא מסיר אחריות מהקהל. האנשים סביבי פוליטיים פחות ממני. מודעים פחות. אנושיים יותר. אני חייב להתקלח חזק הלילה. לגרד את עורי מעליי. להשיל מילים. לבטל רגשות. לכרסם התמכרויות מיותרות. לזרוח באור כתום ועמוק לכבוד ירושלים של מעלה. הנה הזיות התגלות וביבים בירח גדול ומלא בשמי הערב. הגאולה רחוקה.

יום כיף

מה שמנחם אותי בימים אלה זה הילדים שלי, ובמיוחד איתן שמחכה בקוצר רוח ליום האבא-בן שלנו לפתיחת הקיץ. כל השנה אנחנו מתכננים את היום כיף הסופר-אולטרה-מגה-קפיטליסטי הזה שקורה מיד אחרי סיום הקייטנה של יולי - השנה תהיה כבר השנה השלישית למסורת. התחלנו אותה כשאיתן היה בן חמש והבנו ששנינו מתים על לונה-פארק. בשנתיים האחרונות זה היה יום כיף בסופר-לנד בראשון לציון עם הפסקה לסרט תלת-ממד ביס-פלאנט. אנחנו מתייצבים שם בדקה שהמקום נפתח ועוזבים מאוחר בלילה, כשהעובדים כבר בועטים אותנו החוצה. ובגלל שאיתן נראה גדול בשנתיים-שלוש מגילו האמיתי אנחנו תמיד מצליחים לשקר ולעלות על מתקנים של גדולים.

השנה החלטנו לשנות קצת: להתחיל בבוקר עם המימדיון ואחרי הצהריים לעבור ללונה פארק. נסיים את היום עייפים ומזיעים בטירוף, את הפסקות האוכל נעשה תוך כדי המתנה בתור למתקנים כדי לא לבזבז זמן, מותר יהיה לקנות כמה קרטיבים וסוכר-על-מקל שרוצים, ואבא לא יגיד "לא" על כלום. זה הולך לקרות ביום רביעי הבא ככה שצריך לסיים את המלחמה עד אז, ואם המלחמה תימשך נגיע בכל מקרה, מקסימום נוריד קצת את הראש ונציץ ביירוטים של כיפת ברזל מהגלגל הענק.

אה, ואל תבקשו להצטרף - גם אם אתם אבא עם בן באותו הגיל. זה יום אבא-בן מקודש ואף אחד לא מוזמן!


אזעקה

כל הערב הבנות מאושרות ומשתוללות יחד. אני שמח לראות שהן שכחו את האזעקה ואת קולות הפיצוצים. איך ילדים עוברים הלאה בלי בעיות, לקנא ממש. אחרי הסיפורים אני משכיב אותן לישון. שר להן "נומי נומי" ו"לשפן יש בית" כמו בכל ערב, ומקנח ב"זרעי קיץ" למרות מחאותיהן.

ואז הודיה (בת שנתיים) שואלת: "אבא, זה איתן עשה את זה?". "את האזעקה?" אני שואל. "כן, אבא, זה איתן עשה את זה? זה איתן עשה את זה?". אני אומר לה שלא איתן עשה את זה אלא אנשים טובים שרוצים שאנחנו ננצח בתופסת כמו שהסברתי לה קודם, אבל זה לא משכנע אותה. היא שואלת איזה 20 פעמים ברצף "אבא, זה איתן עשה את זה?" ואז אני נשבר. "לא חמודה," אני ממציא, "יוני עשה את זה".

רוני (בת שלוש וחצי), ששתקה עד עכשיו, מחליטה להתערב.
- מי זה יוני?
- יוני זה האיש שמפעיל את האזעקה.
- והוא גר שם בתוך האזעקה?
- לא, זה המקום עבודה שלו.
- והוא נמצא שם כל הלילה ועוזר לנו בתופסת?
- כן, הוא נמצא שם בלילה ומפעיל את האזעקה.
- אז הוא מאוד עייף בבוקר כי הוא לא ישן בלילה.
- כן, הוא עייף.
- אז הוא ישן בבוקר?
- כן.
- אז מי מפעיל את האזעקה בבוקר?
- יהודה.
- יהודה ויוני ביחד מפעילים את האזעקה?
- כן.
- והם גרים ביחד?
- כן, יש להם בית והם גרים בו ביחד.
- אני לא מכירה אותם.
- נכון.
- ואני גם לא רוצה להכיר אותם. הם לא נחמדים.
- למה הם לא נחמדים? הם שומרים עלינו. עוזרים לנו בתופסת.
- כי הם עושים אזעקה חזקה וזה לא נעים לי. הם קקי ופיפי.
- לא אהבת את האזעקה. זה היה לך מפחיד.
- כן, הם לא נחמדים. אני לא רוצה להכיר אותם.
- טוב מותק, עכשיו תלכי לישון. אני ואמא שומרים עליך הלילה. אל תדאגי. הכול בסדר.
- אבא זה לא נחשב שאתה שומר עלי אם אתה רחוק. תישאר לידי.

אני נשאר לידן עוד קצת עד שהן נרדמות. אחרי חצי שעה אני מדליק בטעות את האור. הודיה מרימה את הראש אפופה, מסתכלת אלי ושואלת "אבא זה איתן עשה את זה? זה איתן עשה את זה?". "כן מותק," אני משקר לה, "איתן עשה את זה. הוא סתם רצה לשחק איתנו. זה היה בצחוק. אין לך מה לפחד". "זה איתן עשה את זה" היא ממלמלת לעצמה מרוצה ונרדמת.

גם ילדינו יהיו דוד ולא שלמה. גם הם לא יבנו את בית המקדש השלישי.


אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו.

אתמול יצא לי לדבר במקרה עם מישהו על העימות עם החמאס והוא שוב מכר לי את "עשיו שונא ליעקב". בלי להתכוון נתתי לו הרצאה על המורכבות של העמדה של החמאס כיום (לעומת הסבב הקודם) עם שינויי השלטון במצרים, והמלחמה בסוריה עם התמיכה של חיזבאללה באסד, וההקמה של דאעש והחליפות המוסלמית בעיראק וההשפעה של זה על דעת הקהל העולמית וכדומה. לא איזה ניתוח מורכב, סתם דברים שאני יודע מפה ומשם. הוא היה המום. לא היה לו מושג.

הייתי שמח אם מערכת החינוך שלנו הייתה משקיעה בללמד את הילדים שלנו היסטוריה כללית, מזרח תיכון, אסלאם ונצרות וכו' כבר מכיתה א'. קצת פחות לימודי יהדות וציונות. קצת לפתוח את הראש.

הרי אנחנו חיים בתקופה מעניינת חבל על הזמן. לא רק פה בישראל-עזה-גדה:

עיראק עם דאעש והכורדים. מצרים עם שלטון מכוון צבא מול אחים מוסלמים. סוריה עם המורכבות שלה. אוקראינה-רוסיה עם הסיפוח של קרים והחשש לחלוקה בין מזרח ומערב. הרפובליקה המרכז אפריקנית עם המוסלמים נגד הנוצרים. אלג'יריה והטרור של אל קעידה במגרב. הודו-פקיסטן והמאבק על קשמיר. סעודיה עם הפגנות שלא זוכות כמעט לדיווחים. תאילנד עם ההפיכה הצבאית והמאבק בין החולצות האדומות והצהובות. הפיליפינים. אירופה עם המהגרים, הימין הקיצוני והמשבר הכלכלי. מקסיקו והאלימות בין קרטלי הסמים, הממשלה והמיליציות האזרחיות. פרו, צ'ילה וארגנטינה עם אי השקט החברתי, ההפגנות והשביתות. סומליה והמאבק נגד אל-שבאב. קניה עם הפיגועים וההתמרמרות המוסלמית. סכסוכי הגבול בין קירגיזסאטן וטג'יקיסטאן.

הכול קורה עכשיו. לא לפני שנה ולא לפני עשור. כדאי לפתוח את האזניים. ועם כל זאת השאלה היא לאן כל זה מוביל ומהם התהליכים ארוכי הטווח.

זהו בינתיים. סתם כמה מחשבות לחלוק אתכם. קשה לי לעבוד היום בגלל המצב והכול.

מי שמחפש מקור אמין ומתומצת לידע על הסכסוכים וההתפתחויות הללו (פחות טוב למדינות מערביות), הנה:

 http://www.crisisgroup.org/en/publication-type/crisiswatch/crisiswatch-database.aspx

בני אברהם

הנה מחשבה מהפכנית:

כרגע הימין מציע מלחמת התשה לחיזוק הרתעה שלא עובדת ושימור של הסטטוס קוו הלא-יציב.

כרגע השמאל מציע הפרדה שבה נפקיד את בטחוננו בידי קבלני משנה לא אמינים וחסרי יכולת.

לדעתי צריך להבין שהאינטרס שלנו כישראלים הוא אזרוח מלא של כל הפלסטינים בעזה ובגדה. צריך להבין שעדיף לנו להעניק לפלסטינים שוויון אזרחי וחברתי מלא בתוך מדינה אחת, כולל זכויות קבוצתיות, כולל ויתור על ההגמוניה של הקבוצה האתנית היהודית בנושא קרקע ומשאבים, כולל מתן מענה לצרכי הזהות הלאומית והדתית של כלל הקבוצות. זה עדיף בהרבה מאשר להיפרד מהפלסטינים, לתת להם לחיות במדינה אוטוריטרית חילונית או מוסלמית ולהישען על ''קבלני ביטחון'' כמו הרשות או החמאס. זה גם יהיה טוב יותר לפלסטינים. על הפרטים והשלבים ואיך ליצור אמון בין הצדדים צריך עוד לדבר (כולל חיבור לחזון חברתי-כלכלי כולל), אבל זה הקו הכללי.

מתוך העמדה העקרונית הזאת צריך לגזור את האסטרטגיה והטקטיקה שלנו, כולל בהתכתשות הצבאית הנוכחית. זה חזון ארוך-טווח שייקח זמן. התחלה טובה תהיה ללמד את הילדים שלנו ערבית מכיתה א'.

אוהב אתכם בני אברהם.


עלוני שבת

נעם פרל לא לבד.

בשבת התארחתי ביישוב דתי, כך יצא שחומר הקריאה שלי הורכב בעיקר מעלוני שבת שמחולקים בבתי הכנסת. כל העלונים התייחסו לרצח שלושת הנערים. הזדעזעתי. אלה לא הקיצונים של כהנא חי אלא רבנים וכותבים שהם במיינסטרים של הציונות הדתית כיום. מנהיגות הציונות הדתית חייבת לדעתי בחשבון נפש ובלקיחת אחריות. הרבה אנשים צעירים וכואבים קראו השבת את הטקסטים הללו ומי יודע מה תהיה ההשפעה שלהם. הנה הדברים.

אבי רט "שבתון":

מה רע בלהגיב מהבטן? למה מפחדים להקשיב לבטן שאומרת לנו את האמת, בלי כל התייפיפות הנפש והפוליטיקלי קורקט המאוס, הצבוע והמסרס? זו לא חוליה כזו או אחרת, או קיצוניים מהשוליים. בואו נגיד את האמת מהבטן - זה האיסלאם כולו. כולל ערביי ישראל. כולם רקדו על הגגות כשנפלו טילים וכשנפלו הילדים. מספיק לשחק בנדמה לי של מתונים וקיצוניים.

הרב ישראל רוזן, ''שבת בשבתו'':

דם הנערים זועק: תג מחיר לאומי!

...במקום להרבות במילות עברה וזעם, ולנופף באיומים המיועדים בין השאר לתת פורקן-קיטור לחרון אפנו, יש לגבות תג-מחיר לאומי מוכרז. יש לנצל את האווירה - בעיקר הפנים-לאומית אצלנו - לנקוט בצעדים מדיניים וחקיקתיים...

... ובמקביל, מדינת ישראל והעם היהודי לתפוצותיו צריכים לפתוח בפרויקט אדיר ממדים תחת הכותרת ''הצלת האנושות מצפרני הפונדמנטליזם המוסלמי''. אני כבר שומע את הקולות הטוענים: ''השתגעת! לפתוח במלחמת דת? לקומם נגדנו את כל העולם המוסלמי?'' ותשובתי - כן!

הרב דב ביגון, ''באהבה ובאמונה'':

אויבינו.. צועקים בראש חוצות ''אטבח אל יהוד''. התגובה למחשבות לדיבורים ולמעשים הללו צריכה להיות כתשובתה של שרה אמנו ''גרש את האמה הזאת ואת בנה''... ולא ירחק היום ויתקיים בנו הכתוב ''הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו'' כפירוש רש''י: כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם.

דבר המערכת ''שביעי'':

לא פעם עומדת מאחורי הטענה נגד מבצע צבאי כזה או אחר האמירה שמדובר בעונש קולקטיבי, פעולה לא מוסרית הפוגעת בחפים מפשע. הגיע הזמן לזרוק את הטענה הזו לפח האשפה. ...מלבד כורח המציאות, עונש קולקטיבי הוא גם פעולה מוסרית, ודאי בכל מה שקשור לטרור הפלסטיני... מי שעומד מאחורי הרצח המתועב הזה, זו לא חוליה מקומית אלא החברה הפלסטינית כולה.

נבו כץ, מאמר מערכת, ''גילוי דעת'':

העולם הערבי לא תרם דבר לעולם ולאנושות מלבד מוות, הרס ושכול... בהתייחסותנו לערבים צורת החשיבה שלנו חייבת להיות 'חשיבה ערבית'.

ואני שואל: איך אנשים בעלי מעמד והשפעה שוכחים את הציווי היהודי היסודי של ''לא תרצח''? מאיפה יש להם העוז לומר דברים שעלולים להיות מתורגמים למעשים?


הקיץ הזה לא יהיה קיץ של תקווה

הקיץ הזה לא יהיה קיץ של תקווה. יבטלו את כל הפסטיבלים. יסגרו את בתי הקולנוע. תסתגרו בבתיכם מאחורי דלתות קרטון. בקיץ הזה לא עוד החיים מוכרחים להימשך. לא תוכלו להמשיך לשקר.

גברים צעירים מסתובבים ברחובות מכנסיהם צמודים שריריהם בתולים מבטם בוחן. ילדים מכים ילדים. נערים הורגים נערים. צעירים משיבים חטא אבות על בנים, שתיקת בנים על אבותם. בנים אכלו בוסר, שיני אבות מרוסקות משוללות לשון. בקיץ הזה הילדים משחקים.

בקיץ הזה הורים פזורי דעת נוטשים מכוניתם בחופזה ילדיהם שכוחים במושב האחורי, אין מי שישבור את החלון. בנותינו זונות. בנינו אנסים. זימת דת ולאום. מופעי חוצות להשקטת מצפון. אכול ושתוה. זלול וסבוא. המבטים קודרים. האברים מפוזרים. הקוצים מחייכים. השריפות קרובות. אתם תאבדו שפיות בקיץ הזה. השעון מכוון. הספירה החלה. היו נכונים.




(תמונה: משה אליהו)

תנו לחשוב

אתם מדברים. מדברים. יא אללה איתכם. לא יכולים לשתוק קצת? אתם יהודים, אז תנו קצת כבוד לזמן: הזמן מקודש, לא קדוש; אתם מקדשים אותו, לא הוא אתכם.

מה, חשבתם שהטכנולוגיה האיצה גם את הזמן? 7 שעות במקום שלושים? 7 דקות במקום שבעה? 7 שניות במקום טקס אשכבה?

תתחברו למסורת שלכם, יא כאילו-מתוחכמים מכל המינים והסוגים. האצבעות שלכם זריזות, אבל הנפש עתיקה מימות קדם. תשתקו כבר, בחייאת רבאק, בחייאת אלוהים. תנו לחשוב. תנו להתאבל.

איזה יום שזה היה

איזה יום שזה היה.

ניגשתי לבנק בשעת בוקר חגיגית כדי לקחת הלוואה לסגירת המינוס. פקידת הבנק עזרה ללא לאות בהחלטות הקשות: את זה לפרוס, את ההוא למתוח, עדיף שההחזר יהיה בעשירי ולא בראשון. כתבה נימוקים כבדי משקל למרכז אישור ההלוואות: זה מקום העבודה של הבעל, האישה בדיוק חזרה לעבוד, הנה ממוצעי ההכנסות וההוצאות. ואני, כמו אשכנזי במוסך, מנסה להפגין בקיאות ולדחוק בה עם אחוזי הריבית: נו, הריבית במשק נמוכה היום, זה האינטרס שלכם לתת הלוואות למשקי בית, גם אני קורא דה-מרקר.

ואז, אחרי שהכול אושר וסודר ונחתם, כשאני אורז את מסמכיי ומבקש לצאת, היא שואלת אם אפשר לעניין אותי בפתיחת תוכנית חסכון. חשבתי שהיא מתבדחת. בכל זאת עברנו משהו יחד בשעה האחרונה, לא עדיף שאתמקד בלהחזיר את ההלוואות? אבל הסתבר שהיא רצינית. כנראה שיש להם נוהל כזה בלאומי. כמו מוקדנית בהוט שמנסה למכור לך חבילת ערוצים משודרגת גם כשהתקשרת להתלונן שאין קליטה.

אולי מנימוס, אולי כי היא היתה נחמדה ונואשת, שאלתי אותה מה התנאים של ההלוואה. היא ענתה שמדובר בתוכנית חסכון גמישה, עם יציאה מיידית בלי קנסות, והריבית השנתית היא 0.15%.

חישבתי מהר בראשי, ''כלומר אם אחסוך 1,000 ש''ח בשנה, ארוויח בסוף השנה 15 ש''ח?'' ''לא'', תיקנה אותי הפקידה, ''כדי להרוויח 15 ש''ח תצטרך לחסוך 10,000 ש''ח בשנה''. ''אבל רק על עמלות ביצוע פעולה אני משלם לכם כמה עשרות שקלים בחודש...'' תמהתי, אך היא מיהרה להרגיע אותי, ''תראה, אם תיקח תוכנית חיסכון סגורה נוכל לעלות לריבית של 0.3% בערך, זה באמת לא יוצא הרבה אבל תראה בזה דרך שבה הבנק עוזר לך לא להוציא את הכסף על בזבוזים''.

התבוננתי בפקידה בריכוז אשר אט אט הפכה בדמיוני לאלון גל הפוקד עלי לחיות בהתאם למידותיי. הודיתי לה על העזרה וכשאני כושל את דרכי החוצה הספקתי להבחין במודעה כחולה צועקת אלי מן המסכים המהבהבים: ''מרן הרב אלישיב מברך את ראשי בנק לאומי''.

נשמתי עמוק וסוף סוף נרגעתי.


רחוב בנימין מטודלה

בשנות הסטודנט שלי החלפתי דירה בכל שנה ושנה, ונתתי בהן סימני טרור ואהבה: דירת הפיגוע בשוק, ודירת הפיגוע בבית הקפה, ודירת תשוקתי הראשונה. את זוכרת? מלונת אוהבים הקמנו לנו. קומונת נעורים גדושה עד גדותיה, לחלוק אהבתנו עם זרים שהפכו קרובים שהפכו שוב רחוקים בשנים שחלפו. לילות ירח קרירים על מזרן ממורטט במרפסת. המייתו הקבועה של הכביש הסואן שיככה את חרדת היכרותנו. ובלי דעת טוב ורע קטפנו רגעי אושר, חסכון אהבה לשנים שתבואנה. את חלמת עתיד ואני הוויתי הווה, וניסית להמציא לנו עבר, לשרטט פגישות חטופות, גורלות מצטלבים בחזיונות שווא.

עברתי היום במשעולי היכרותנו. העוברים והשבים התקבצו סביבי בדאגה: "היי, אבא, מה אתה עושה פה לבד? איפה הילדים שלך?" ורחביה כמעון דיור מוגן לקשישים וסטודנטים. עיר מקלט עגומה נסה מפני המציאות, מתבוססת בשיכחתה, ילדים אינם משחקים ברחובותיה. עיר עבר ביופיה העשיר מנקר העיניים, להרשים תיירים עשירים המפהקים מול קסמיה. ושמעתי אותך אומרת: הנוף תמיד אותו הנוף, רק גופי האנשים נשחקים ללא רחם.

ואני חוזר עכשיו אל ביתי. תעלולי בדידות הם געגוע כוזב למה שכבר לא ישוב לעולם. אחבק אותך חזק הלילה. אלחם על פיסת שפיות במלונת הזהב הפתוחה שלנו. אאמין שוב בחיים.


מבצע שלמה

כשהייתי מ''מ טירונים בנח''ל, כמה שנים אחרי מבצע שלמה, הייתה החלטה של רשויות הצבא לשבץ את הטירונים יוצאי אתיופיה בזוגות, כדי להקל על הקליטה ועל ההסתגלות. שתהיה להם שפה משותפת ולו עם אדם אחד.

במחלקה שלי שובצו אדיסו ומנשה: האחד ממדינת אמהרא באתיופיה והשני ממדינת תגראי; האחד דובר אמהרית והשני דובר טיגרית. הדבר היחיד שקישר ביניהם היה צבע עורם השחור.


אז ככה

אז ככה:

לא מספיק שאשתי עבדה היום כמו חמורה מ-9:00 עד 21:00 בגלל עומס בעבודה, היא גם צריכה לשמוע מקולגות איזה גבר אני שאני ככה עוזר לה: אוסף את הילדים ודואג לבית והכול? הרי כשאני עובד עד מאוחר אף אחד לא שואל אותי מי נמצא עם הילדים, שלא לדבר על להתפעל מזה שאשתי יודעת לעשות לבנות קוקו.

תרגיעו, אנשים. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.


להב"ה

אני עוצר בעיר להזמין לנו אוכל מוכן לערב זוגי. מעבר לדלפק פרצוף מוכר. בחור צעיר אומר לי שהוא מכיר אותי, ואחרי שנייה שנינו נזכרים שהייתי המדריך שלו בלהב"ה. המלצרית שלידו מסתכלת עליו בתדהמה והוא מסביר לה שלא מדובר בארגון האנטי-ערבי ההוא נגד התבוללות אלא בתוכנית "לקראת השכלה באוניברסיטה העברית" שהשתתף בה בתיכון.

להב"ה היא תוכנית של היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה העברית שמאפשרת לתיכוניסטים מצטיינים שאין במשפחתם מישהו שלמד באוניברסיטה לשמוע קורסים ולצבור נקודות זכות במהלך כיתות י"א וי"ב. המטרה היא לעודד אותם לרכוש השכלה גבוהה לאחר השירות הצבאי. אני העברתי לתלמידים את הקורסים המקדימים בכיתה י' בנושאי מיומנויות כתיבה אקדמיות ומבוא לחברה הישראלית. הרציתי בלהב"ה שלוש שנים והאמת היא שכל הזמן התלבטתי ביני ובין עצמי האם הפרויקט הזה באמת שווה את ההשקעה הרבה בו. האם באמת כדאי להעמיס על כתפי התלמידים לימודים במסגרת אוניברסיטאית כבר בתיכון, במקביל לבגרויות ולשאר הפעילויות. וגם לא היה לי קל עם הקבוצות שהדרכתי באותן שנים. בעיות משמעת רבות ליוו את השיעורים (בכל זאת, תלמידי תיכון) והרבה פעמים הרגשתי שאני לא מצליח לעורר דיונים מעניינים על הנושאים שלמדנו.

והנה עומד למולי בחור צעיר בן 21. כשהכרתי אותו הוא היה ילדון עם שיער ארוך וחלומות על מוסיקה ועכשיו הוא גברבר חסון אחרי שירות קרבי עם מבט שרוצה לטרוף את העולם. הוא מספר לי שהוא מתכנן ללמוד מדעי המחשב בשילוב אמנות דיגיטלית. יש לו אמנם הרבה עבודה עד שיתקבל אבל הוא לא חושש מזה. והוא מוסיף ומספר לי על החוויה שלו בלהב"ה, עד כמה הקורס במיומנויות כתיבה היה מועיל, ואיך לקח בכיתה י"א קורס במוסיקולוגיה. הוא לא ניגש למבחן אמנם, אבל עצם הלימודים בקורס עם סטודנטים רגילים הראו לו שהאוניברסיטה זה לא מקום בשמים, אלא מוסד שלומדים בו אנשים כמוני וכמוך.

ופתאום כל הספקות שהיו לי כל השנים - על חשיבות התוכנית הזאת שהשקעתי בה שעות לא מעטות במהלך התואר השני - כאילו התפוגגו. והייתה לי נחת אמיתית בשעת הערב המוקדמת. בכל זאת עשיתי משהו בעולם הזה. והנה הוא אורז לי את הסושי ומוסיף מנה ראשונה "ככה, על חשבון הבית" ואני יוצא משם מחייך אל העולם...


יש ימים שבהם הכל אהבה

יש ימים שבהם הכל אהבה. שמיכת רוח קלה עוטפת את פנים הבית. הילדים עולצים. אנחנו נינוחים. המחשבות שוקעות כאבק במוצאי סופה. תחושת הפספוס מתפוגגת.

אני מתיישב מולם ומקשיב. מחבר מילה למילה, משפט למשפט. משמעות מדוייקת מתנסחת בראשי. חיים שלמים מתגלים בכמה דקות של חסד. החיוכים שלהם מתרחבים, הלב פתוח, ההתרפקות נינוחה: הרי כולך כאן, אין צורך במאמצים. יש ימים שבהם רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים.







(תמונה: משה אליהו)

לא!

לא!

לא שומע יותר על ילדים נופלים מקומה שלישית, נערות מתחשמלות בבריכה, פעוט טובע באמבטיה נשימתו חנוקה, תינוקת שכוחה מתבשלת באוטו ביום חמסין. לא יודע על הזוועות. לא מקבל דיווחים. לא מתעדכן. לא מדמיין. לא הוזה את עצמי מקבל בשורה, רץ קצר נשימה, נסער, דומם, עולמי נחתם, איתם ברגעיהם האחרונים. נשאר תמים. חולם עולם נצחי, עמוק, צלול. לא נוטף דמעות ברגע מאושר. לא ממלמל מילים אחרונות, נשיקות פרידה, נסיעה מקרית אחרונה בדרך. שקט שקט רך כמו מים רך כמו גלים גבוהים במרחק, מעט אנשים, מעט מידע, מעט אדם. האסונות רחוקים. המציאות מוארת. שד מחייך מנצנץ על המים גם אם אברח רחוק









(תמונה: משה אליהו)