יום שלישי, 18 בפברואר 2014

עכשיו אני כותב

עכשיו אני כותב. פשוט כותב. שברים, רסיסים, חצאי רעיונות, הכול בחוץ, מצליח איכשהו להסתדר על הנייר.

כותב בכל מקום. בעיקר בין אנשים. באוטובוס. בתחנת האוטובוס. בבית במיטה. באמצע שיחה פתאום פותח מחברת. לא כמו שדמיינתי פעם. לא מוזה שמשתלטת. בהתחלה נובט איזה רעיון. אחר כך מתבשל לאט בראש, משפטים מתחילים להתנסח מאליהם. ופתאום הכתיבה פורצת. לא כמו נהר קוצף וגועש אלא כמו מערכת השקייה מאורגנת של מסופוטמים קדמונים על גדת הפרת או החידקל. תמיד צריך לשלוט ולווסת.

וכותב על הכול. המציאות משתנה ואינסופית. וגם אנחנו משתנים ואינסופיים. וצירופי החוויות והרעיונות יוצרים תמיד משהו חדש. אם לא חדש בשביל העולם הישיש הזה, לפחות חדש בשבילך. כי ברצף האירועים החד-פעמי הזה שהוא חייך, הכול טרי לגמרי. אפילו קימה בבוקר מהמיטה היא נושא לכתיבה. אפילו רכיסת נעליים. ואם אין מה לכתוב לא כותבים. אבל תמיד יש מה לכתוב. והכתיבה עצמה בוראת מציאות. העובדות קיימות אבל הדרכים לתאר אותן הן אינסופיות, מגוונות כל כך. לכל מילה אסוציאציה וריח וצבע משלה מכל מיליוני הפעמים שנעשה בה שימוש. וצריך להיות רגיש כל כך לשפה, לחפש כל הזמן ביטויים רעננים. כי המילים נשחקות מהר כל כך בימינו, שבועיים חסד מקסימום לכל ביטוי חדש.

כי כשאתה קורא אחר כך את מה שכתבת צריכה להיות לך תחושה של יום שישי אחר הצהריים, ממש לפני שבת, כשהשמש מתחילה לשקוע והמולת ההכנות לשבת כבר דממה, ואתה שותה את כוס הקפה הזאת שחיכית לה כל היום, ושר שירים מתוך ספר הפזמונים המעוך, והילדים יושבים עליך מתעצבנים שאתה לא שר את השירים שהם מכירים, ואתה נוזף בהם שהם צריכים ללמוד שירים חדשים ולהיפתח לעולם ואחר-כך עובר במהירות לכבש השישה עשר כי לא כדאי למתוח יותר מדי את החבל, והם מתחילים לרקוד ולהשתולל ולצחוק, ואתה אומר לעצמך תצלם עכשיו בראש את הרגעים האלה. כי עכשיו זה האושר. עכשיו בדיוק זה האושר.

(צילום: משה אליהו)


זה מגרד

אוי, זה מגרד. כמה שזה מגרד. ראש הממשלה לא מתראיין. שכנה שלי אחות בהדסה. קיבלה חצי משכורת. אין מאיפה לסגור את המינוס. משכנתא בריבית משתנה. שוק הדירות בוער. רופאו הפרטי של השר. הריבית תעלה. הימים נערמים. השבועות אוזלים. קיבלנו עוד אלפיים מההורים. התקשרו מהבנק. ההלוואה אושרה. עוד מעט יוצאת לפנסיה. עשרה אחוז נחתכו. שביתת עובדים-סוציאליים. שביתת מתמחים. שביתת מורים. שביתת מרצים. שביתת מתרגלים. זה מגרד. אוי, כמה שזה מגרד. מתחת לעור זה מבעבע. המכללות הקיאו לשוק אלפי בוגרים. היא שולחת קורות חיים. ועוד קורות חיים. הטבות מס בשוק הגז. מסתכלת לילדים בעיניים. מצליחה להעלות חיוך. הנתונים מצטברים. המחקרים לא מחדשים. עוד הוכחה. ועוד הוכחה. מסתכלת לכל הצדדים. הכעס עולה לאט. מגרד. כמה שזה מגרד. המציאות סוגרת. שביתת ספרנים. שביתת מהנדסים. שביתת הייטקיסטים מעל גיל ארבעים. שמונה עד ארבע. שמונה עד שש. שמונה עד שמונה. תשע בלילה. עוד כוס קפה. ועוד כוס קפה. מגרד. מגרד. כמה שזה מגרד. אבא אל תכעס. למה את עצובה אמא. יש לך היום סבלנות בגודל של אפון אמא. ראש העיר ונציב שירותי החירום. דיון משותף. ראש הממשלה מתבדח. רשתות התקשורת קרסו. מכינים את צוותי הכיבוי. פנסיה שמנה. בשר מבשרנו. המציאות מורכבת. צריך להבין שהמציאות מורכבת. טובי כוחותינו נמצאים בשטח. חיוך רחב. שיניים מבריקות. טפיחה קלה על השכם. בדקות אלה ממש. מגרד. כמה שזה מגרד. הבעיה חמורה. אסור לשגות באשליות. עניי עירך קודמים. אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות. דור של עצלנים גידלנו. צריך לחלק את הנטל. משקיפים מהבניין הגבוה. תחתום פה ופה על המסמך. הים התיכון כל כך יפה מהגובה הזה. גבירתי, יש לך קצת לכלוך של עוגה על הסנטר. מגרד. מגרד. כמה שזה מגרד. זה הכול כמעט חשוף. ממש מתחת לעור. חורף מוזר כזה. חסר גשם כזה. מתסיס את הדם. מעורר את הלב. מדליק את הצדק. זה למעננו. זה למען הילדים שלנו. העיניים הטרוטות האלה. הן חייבות להתמלא מחדש בתקווה העיניים האלה. מגרד. אוי, כמה שזה מגרד.

(צילום: משה אליהו)


יום ראשון, 16 בפברואר 2014

קפיטליזם

ההצעה של המיליארדר האמריקני טום פרקינס לשנות את חוקי ההצבעה בבחירות כך שאנשים עשירים יצביעו עם יותר קולות היא אמנם גרוטסקית ומקוממת בבוטות שבה, אך אני חושב שניתן לראות בה בסך הכול ביטוי מוגזם ומועצם של הלך רוח נפוץ מאוד בקרב המאמינים בתורה הניאו-ליברלית. לפי הלך הרוח הזה, עושרו של האדם והצלחתו החומרית והחברתית בעולם הזה, מעידה גם על תכונות אופיו הנעלות ועל מעלתו המוסרית. כמובן שאני לא מחדש כאן דבר, הרי כבר מקס ובר בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" הראה כיצד הקפיטליזם צמח דווקא באותם מקומות בהם פרח זן של פרוטסטנטיות המאמין שהצלחתו החומרית של האדם מעידה על כך שהוא נבחר על ידי האל.

ודווקא משום כך כל כך מוזר לפגוש מדי פעם יהודים דתיים שמאמינים באדיקות בעקרונות השוק החופשי. כל כך הרבה פעמים יצא לי לדון עם אנשים שונים על נושאים חברתיים וכלכליים, ותמיד בסוף הדיון, אחרי שאנחנו מפסיקים לירות בפינג-פונג אינסופי את שלל הטיעונים השגורים בעד או נגד מדינת הרווחה, בעד או נגד מעורבות ממשלתית כזו או אחרת בשוק, מתגלות הנחות היסוד במערומיהן. ותמיד בסופו של דבר אני מגלה שהצד השני באמת ובתמים מאמין בכך שמי שמצליח בחיים הוא מי שהשקיע והתאמץ יותר, ולעומתם מי שאינם מצליחים צריכים פשוט להתאמץ יותר ו"לחשוב קצת מחוץ לקופסה". ונכון, האנשים הללו מוכנים להודות שיש מקרי גבול של נכות קשה או גזירת גורל קיצונית בהם המדינה צריכה לסייע, אבל ברוב המקרים הם רואים את האדם הבודד כאדון לגורלו וככזה שיכול לבנות את עתידו במו ידיו. והם חושבים שנתונים כמו מין, מעמד כלכלי של ההורים, סביבת מגורים, עדה או גזע הם משתנים אשר נמצאים שם ברקע אך עם מאמץ קטן או גדול כל אחד יכול להתעלות מעליהם אם רק ירצה מספיק. וכאשר אני מנהל את הדיון הזה עם אנשים דתיים, תמיד עולה בקרבי התמיהה כיצד המשוואה הזו של הצלחה חומרית ומעלה מוסרית מסתדרת לאותם אנשים עם אמונתם ויהדותם.

והנה השבת התארחתי אצל חברים בצפון והלכנו יחד לקבלת שבת בבית הכנסת. הדרשה שנישאה בין קבלת שבת ותפילת ערבית שיעממה אותי ולכן עלעלתי בסידור "תפילת כל פה" שהיה לפניי וחיפשתי אחר חומר קריאה. והנה בכריכה הפנימית של הסידור גיליתי את אותה איגרת מפורסמת ששלח הרמב"ן לבנו נחמן אשר בקטלוניא, ואשר הוא מפציר בו "תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר ה' יִתְבָּרֵךְ". וקראתי את האיגרת הזאת הלוך וקרוא ואפילו התפתיתי לנגן בראשי את הלחן המפורסם של מרדכי בן דוד "שמע בני". ופתאום חשבתי כיצד הטקסט הזה יכול להיקרא כקריאת מחאה נוקבת כנגד הנחות היסוד של הניאו-ליברליזם, שיש בו כל כך הרבה יהירות וגאווה על כוחו ועוצם ידו כביכול של האדם. וחשבתי עד כמה אנחנו צריכים להתנגד לפיתויי השווא של הקרייריזם והתחרות קודם כל מתוך נקודת מבט יהודית ואמונית.

והרמב"ן כותב לבנו כך: וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם... וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם. עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד."

שבוע טוב!

המאמר על טום פרקינס: http://www.themarker.com/wallstreet/1.2244600

מרדכי בן דוד, "שמע בני": https://www.youtube.com/watch?v=vbvHqFCZ4T0

(צילום: ציור קיר של רבי משה בן נחמן (רמב"ן), על גבי האודיטוריום בעכו. מתוך ויקיפדיה)


הדסה

הדיווחים על הקריסה הכלכלית של בית החולים "הדסה" גרמו לי לחשוב השבוע על אותם אנשים ונשים, עובדים ועובדות של הדסה בתפקידים שונים, שמקריבים ימים ולילות למען בריאותם של תושבי ירושלים והסביבה ובקרוב מאוד עלולים לשלם מחיר כבד על טעויות ומחדלים שאין להם כל קשר אליהם. ובעיקר חשבתי על שלושה רופאים צעירים שיצא לי להכיר באופן אינטנסיבי מאוד למשך 24 שעות לפני מעט פחות משנתיים, ועד היום אני אסיר תודה להם על שהצילו את חייה של בתי הקטנה הודיה. לרופאים הללו קוראים ד"ר אסתי מאור-שגיא, ד"ר משה משולם וד"ר יעל הנץ.

שלושתם היו אז רופאים מתמחים ברפואת נשים בהדסה עין כרם. הם ליוו אותנו במשך אותו יום ארוך שהתחיל בהבנה שהעוברה שלנו קטנה ולא התפתחה מספיק בתוך הרחם, המשיך בניסיונות לפתח לידה טבעית עם כמה שפחות התערבויות חיצוניות, והסתיים בהחלטה על ביצוע ניתוח חירום מהיר בהרדמה מלאה כאשר הדופק של הודיה ירד ולא עלה שוב והיא הייתה על סף מוות. ובמהלך כל היום הזה הם הפגינו כלפינו כל כך הרבה רגישות, כבוד ויחס אנושי, למרות העומס הרב שהיה במחלקה, והם פעלו במקצועיות וקור-רוח כאשר המצב הידרדר והיה צורך לקבל החלטות תוך דקות ושניות מעטות.

והם המשיכו ללוות אותנו באכפתיות ובלי שום חשיבות-עצמית גם במהלך הימים הבאים בהם הודיה שכבה בפגייה, פרצופה מקומט כמו אישה זקנה וכולה רק עור ועצמות בגלל שבועות ארוכים של תת-הזנה בתוך הרחם, ואנחנו עדיין הלומים מן החוויה הזאת, חוזרים ומעלים בראשנו מחשבות של "מה היה אילו" ולאיזה חיים אחרים וקשים יכולנו להיכנס במחי טעות או השתהות שהיו גורמים לילדה שלנו להיוולד עם פגיעה מוחית חס וחלילה. והם הצליחו להרגיע אותנו ולטעת בנו את הביטחון שיהיה בסדר והילדה תגדל ותתפתח כמו שצריך למרות תנאי הפתיחה הלא פשוטים של חייה.

ולמרות שהודינו להם אז בעל-פה, כבר כמעט שנתיים שאני מרגיש שלא הספקתי להבהיר להם בצורה מספיק צלולה עד כמה אנחנו אסירי תודה, ואיזו ילדה מקסימה וחכמה הודיה גדלה להיות מאז. ואולי עכשיו זאת הזדמנות טובה לומר להם שוב תודה לאנשים היפים הללו. ואני מקווה מעומק לבי שגם החברה הישראלית שלנו, ומקבלי ההחלטות שבחרנו לעצמנו וקברניטי "הדסה" ידעו כיצד לתת לאותם רופאים, אחיות ואנשי הצוות של "הדסה" את התנאים הנכונים שיאפשרו להם להמשיך ולשגשג, להמשיך ולהתמקצע, וגם ליהנות מן המקצוע הקשה והתובעני הזה שהם בחרו לעצמם.


יום רביעי, 12 בפברואר 2014

חולה

תמיד כשאני מתחיל להיות חולה, מיד אחרי שהבנתי סוף סוף שאני צריך לעצור את המרוץ ולצבור כוחות, נובטת בתוכי תקווה קטנה שהפעם זה יהיה אחרת. ששוב אהיה חולה כמו אז בילדות, עם שמחה עמוקה שאני לא צריך ללכת לבית הספר, ואמא שמפנקת אותי עם עוגיות ותה חם למיטה, וחברים שבאים ל"ביקור חולים" אחרי בית הספר ומספרים לי חוויות, וצפייה בתוכניות הטלוויזיה החינוכית של "here we are in the center of town" והסרט ההוא על הילדה שגרה במקום שבו השמש יוצאת רק 7 דקות בשנה ואיזה חבר רע-לב כולא אותה בתוך חדר והיא מפספסת את זה.

אבל כל פעם, כל פעם, אני מגלה מחדש שלהיות חולה בתור מבוגר זה משהו נמרח ומייגע. כי כמה שאשתך לא תנסה לפנק אותך, ברור לך שמתחת לאמפטיה מסתתרת לה מחשבה של "יש לי עוד 3 ילדים קטנים על הראש, אז אתה יכול לקום ולהכין לעצמך כוס תה". וכמה שלא תצליח לנקות את הראש מערימת המשימות והתוכניות שהיו לך, תמיד בערך ביום השני למחלה תתחיל להילחץ מזה שבשבוע הבא תצטרך לקרוע את עצמך ולהספיק כפול. וכמה שלא תתלהב לשכב במיטה כל היום ולראות סרטים, תמיד איכשהו תיפול על סרטים סוג ב' ותצטער שלא קראת ספר איכותי שמזמן כבר רצית לקרוא ולא היה לך פנאי. וכמה שלא תישן, תמיד תרגיש קרוע מעייפות עם הנזלת הזאת וכאבי הראש וההתעוררויות בלילה וחוסר הנוחות.

ואולי החוויה הזאת דווקא מלמדת משהו על החיים בתור אדם מבוגר. כי בתור ילדים השגרה החינוכית וגם המשפחתית די כפויה עלינו ואפשר לקחת ממנה הפסקה בלי נקיפות מצפון, אבל בתור מבוגרים המחלה מחדדת לנו עד כמה שגרת היומיום שלנו, על כל עליבותה ומהמורותיה, היא דווקא די נחמדה. ופתאום נהיה חשק לחזור ללוח הזמנים הרגיל של הכנת הילדים למסגרות בכל בוקר, והעבודה על הדוקטורט, והמאמרים והנתונים במכון, והריצה עם דוד 3 פעמים בשבוע, והישיבה על שיעורי הבית עם איתן, והחברים שבאים לארוחת שבת, והיציאות השבועיות להצגה או לבית קפה.

החיים יפים, שונא להיות חולה!

(צילום: משה אליהו)


יום שלישי, 11 בפברואר 2014

קיסם

לפני כמה שנים כשגרנו בארצות הברית צעדתי יחף בבית ונדקרתי מקיסם עץ חצי שבור שהיה מונח על השטיח. האחות והרופא שבדקו אותי במרפאה האוניברסיטאית המליצו לי לטבול את רגלי במי מלח על מנת להוציא את שאריות הקיסם ואמרו לי לא לדאוג יותר מדיי. שילוב של נסיבות אישיות ומשפחתיות גרם לי להזניח את העניין ורק שלושה שבועות לאחר מכן, כשטסנו לארץ לחתונתה של אחותי והוריי נחרדו לראות אותי מפזז בצליעה בין החוגגים, הבנתי סוף סוף שצריך לבדוק את העניין יותר ביסודיות.

כך מצאתי את עצמי בבוקר שלאחר החתונה אצל רופאה בקופת חולים שטענה שכבר התפתח זיהום בכף הרגל ושלחה אותי לבצע אולטרה-סאונד בבית החולים הדסה עין כרם. בבדיקה, אליה התלוותה אליי אמי טרוטת העיניים מהכנות החתונה, זיהה הרופא מיד שעמוק בתוך כף הרגל שלי נמצא חצי קיסם עץ. מסתבר שבניגוד לאבחנה הראשונה שלי ושל הרופאים בפילדלפיה דרכתי על קיסם שלם שהיה תחוב בשטיח, כך שחצי ממנו ננעץ בתוך כף הרגל והחצי השני נשבר ונשאר בחוץ. ומכיוון שהקיסם חדר עמוק כל כך, לא ניתן היה להבחין בו במבט שטחי מבחוץ.

השעה הייתה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת וביקשנו להבין מה עושים, שהרי הרגל הולכת ומזדהמת. נאמר לנו שעלינו לקבוע תור רגיל למרפאת רגליים שיש אליה רשימת המתנה ארוכה, או להיכנס בתור שר"פ לרופא הבכיר והמומלץ של המרפאה שמחירו כ-900 ₪, אך הביטוח המשלים מכסה את רובו.

וכך תוך 20 דקות ישבנו מול הרופא הבכיר והחביב. הוא העיף מבט בצילומי האולטרה-סאונד וברגל שלי וקבע שיש צורך לנתח את הרגל באופן מיידי, ואי אפשר לשלוף את הקיסם באופן פחות פולשני אחרי ששהה בפנים זמן כה רב, והוסיף שהוא יכול לנתח אותי כבר מחר בבוקר, ניתוח שר"פ שבו קופת החולים משלמת את רוב הכסף והשאר, תשלום סמלי בלבד, הוא על חשבון המטופל. "אז קבענו למחר?" הוא שאל.

"מה לגבי ניתוח רגיל במרפאה שלך?" שאלתי, והרופא ענה שיש רשימת המתנה ארוכה מאוד לניתוחים במרפאת הרגליים, עניין של כמה שבועות, והוא לא ממליץ מבחינה רפואית לדחות את הניתוח, מה גם שמכבי ישלמו את הרוב ואין לי מה לדאוג.

למחרת הגעתי לאשפוז-יום בהדסה הר-הצופים, וכאשר התקשרתי למוקד הניתוחים של "מכבי מגן זהב" וציינתי בפניהם את קוד הניתוח שנמסר לי על ידי המזכירה, הבנתי שהניתוח שלי מוגדר כ"ביופסיה בכף הרגל" ומחירו כ-12,000 ₪, כלומר הביטוח המשלים ישלם 9,000 ₪ ואני את ה-3,000 ₪ הנותרים. פניתי לרופא הבכיר ואמרתי לו שחלה טעות, שהרי הניתוח שלי אינו ביופסיה אלא ניתוח פשוט של הוצאת קיסם, וגם הסכום שאני אמור לשלם נראה לי יקר מאוד. הרופא השיב שבגלל שלא קיים במערכת קוד מספרי של הניתוח שלי הוא הגדיר אותו כביופסיה, והציע לתת לי הנחה על ההשתתפות העצמית כך שבסופו של דבר אשלם 1,500 ₪. אמי סיננה לאוזני בשקט "מזל שהוא לא הגדיר את זה כניתוח לב פתוח" ואמרה לי שהיא כבר תשלם על הניתוח, לא נורא.

הניתוח עבר מהר מאוד ובהצלחה, כי באמת מדובר ברופא שהוא המומחה הגדול בתחום, ואחרי החוויות הרפואיות הלא נעימות בארצות הברית הייתי אסיר תודה למערכת הרפואית הישראלית, אבל יחד עם זאת, נותרה בי מאותה חוויה הרגשה חמוצה. וכבר אז חשבתי מה היה עושה במקומי מישהו שאין לו הורים שיכולים לתמוך בו כלכלית, מישהו ש-400 ₪ השתתפות עצמית על התייעצות עם רופא ו-1,500 או 3,000 ₪ השתתפות עצמית על ניתוח אינם סכומים שהוא יכול להוציא כך בפשטות מהיום למחר, שלא לדבר על אותם אנשים רבים שאפילו ביטוח משלים של קופת חולים אין להם.

וחשבתי איזה מוזר זה שבתוך אותו בית חולים הממומן על ידי הציבור הישראלי, אותו הרופא יזרז לך תור ויכניס אותך לטיפול כפי שמצבך הרפואי מחייב - אם רק תשלם לו עוד כסף, אבל יותיר אותך להמתין ימים ושבועות לטיפול הולם - אם לא תוכל להוציא עוד כמה מאות או אלפי שקלים.

ועוד נזכרתי איך כמעט כל פרוצדורה רפואית משמעותית במשפחתי בשנים האחרונות, כמו ניתוח בעין שעברה בתי לפני שנתיים בהדסה עין כרם וניתוח בטן שעברה אמי בשערי צדק השנה, כולם נעשו בסופו של דבר במסגרת של שר"פ, כי זו הדרך היחידה כיום לקבל יחס טוב יותר ומנתח טוב יותר.

ועוד חשבתי על בית החולים "הדסה" שהיווה מעין סמל ומופת לאופן שבו שילוב של רפואה ציבורית ופרטית אמור להבטיח גם רפואה איכותית ומתקדמת וגם ניהול מודרני ואפקטיבי המתעלה מעל הקטנוניות והאפרוריות של המערכת הבירוקרטית הציבורית. וכיצד קריסתה הכלכלית של "הדסה" נועצת עוד מסמר קטן בארון הקבורה של הניאו-ליברליזם, שאין בו לא צדק אך גם לא את אותה יעילות מופלאה שהובטחה לנו בחזונם של נביאי השוק החופשי.


בחלומי

בחלומי אני נמצא בביתה של סבתא טובה. והבית צר אך קירותיו גבוהים מאוד. וסבתא מבקשת ממני לעזור לה לתלות תמונה על הקיר. ואנחנו מטפסים ומטפסים על סולם עץ רעוע, ומגיעים לראש הסולם והסולם מתנודד מצד לצד. ואני מתאמץ לשמור על שיווי משקל, מנסה להיאחז בתמונות משפחה ישנות התלויות על הקיר, אך התמונות מתפוררות בידיי ואני לא מצליח להישאר יציב. ולפתע סבתא טובה נשמטת מן הסולם ונופלת מטה מטה ואני לא מצליח לראות את סוף הנפילה. ואני ממהר לרדת מן הסולם ולמטה מהומה, כל בני המשפחה מתרוצצים, מחלקים פקודות. ואני נכנס לחדר השינה להיפרד מסבתא והנה לא סבתא שכובה שם במיטת העץ הישנה אלא רוני בתי. ופתאום מול עיניי הקרועות רוני מתעוררת ומתחילה לצעוק שכואב לה. ואני שואל אותה, "איפה כואב לך, רוני? איפה כואב לך?" והיא מצביעה על החזה שלה ובוכה, "אבא כואב לי, כל כך כואב לי אבא". ואני נושא אותה בריצה החוצה ומבקש בצעקה מבן-משפחה את המפתח לאוטו שלו, אבל הוא לא מסכים לתת לי את המפתח, ולילך צורחת עליו, "איך אתה לא מבין מה קורה פה?" ואני רץ החוצה ורוני חבוקה בזרועותיי, מחפש אמבולנס והדמעות מטפסות לי בגרון, ואסור לי לאבד את רוני, אסור לי לאבד את רוני

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

הספרייה הלאומית

הבוקר נסעתי בקו 9 ממרכז העיר אל הספרייה הלאומית בגבעת רם בה אני מבלה בהנאה מרובה את מיטב שעותיי בזמן האחרון. וכאשר האוטובוס עבר את הצומת אחרי העלייה מגן סאקר, משכן הכנסת מימיני, מוזיאון ישראל משמאלי ובניין משרד האוצר החמור מלפני, הבחנתי בשלט קטן המכריז בגאווה "כאן יוקם מקום מושבה הקבוע של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל". נזכרתי בכרזות ההסבר המהודרות התלויות בקומת הקרקע של הספרייה הלאומית כיום, המתארות את תהליך ההתחדשות הממושך שעוברת הספרייה, חקיקת חוק הספרייה הלאומית, ותלאות התקצוב והתכנון. ושמחתי בליבי על כך שמדינת ישראל, יד הנדיב והאוניברסיטה העברית לקחו על עצמן להשקיע משאבים חומריים ורוחניים כה רבים בפרויקט תרבותי, אנושי וישראלי כה חשוב.

אך בה בעת גם התעצבתי מעט על המיקום הקר והמנוכר לו זכתה הספרייה, תחובה בתוך אותו איזור שלטוני ומוזיאוני מבודד, "קרית הלאום", אשר ההולכים והשבים מדירים ממנו את רגליהם במשך רוב שעות היום, ובלילות הופך למתחם רפאים של מאבטחים ואנשי ניקיון, אשר רק מכוניות מעטות ושיירות אבטחה של נציגי שלטון חותכים את כבישיו הרחבים בנסיעה סואנת.

וחשבתי לעצמי, כמה חבל שיותר מחמישים שנה אחרי שג'יין ג'ייקובס פרסמה את ספרה המופתי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הטעויות התכנוניות שהיא מזהירה מפניהן ממשיכות לקרום עור וגידים. כי בספרה היא מדגישה כמה חשוב לשכונות ולרבעים עירוניים אותו ערבוב מבורך של שימושים – מגורים, מסחר, עבודה, לימודים, פנאי, ומתארת כיצד השמירה על מדרכות רחבות ורחובות קצרים מעודדת אנשים להפוך ל"שומרים טבעיים" אשר מבלי משים לוקחים חלק פעיל בהפיכת רחובות הערים למקומות בטוחים בהם אנשים ונשים מוצאים עניין ותחושת קהילתיות.

וחשבתי איזו תרומה נהדרת יכלה הספרייה הלאומית להעניק למרכז העיר ירושלים אם רק היו ממקמים אותה, נניח, באזור בנין המשביר לצרכן בטליתא קומי, בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ובן יהודה. ואיזו תרומה נהדרת היה מרכז העיר ההולך ופורח מאז פתיחתה של הרכבת הקלה נותן מבלי משים לספרייה הלאומית. וראיתי בדמיוני איך על ידי ארכיטקטורה פתוחה ולא מסתגרת תהפוך הספרייה הלאומית לאבן שואבת, לא רק לסטודנטים, דוקטורנטים ומרצים למדעי הרוח והיהדות כמו היום, אלא גם לאנשי יומיום פשוטים החוזרים מקניות בשוק ועוצרים בפינת כתבי העת לקרוא ירחון ובדרך צד את עיניהם ספר קריאה המוצג בפינת הספרים החדשים. או לסטודנטים המתגוררים ברחביה, טלביה או נחלאות אשר יצעדו אל הספרייה ברגל מדירותיהם השכורות על מנת ללמוד בה בשלווה בתקופת המבחנים. ודימתי בעיניי איך המשתמשים בספרייה יסיימו את עבודתם בשעת אחר-צהריים מאוחרת ויגדשו את הפאבים ובתי הקפה במחנה-יהודה או נחלת שבעה. וכיצד תלמידי תיכון ואנשי עסקים בהפסקת צהריים ייכנסו לספרייה ליהנות מאירועי התרבות הרבים שיתרחשו בה, חלקם הגדול יתאספו בלי הכנה מראש, פשוט יימשכו פנימה כמו ילדים בעקבות צלילי קונצרט קלאסי או שילוב מוסיקלי של מוזיקת עולם נדירה.

ולמרות שידעתי שהחזון הזה לא יתממש, כי השרטוטים כבר הופקדו והתוכניות כבר אושרו בכל הועדות האפשריות, קיוויתי שבמקום כלשהו מתכנני ערים ואדריכלים צעירים מצליחים לחשוב על האדם הפשוט – על צרכיו, הרגליו ופסיכולוגיית המרחב העלובה שלו. וייחלתי שיפסיקו לתכנן שכונות ענק דוגמת גילה, רמות ופסגת זאב, אשר מזדקנות ומתכערות מהר כל כך, עלובות הרבה יותר משכונות ערים ותיקות אשר פושטות צורה ולובשות חיים חדשים חדשות לבקרים.



(התמונה מתוך החוברת: הספרייה הלאומית: תכנית האב להתחדשות 2016-2010, בהוצאת הספרייה הלאומית)

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

נדודי שינה

לא מתהפך בעצבנות מצד לצד כמו בסרט הוליוודי.
שוכב ישר
עורפי על הכרית
פניי כלפי מעלה
נושם עמוק
לאט לאט 
מנסה להירגע. 
 

מוריד את השמיכה כי חם מדיי
מתעטף שוב כי קר מדיי
אני מזיע או רועד? 
בודק שוב את הטלפון
עוד חצי שעה עברה.

פתאום רוני קוראת לי מהחדר
אני קופץ מהר
חושב שאולי לא נורא שלא נרדמתי
הרי בכל מקרה הייתי מתעורר
מבקשת שאשן קצת לידה
היא מפחדת 
המזרן שלה קשה יותר משלנו
אין לי שמיכה וצפוף לי
אני חוזר לחדר היא קוראת לי שוב
צריכה פיפי
אני מלווה אותה לשירותים
מקפיד שתשים בעצמה את הישבנון על האסלה
שלא תתרגל לא להתאמץ 
היא מסיימת מהר היא לא באמת הייתה צריכה
מושיטה אלי ידיים לחיבוק נוסף
אני עוטף בחיבוק ארוך ומטיס אותה בנשיקה למיטה
היא מתכרבלת לעבר הקיר
אני מדדה בשקט לחדר חוזר לשכב
גופי עייף מאוד, אבל עיניי פתוחות דולקות בחושך
פותח את הטלפון בודק מה חדש ברשת 
הפוסט שכתבתי אתמול כבר פרש כנפיים 
הוליד ילדים משלו 
אני מכבה זה לא מה שאני צריך עכשיו
אחת וחצי, אחת שלושים וחמש

שומע בכי תינוק מדלג מהר מהמיטה 
בחלון אישה מהלכת מתחת ירח תינוק בחיקה מנסה להרגיע
שום קולות אחרים הלילה 
אולי אקרא ספר אני באמצע ספר עיון על האסלאם
זה לא מתאים עכשיו, חבל שאין לי ספר מתח 
פרק במחשב רק יעיר אותי יותר
נשכב שוב
צעדי רגלים קטנות מתקרבים לחדר
רוני עומדת על סף המיטה בשיער פזור מחכה לאישור
אני נכנע מסדר לה כרית אדומה בין שנינו 
מחבק אותה חזק
ונרדם. 



(צילום: משה אליהו)

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

עמק רפאים

בשלהי קיץ 2003 חזרנו מסיני מהחופשה שאחרי חתונתנו היישר לידיעות על הפיגוע הנורא בקפה הלל סמוך לביתנו. כדרכנו קפצנו לבקר את סבא וסבתא שלי, בנימין וגניה רוטנברג, בביתם ברחוב עמק רפאים, כמה עשרות מטרים ממקום הפיגוע.

"היכן הייתם בזמן הפיצוץ?" שאלתי, והם חייכו קלות וענו שישבו כרגיל בסלון, שהרי איפה עוד הם יכולים להיות בגילם ובבריאותם. "ואיך הרגשתם?" שאלתי וציפיתי לתשובה ציונית הולמת מסבי וסבתי שהתבגרו והזדקנו לצד תקומת עם ישראל בארצו.

"מה אני אגיד לך, חנן", ענתה סבתי ניצולת השואה, "אני עייפה ממלחמות. כל החיים שלי זה מלחמות".

אמונה

השבת, עם הידלדלות הדיון בפרשת אדם ורטה, נזכרתי בכיתה י' בישיבה התיכונית "נווה שמואל" בה למדתי, כאשר לקחו אותנו לסמינריון של שלושה ימים בנושא "אמונה" במדרשת עופרה.

אחד המפגשים, אותו העביר לנו מדריך צעיר ונלהב, עסק בנושא יציאת מצרים ומעמד הר סיני. המדריך הסביר לנו שמעמד הר סיני קרה באמת והיום יש גם עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות חד משמעיות לקיומו. כולנו הנהנו בהסכמה, אבל אז יוסי (שם בדוי) הרים את היד וביקש מהמדריך להראות לנו את העדויות הללו. המדריך צחקק ואמר שהיום כבר ידוע לכולם שישנם מחקרים שמראים חד משמעית שהיה מעמד הר סיני וגם עשרת המכות. יוסי המשיך להתעקש ואמר שאם זה כל כך ידוע לכולם, מה הבעיה של המדריך להראות לנו את המחקרים הללו כדי שנשתכנע. המדריך התחיל לרדת על התלמיד שהוא שואל שאלות בצורה קנטרנית ודמגוגית, והרי ידוע שבני ישראל מנו כ-600,000 איש במעמד הר סיני והעדות על כך עברה מפה לאוזן לאורך הדורות, כך שאין ספק בכלל שהאירוע הזה קרה. בסופו של דבר הצטרפו לדיון גם שאר התלמידים בכיתה, תוך שהם צוחקים על יוסי שהוא לא מבין כלום וסתם שואל שאלות אפיקורסיות.

בסופו של דבר, בסוף כיתה י' העיפו את יוסי מהישיבה בגלל שהוא לא היה מספיק דתי. יוסי נידון לשנתיים של שוטטות בבתי ספר סוג ג' וד' של הציונות הדתית, חזר כמובן בשאלה, ומשיחה מאוחרת איתו לפני כמה שנים אני יודע שהוא מלא כעס על הישיבה התיכונית שבה למדנו אז ועל ההשפלות והזלזול שחווה.

ואני שואל, איך מערכת חינוך של מדינה מודרנית מעיזה לומר לתלמידים בצורה חד משמעית האם להאמין או לא להאמין באלוהים? איך איש חינוך מעז לעשות זאת? האם ישנו מורה בחינוך הממלכתי שהיה מעז לקחת את תלמידיו ל"סמינר אתיאיזם"?