יום שלישי, 22 ביולי 2014

רחוב בנימין מטודלה

בשנות הסטודנט שלי החלפתי דירה בכל שנה ושנה, ונתתי בהן סימני טרור ואהבה: דירת הפיגוע בשוק, ודירת הפיגוע בבית הקפה, ודירת תשוקתי הראשונה. את זוכרת? מלונת אוהבים הקמנו לנו. קומונת נעורים גדושה עד גדותיה, לחלוק אהבתנו עם זרים שהפכו קרובים שהפכו שוב רחוקים בשנים שחלפו. לילות ירח קרירים על מזרן ממורטט במרפסת. המייתו הקבועה של הכביש הסואן שיככה את חרדת היכרותנו. ובלי דעת טוב ורע קטפנו רגעי אושר, חסכון אהבה לשנים שתבואנה. את חלמת עתיד ואני הוויתי הווה, וניסית להמציא לנו עבר, לשרטט פגישות חטופות, גורלות מצטלבים בחזיונות שווא.

עברתי היום במשעולי היכרותנו. העוברים והשבים התקבצו סביבי בדאגה: "היי, אבא, מה אתה עושה פה לבד? איפה הילדים שלך?" ורחביה כמעון דיור מוגן לקשישים וסטודנטים. עיר מקלט עגומה נסה מפני המציאות, מתבוססת בשיכחתה, ילדים אינם משחקים ברחובותיה. עיר עבר ביופיה העשיר מנקר העיניים, להרשים תיירים עשירים המפהקים מול קסמיה. ושמעתי אותך אומרת: הנוף תמיד אותו הנוף, רק גופי האנשים נשחקים ללא רחם.

ואני חוזר עכשיו אל ביתי. תעלולי בדידות הם געגוע כוזב למה שכבר לא ישוב לעולם. אחבק אותך חזק הלילה. אלחם על פיסת שפיות במלונת הזהב הפתוחה שלנו. אאמין שוב בחיים.


אין תגובות:

פרסום תגובה