יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

ירושלים של מטה כפי שהסברתי לבני

כמו שצפיתי מראש, כאשר חזרתי הערב מהעבודה מצאתי את הבן כועס, פרצופו זועף, מתריס מולי שהוא יזייף את החתימה שלי ויכתוב לעצמו בעצמו אישור לצאת לטיול מחר. הוא לא מוכן לוותר ואנחנו לא נחליט.

אחרי שהרדמתי את הבנות הכנתי לו תה נענע מתוק כמו שהוא אוהב לשתות בזמן האחרון, לעצמי חלטתי תה ג'ינג'ר רותח עם הרבה לימון ודבש, לנקות קצת את הגרון אחרי עוד יום קר ויבש של החורף המוזר הזה שמלווה אותנו באדיקות כבר חודשיים או יותר. ישבתי מולו על הספה ואמרתי לו שידבר, אני רוצה לשמוע.

הוא שתק קצת. אחר כך אמר שזה לא פייר שאנחנו לא מרשים לו ללכת לטיול כמו שאר הילדים.

שאלתי אותו מה היה בכיתה. הוא סיפר שאחד החברים אמר לו שבגלל שאבא שלו, אני, כתבתי במייל הכיתתי נגד הטיול, אז הרבה ילדים אחרים לא באים ושהרסתי לכולם. הוא סיפר שהמורה אמרה שמי שלא יוצא לטיול יהיה לו יום מלא דברים כיפיים בבית הספר, אבל עדיין הוא רוצה לצאת. אמרתי לו שאני מבין אותו. ברור שיום לימודים בבית ספר זה פחות כיף מטיול עם כל החברים. לא צריך סתם לייפות את המציאות.

שאלתי אותו אם הוא מבין למה אני לא מרשה. הוא אמר שהוא יודע שעכשיו יש הרבה פיגועים ומסוכן, אבל איך זה שההורים האחרים לא מבינים את זה. אמרתי לו שבטיחות זה לא עניין של כן או לא אלא עניין של דרגות. גם להורים האחרים אכפת מהילדים שלהם, אבל הם פשוט חושבים שלא כל כך מסוכן ברובע היהודי. שאלתי אותו אם הוא רוצה להבין יותר טוב למה אני לא מרשה לו. הוא אמר שהוא רוצה.

פתחנו את המחשב על מפת גוגל של ירושלים. סקרנו את כל הדרך מהבית עד לעיר העתיקה. הוא הופתע קצת שירושלים נראית במפה כאילו היא מעלינו, והרי כשאנחנו נוסעים לעיר זה נראה שהיא מתחתנו, שאנחנו יורדים אליה. הסברתי לו קצת על ההבדל בין צפון-דרום ולמעלה-למטה במפה. אחר כך עברנו קצת על הגיאוגרפיה של ירושלים. ירושלים המערבית מול ירושלים המזרחית. החומה העות'מאנית. קו הפסקת האש שאחרי מלחמת העצמאות. איך זה קשור לכך שבמזרח העיר גרים בעיקר ערבים-פלסטינים ובצד המערבי יהודים. אחר כך דיברנו על החלוקה לרבעים בתוך העיר העתיקה. עברנו על המקומות שיצא לנו לטייל בהם כמשפחה בשנים האחרונות: מגדל דוד, הכותל, טיילת החומות שמובילה לכותל דרך הרובע הארמני, כנסיית הקבר, הר ציון, עיר דוד. הסברתי לו על המחלוקת בין מוסלמים ויהודים על הר הבית מבחינתנו וחראם אל שריף מבחינתם. הוא אמר שכיפת הזהב נראית יפה מאוד מקרוב.

אחר כך הראיתי לו איפה נמצא רחוב הגיא שבו היו הרבה דקירות בזמן האחרון, והיכן ממוקמת שכונת סילואן שממנה יצאו כמה מפגעים בשנים האחרונות, ואיך הם קרובים כל כך לרובע היהודי. הוא אמר שבאמת קשה למנוע ממישהו שרוצה להיכנס לרובע היהודי לעשות את זה. אמרתי לו שרוב הסיכויים שבאמת לא יקרה כלום, אבל לפעמים קשה למורה, אפילו אם נמצאים איתה הורים מלווים, להשתלט על שלושים ומשהו תלמידים תוך כדי טיול כשהולכים ממקום למקום. הוא נזכר בטיול לרובע היהודי בשנה שעברה או לפני שנתיים, כאשר שלושה ילדים מהכיתה שלו הלכו לאיבוד ולקח הרבה זמן למצוא אותם, ואיך כולם דאגו, ואמר לי שבאמת אולי עדיף לטייל למקום אחר.

אמרתי לו שאני מבין שהוא מאוכזב, אבל באמת ניסיתי לעשות הכל כדי לשנות את היעד של הטיול. כתבתי וניסיתי לשכנע, גם את המורה שלו, גם את מנהלת בית הספר, גם את ההורים האחרים. אפילו לשר החינוך ולמנכ"לית של משרד החינוך כתבתי כדי שינסו למצוא מקום אחר לטייל אליו, שיהיה פחות מסוכן ושכל התלמידים יוכלו לסייר בו ביחד. הוא שאל אותי למה לא כתבתי לנתניהו, הרי הוא אחראי על הכל. צחקתי ואמרתי לו שגם זה לא היה עוזר. אמרתי לו שכתבתי מאוד בחריפות נגד ההחלטה, כי לא רציתי שתהיה לו עוגמת נפש כמו שיש לו עכשיו, אבל בסופו של דבר בית הספר לא הסכים להתחשב. לא תמיד כשאתה נלחם על דעתך אתה מצליח לשכנע, אבל היה שווה לנסות.

אחר כך הכנו ביחד עוגת גזר אוורירית כדי שזה ימתיק לו מחר את הבוקר. הוא הלך לישון עם חיוך ואמר לי שהוא אוהב אותי.

נדמה לי שהוא למד הערב משהו על אזרחות דמוקרטית ועל ירושלים של מטה שלנו, המדממת והנפלאה. ואולי זה אפילו יותר חשוב מהטיול הממשי לכותל שאילצתי אותו להפסיד. 


(מפה: מתוך ויקיפדיה)

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

מכבי סניף ירושלים. רשמי אוגוסט.


קופת חולים מכבי, סניף ראשי ירושלים, מחלקת תשלומים והתחייבויות, אוגוסט 2015. אני מחכה בתור המסודר, ממתין ליד משרדה הפתוח של סגנית מנהל הסניף. היא משוחחת עם לקוח חרדי מבוגר, מסבירה לו בסבלנות את הפרוצדורה לקבלת החזרים על טיפול רפואי של בת משפחה, מפרטת מה עליו לעשות כדי לא ליפול בטעות בין הכסאות ולאבד את זכויותיו. אחר כך היא מתעניינת במוצא שלו, בתעסוקת משפחתו. הם מוצאת אליו קשר היסטורי משוער והם נפרדים במחוות חיבה. בדלפק שמולי קשישה עייפה מוציאה מתיקה שלל קבלות וחשבוניות על תרופות. הפקידה משוחחת איתה ברוסית, בודקת באריכות את המסמכים, מסבירה לה על אילו תרופות אפשר או אי אפשר לקבל החזר, מנווטת אותה ביד רמה בתוך סבך סעיפי חוק בריאות ממלכתי והסדרי סל התרופות. מסבירה לה איך בעתיד תוכל לחסוך יותר על הוצאותיה. לידה יושבת פקידה-מנהלת נמרצת שכותבת בקפדנות ביומנה רשמים מתפקודה של המחלקה. בה בעת היא גם עונה על שאלות של לקוחות מזדמנים ומסבירה לפקידות איך לזרז את השירות. גם לי היא עוזרת ומסבירה לי איך אוכל לשלוח בפקס טופס חסר במקום להגיע שוב כדי לקבל החזר.

במדד הדמוקרטיה 2015 קיבלו קופות החולים ציוני אמון גבוהים ביותר מהציבור הישראלי. יותר מהכנסת. יותר מהממשלה. יותר מהמשטרה. יותר מבית המשפט העליון. וכמו תמיד, אני אוהב את ירושלים. 



יום שישי, 31 ביולי 2015

על ההצגה "השימוע" של רננה רז

שלשום יצא לי להישאר עד מאוחר במכון הישראלי לדמוקרטיה שבו אני עובד. וכך יצא שפגשתי בפינת הקפה שהפכה לחדר אמנים מאולתר, את היוצרת רננה רז ושאר השחקנים שעמדו להציג/להקריא את "השימוע" של המורה לאזרחות אדם ורטה באולם השולחן העגול של המכון. לאחר זירוז לא ארוך במיוחד של אחת מעמיתותיי לעבודה השתכנעתי לצפות בהצגה למרות שלא תכננתי מראש. ואכן מדובר בהצגה מעוררת מחשבה ומרתקת עד מאוד.  

לאחר מכן ניסיתי לנסח לעצמי מה תפס אותי. הרי בסופו של דבר מדובר על שעה וחצי של הקראה של שיחה "מהחיים", עם כל חוסר המושלמות של ההתנהלות היומיומית של גופים בירוקרטיים וחינוכיים: עם ניסוחים לא מהוקצעים של טענות, עם אנשים שלא באמת מייצגים באופן חד-משמעי, ברור ודרמטי עמדה חינוכית או אזרחית אחת מול אחרת כמו שאנחנו רגילים לשמוע במחזות אחרים. 

אחר כך הבנתי שאולי דווקא בגלל ההחלטה האמנותית הזאת של רננה רז – לקחת את הטקסט המקורי כמו שהוא, באופן צמוד, בלי תוספות ו"שיופים" – האפקט של הצפייה בהצגה היה כל כך חזק. הרי אנחנו מכירים מעולם ההגות והאקדמיה ניסוחים מדוייקים של המתח שבין יהדות לדמוקרטיה, ובין זכויות אזרח לשיקולי ביטחון, ובין חינוך אזרחי-הומניסטי לפטריוטיות ונאמנות למדינה. אבל הנה דווקא המקרה הספציפי, הגדוש בפרטיו, המסובך והמפותל, מראה לנו עד כמה בפועל הדברים יותר מורכבים.
 
כי מסתבר שמעבר לנרטיב התקשורתי-ציבורי על מקרה אדם ורטה כפי שזכרתי אותו, שבו הדילמה המרכזית היתה האם מותר או אסור למורה להביע עמדה פוליטית בכיתה, יש בדרמה הזאת עוד כל כך הרבה סיפורי משנה שקשורים אלו לאלו, מעורבבים ומשפיעים: עולם הרשתות החברתיות, על מיידיותו ומהירותו הבלתי נתפסת, המהווה הרחבה של המתרחש בתוך בית הספר ועדיין מערכת החינוך לא באמת יודעת איך "לאכול" אותו וכיצד להתמודד איתו. בתי ספר גדולים מדיי ורשתות חינוך עצומות בהיקפן, תעשייה של ממש, אשר יוצרים פער וניכור מובנה ובלתי ניתן לגישור בין דרגי הניהול והפיקוח ובין המורים עצמם – ונדמה לי שיש פה יותר מאשר סיפור אישי/ערכי על מנהל תיכון אחד לא מוצלח שלא הבין את גודל האתגר שהושלך לפתחו. מערכת חינוכית עמוסה לעייפה השוחקת את דרגי הביניים שלה עד כדי כמיהה פשוטה שלהם לשמור על "שקט תעשייתי" ולא משנה מה יהיה המחיר ומה תהיינה ההשלכות החינוכיות העקרוניות. חוסר האונים של מערכת החינוך בטיפול בבעיות משמעת של תלמידים. הערבוב שבין פסיכולוגיה, אידיאולוגיה ופוליטיקה – והשאלה האם ניתן בכלל להפריד בין רגשות ואופי של תלמיד או מורה ובין עמדותיהם והדרך שבה הם מבטאים אותם. התובנה המפתיעה שבתוך העברית האחת שלנו מסתתרות כל כך הרבה שפות שונות שמתקשות לתקשר אלו עם אלו.  
 
וכל זאת כמובן בנוסף לסוגיה המרכזית שבה עסקה ההצגה – האם ניתן לפתח בכיתה דיון אזרחי משמעותי מבלי לגעת בנושאים אקטואליים, כואבים ו"פוליטיים"? האם מערכת החינוך מוכנה ויכולה לתת גב למורים שמעזים לעשות זאת, גם תוך סכנה שתלמידים מסוימים יפרשו את המורה באופן שרחוק מאוד מכוונותיו המקוריות? האם המורה האידיאלי הוא קבלן ממושמע של נהלים או אינדיבידואל חושב ויצירתי? האם התלמידים הם הפוסקים האחרונים בשאלה על מה מותר ועל מה אסור לדבר בכיתה? 
  
ונקודה אחרונה שעלתה לי באופן אישי, בתור בוגר של מערכת החינוך הציונית-דתית: בישיבה התיכונית שבה אני למדתי, רוב הר"מים והמורים הביעו בפנינו בלי בעיות, באופן חד-צדדי וחד-משמעי, את עמדתם הפוליטית. ולא רק זה, הם גם אמרו קדיש בזמן התפילות לשם אבלות לאחר שפורסמו הסכמות מדיניות עם הפלסטינים, ואף ארגנו לנו אוטובוסים מוזלים להפגנות מהפגנות שונות. לא נראה היה שמישהו שם מוטרד יתר על המידה מן השאלה האם הבעת דעה פוליטית של מורה היא עניין לגיטימי וראוי. לעומת זאת, נדמה לי שבמערכת החינוך הממלכתית ההקפדה על הנייטרליות הפוליטית של המחנכים והמנהלים היא עניין הרבה יותר רגיש וחמור. מישהו יכול לנחש מה מסביר את הפער? 
  


יום רביעי, 22 ביולי 2015

יום אבא-בן 2015

הדחף להיות נקרא פינה מקום לתועלת. התועלת מבריקה כמו תמיד. מתוקה מדי. סינטטית.  משהו משוייף מדי בקצוות.

בעיר השעשועים המוזיקה רועשת מדי. המתקנים מהירים מדי. המאכלים יקרים מדי. ההנאה מוגזמת. רק ההורים זולים. עייפותם נוזלת ממני כטיפות ברד דביקות על חולצת קייטנה כתומה של הילדה שמולי. האופק מרכין ראש לקראת ערב. השרב הגדול לא נשבר אך מפזר בחטף רגעים של חסד.

אני על ספסל עץ קצת פחות מיוזע. נח לרגע ממתקני העינויים מדי. הורים מיוזעים מחפשים ילדה אובדת. פרצופם הדאוג פיסת אמת קיומית. מה יהיה עם הילדים? בני שותק. בורח מניסינות נפל לפתח שיחת נפש. נמלט לסינמה לונה, לסרט מרדף שישה ממדים. תשובותיו קצרות לי מדיי. אני עייף מדיי. החיים היקרים נוזלים מבין אצבעותיי.

ואף על פי כן היום הזה ייזכר לדורות. מיתולוגיית ילדות משפחתית תצית חלומות בלילות חורף ממושמעים. אני ילד מזדקן בארץ לעולם לא הולכת ומתרחקת. הבחילות חזקות מדי. הלחות חובקת מדיי. הנקניקיה עשויה מדי. אני זקוק לשקט.

יום שבת, 27 ביוני 2015

מסיבת סיום

סוף יוני לפני שנתיים. אני יוצא מהבית למסיבת סיום גן חובה של הבן. טקס ליקוק דבש מאותיות הא'-ב' והופעת ריקוד של הילדים. 

לבי עייף עליי לאחר המאורעות האחרונים. השכונה השתנתה השבוע. פצעי האסון קרועים עדיין לרווחה, ניכרים בשאריות המזון הזרועות סביב, בכיסאות הפלסטיק המפוזרים. בחוץ שלוש שכנות מסדרות את סוכת האבלים על הלל. המשפחה קמה לא מזמן מהשבעה. 

בגן הילדים המקושט פני ההורים מסתירות צער מודחק, מפיקות מעצמן עליצות אפורה למען הילדים שמסיימים את גן החובה האחרון בחייהם. טקס העלייה לכיתה א' מתרחש למולי. כמו מסך שקוף מפריד ביני ובינו, אך גם אני מפיק חיוכים, מסמן לבני באצבע ובקריצה שראיתי אותו, הוא מצוין. 

בסיום ההופעה הילדים מקפצים בריקוד מגושם לצלילי קיטש פרידה של סמדר שיר ואברהם פריד. בני מרים את ידיו למולי ושר בקול זך, "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם, יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם". מבטו התמים ממיס אותי. הדמעות שנאגרו בי כל אותו השבוע פורצות בלי שליטה.

אני פורש הצידה, מסתיר את צערי תחת משקפי השמש. המחשבה על ילדיו של הלל שאבא נעלם להם פתאום, לא מרפה ממני כל אותו היום. אני לא מוצא לה נחמה.

יום שישי, 26 ביוני 2015

ערב אדום בירושלים



ערב אדום בירושלים. הארנה עמוסה אוהדים שואגים, צועקת אליי מן הלפטופ המקרטע. הקפטן מזכיר את אמיר ואלעד, והקהל במחיאות כפיים קצובות תחת שמות היציעים הדוקרים. אני נובר ברשת, מחפש פרטים שכבר ידעתי ושכחתי. פיגוע ועוד פיגוע. נזכר בראש השנה ההוא של ראשית המילניום, מתפללים בבית הכנסת הספרדי-ירושלמי על יהודה פינת דרך חברון. דוק עצבות חדה ומצמיתה על פני המתפללים, משפילים מבטם מול סבו של ההרוג הראשון של האינתיפאדה השנייה שעדיין לא ידעה את שמה, לאולם הרחב מזדחלות שמועות על יריות ופורענות קרובה. אחי הצעיר לידי, אצבעו הקטנה עדיין קטועה וחבושה מן המחדל ההוא ביציע האוהדים השרופים חצי שנה קודם. אנחנו עדיין עם מנוי הכסף שקיבלנו מן הקבוצה כתשורה לא הולמת. פפי תורג'מן הגיע לבקר. שבועיים לאחר מכן יתאבד אלעד ביפו ושם צעיר נוסף יתווסף ליציעים האדומים. ערב אדום בירושלים. ירושלים זכרונות של דם צעיר וכדורסל. 


יום חמישי, 25 ביוני 2015

"ויהי ערב" – על כישלונן של אסכולות "המריחה האיטית" ו-"ההתשה האנרגטית" לתופעת "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" (תקציר המחקר)


אסכולת "המריחה האיטית" לניהול שעות אחר הצהריים עם הילדים (Cohen-Zim 2007, 2010, 2013) גורסת כי לצורך השפעה על המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יש צורך בהתחלת תהליך מסאצ"ס (מקלחות-סירוקים-כינים-ארוחה-צחצוח-סיפור-שירים) כבר עם חזרת הילדים (להלן, מושאי המחקר) בשעה 16:00 מהמסגרות החינוכיות. הנחת היסוד העומדת בבסיס גישה זו היא כי זמן ארוך ללא פעילות מסיחת-דעת תאפשר השלמת המטלות הדרושות בזמן, תוך השארת מרווח ביטחון מקסימאלי להפרעות אפשריות כגון "ילדי שכנים", "מריבות וצרחות", "הצקות הדדיות", "אי שיתוף פעולה" וכד'. זאת ועוד, הזמן הארוך מאפשר בוודאות קיומה של פרקטיקת "הקראת סיפור לפני השינה" אשר נתגלתה במחקרים קודמים (Cohen & Cohen 2010) ככזו הנמצאת בקורלציה גבוהה עם משתנה "השכבה רגועה" – משתנה דומה במידה רבה למשתנה התלוי הנבדק במחקר הנוכחי.

לעומת זאת, אסכולת "ההתשה האנרגטית" (Cohen-Yazdi 2007, 2010, 2013), מציעה היגיון תיאורטי הפוך, שלפיו המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יושג רק בעקבות פעילות מאומצת, לרוב מחוץ לבית, אשר תותיר את הילדים משוללי מוטיבציה להפרעה ועם רמה גבוהה של עייפות לקראת ההשכבה. יודגש כי גישה זו לוקחת אמנם בחשבון אפשרות של התפתחויות יוצאות דופן, כגון "התעקשות על פיג'מה רטובה מפיפי מסל הכביסה" או "רוצה פנקייק היום למרות שכבר אכלנו אתמול", אשר יפגמו בסיכויים ל"השכבה מוקדמת באווירה רגועה", אולם הגישה גורסת כי, סטטיסטית, ישנו סיכוי גבוה יותר לכך שהתשה אנרגטית תוביל לשינה מוקדמת ולא להיפך.

במחקר הנוכחי, שנערך בחודשים מאי-יוני 2015, התקיימה תצפית משתתפת במשך 25 ימים עוקבים (לא כולל ימי שישי ושבתות) בבית משפחה ישראלית סטנדרטית-נורמטיבית, בת מעמד הביניים, ממוצא יהודי מעורב. אף כי מדובר במדגם מצומצם בהיקפו, תוך רמה גבוהה של מעורבות רגשית של החוקרים בתהליך המחקר, הרי שיתרונו הוא בכך שנתבטל הצורך המוכר ממחקרים אתנוגרפיים מקבילים לקיים תהליך ארוך של "כניסה לשדה" והיכרות תרבותית ופסיכולוגית עם שלושת מושאי המחקר.

להפתעת החוקרים, תוצאות המחקר הוכיחו מעל לכל ספק סביר כי שתי האסכולות שלעיל לא הצליחו להסביר את המשתנה התלוי, שכן באף לא אחד מימי המחקר לא הושגה "השכבה מוקדמת באווירה נעימה", וחד היא מה היתה האסטרטגיה שננקטה על ידי החוקר או החוקרת שהיו מופקדים באותו יום על עריכת התצפית. מסקנתם הפסימית של החוקרים היא כי יש לזנוח לחלוטין את תחום המחקר ובתוך כך את המאמצים להגיע לכדי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה". אחד החוקרים אף הציע להעביר את הנושא לתחום חקר המיתוסים והאוטופיות, שכן לדבריו: "המשתנה הנדון במחקר – "השכבה מוקדמת באווירה רגועה" מתקרב ככל הנראה לדרגת המיתוס המערבי הנפוץ "ארוחת ערב משפחתית בה בני הבית משתפים זה את זו בחוויות יומם" אשר כבר הופרך קיומה האמפירי במחקרים רבים בעבר. ביקורת אפשרית אחת על המחקר הנוכחי היא ביצועה הנרחב של פרקטיקת "סרט בסמרטפון לפני השינה למרות שהחלטנו שנותנים רק ביום שישי אין מה לעשות הילדים שיגעו אותי הערב" אשר למרבה הצער לא דווחה כלל על ידי החוקרים ואשר רבים רואים בה גורם סיבתי מתערב החותר תחת ההיגיון התיאורטי של שתי האסכולות שהוזכרו קודם ומעוות את המכניזם הסיבתי של שתיהן.

השלכותיו של כישלון המחקר והשפעתו על יכולותיהם הקוגניטיביות והחברתיות של החוקרים, כמו גם על הידרדרות יחסיהם בהיעדר ערבים פנויים, נדונים בפרק המסכם של המחקר.