יום ראשון, 20 בדצמבר 2015
ירושלים של מטה כפי שהסברתי לבני
יום רביעי, 12 באוגוסט 2015
מכבי סניף ירושלים. רשמי אוגוסט.
קופת חולים מכבי, סניף ראשי ירושלים, מחלקת תשלומים והתחייבויות, אוגוסט 2015. אני מחכה בתור המסודר, ממתין ליד משרדה הפתוח של סגנית מנהל הסניף. היא משוחחת עם לקוח חרדי מבוגר, מסבירה לו בסבלנות את הפרוצדורה לקבלת החזרים על טיפול רפואי של בת משפחה, מפרטת מה עליו לעשות כדי לא ליפול בטעות בין הכסאות ולאבד את זכויותיו. אחר כך היא מתעניינת במוצא שלו, בתעסוקת משפחתו. הם מוצאת אליו קשר היסטורי משוער והם נפרדים במחוות חיבה. בדלפק שמולי קשישה עייפה מוציאה מתיקה שלל קבלות וחשבוניות על תרופות. הפקידה משוחחת איתה ברוסית, בודקת באריכות את המסמכים, מסבירה לה על אילו תרופות אפשר או אי אפשר לקבל החזר, מנווטת אותה ביד רמה בתוך סבך סעיפי חוק בריאות ממלכתי והסדרי סל התרופות. מסבירה לה איך בעתיד תוכל לחסוך יותר על הוצאותיה. לידה יושבת פקידה-מנהלת נמרצת שכותבת בקפדנות ביומנה רשמים מתפקודה של המחלקה. בה בעת היא גם עונה על שאלות של לקוחות מזדמנים ומסבירה לפקידות איך לזרז את השירות. גם לי היא עוזרת ומסבירה לי איך אוכל לשלוח בפקס טופס חסר במקום להגיע שוב כדי לקבל החזר.
יום שישי, 31 ביולי 2015
על ההצגה "השימוע" של רננה רז
כי מסתבר שמעבר לנרטיב התקשורתי-ציבורי על מקרה אדם ורטה כפי שזכרתי אותו, שבו הדילמה המרכזית היתה האם מותר או אסור למורה להביע עמדה פוליטית בכיתה, יש בדרמה הזאת עוד כל כך הרבה סיפורי משנה שקשורים אלו לאלו, מעורבבים ומשפיעים: עולם הרשתות החברתיות, על מיידיותו ומהירותו הבלתי נתפסת, המהווה הרחבה של המתרחש בתוך בית הספר ועדיין מערכת החינוך לא באמת יודעת איך "לאכול" אותו וכיצד להתמודד איתו. בתי ספר גדולים מדיי ורשתות חינוך עצומות בהיקפן, תעשייה של ממש, אשר יוצרים פער וניכור מובנה ובלתי ניתן לגישור בין דרגי הניהול והפיקוח ובין המורים עצמם – ונדמה לי שיש פה יותר מאשר סיפור אישי/ערכי על מנהל תיכון אחד לא מוצלח שלא הבין את גודל האתגר שהושלך לפתחו. מערכת חינוכית עמוסה לעייפה השוחקת את דרגי הביניים שלה עד כדי כמיהה פשוטה שלהם לשמור על "שקט תעשייתי" ולא משנה מה יהיה המחיר ומה תהיינה ההשלכות החינוכיות העקרוניות. חוסר האונים של מערכת החינוך בטיפול בבעיות משמעת של תלמידים. הערבוב שבין פסיכולוגיה, אידיאולוגיה ופוליטיקה – והשאלה האם ניתן בכלל להפריד בין רגשות ואופי של תלמיד או מורה ובין עמדותיהם והדרך שבה הם מבטאים אותם. התובנה המפתיעה שבתוך העברית האחת שלנו מסתתרות כל כך הרבה שפות שונות שמתקשות לתקשר אלו עם אלו.
יום רביעי, 22 ביולי 2015
יום אבא-בן 2015
הדחף להיות נקרא פינה מקום לתועלת. התועלת מבריקה כמו תמיד. מתוקה מדי. סינטטית. משהו משוייף מדי בקצוות.
בעיר השעשועים המוזיקה רועשת מדי. המתקנים מהירים מדי. המאכלים יקרים מדי. ההנאה מוגזמת. רק ההורים זולים. עייפותם נוזלת ממני כטיפות ברד דביקות על חולצת קייטנה כתומה של הילדה שמולי. האופק מרכין ראש לקראת ערב. השרב הגדול לא נשבר אך מפזר בחטף רגעים של חסד.
אני על ספסל עץ קצת פחות מיוזע. נח לרגע ממתקני העינויים מדי. הורים מיוזעים מחפשים ילדה אובדת. פרצופם הדאוג פיסת אמת קיומית. מה יהיה עם הילדים? בני שותק. בורח מניסינות נפל לפתח שיחת נפש. נמלט לסינמה לונה, לסרט מרדף שישה ממדים. תשובותיו קצרות לי מדיי. אני עייף מדיי. החיים היקרים נוזלים מבין אצבעותיי.
ואף על פי כן היום הזה ייזכר לדורות. מיתולוגיית ילדות משפחתית תצית חלומות בלילות חורף ממושמעים. אני ילד מזדקן בארץ לעולם לא הולכת ומתרחקת. הבחילות חזקות מדי. הלחות חובקת מדיי. הנקניקיה עשויה מדי. אני זקוק לשקט.
יום שבת, 27 ביוני 2015
מסיבת סיום
סוף יוני לפני שנתיים. אני יוצא מהבית למסיבת סיום גן חובה של הבן. טקס ליקוק דבש מאותיות הא'-ב' והופעת ריקוד של הילדים.
לבי עייף עליי לאחר המאורעות האחרונים. השכונה השתנתה השבוע. פצעי האסון קרועים עדיין לרווחה, ניכרים בשאריות המזון הזרועות סביב, בכיסאות הפלסטיק המפוזרים. בחוץ שלוש שכנות מסדרות את סוכת האבלים על הלל. המשפחה קמה לא מזמן מהשבעה.
בגן הילדים המקושט פני ההורים מסתירות צער מודחק, מפיקות מעצמן עליצות אפורה למען הילדים שמסיימים את גן החובה האחרון בחייהם. טקס העלייה לכיתה א' מתרחש למולי. כמו מסך שקוף מפריד ביני ובינו, אך גם אני מפיק חיוכים, מסמן לבני באצבע ובקריצה שראיתי אותו, הוא מצוין.
בסיום ההופעה הילדים מקפצים בריקוד מגושם לצלילי קיטש פרידה של סמדר שיר ואברהם פריד. בני מרים את ידיו למולי ושר בקול זך, "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם, יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם". מבטו התמים ממיס אותי. הדמעות שנאגרו בי כל אותו השבוע פורצות בלי שליטה.
אני פורש הצידה, מסתיר את צערי תחת משקפי השמש. המחשבה על ילדיו של הלל שאבא נעלם להם פתאום, לא מרפה ממני כל אותו היום. אני לא מוצא לה נחמה.
יום שישי, 26 ביוני 2015
ערב אדום בירושלים
יום חמישי, 25 ביוני 2015
"ויהי ערב" – על כישלונן של אסכולות "המריחה האיטית" ו-"ההתשה האנרגטית" לתופעת "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" (תקציר המחקר)
אסכולת "המריחה האיטית" לניהול שעות אחר הצהריים עם הילדים (Cohen-Zim 2007, 2010, 2013) גורסת כי לצורך השפעה על המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יש צורך בהתחלת תהליך מסאצ"ס (מקלחות-סירוקים-כינים-ארוחה-צחצוח-סיפור-שירים) כבר עם חזרת הילדים (להלן, מושאי המחקר) בשעה 16:00 מהמסגרות החינוכיות. הנחת היסוד העומדת בבסיס גישה זו היא כי זמן ארוך ללא פעילות מסיחת-דעת תאפשר השלמת המטלות הדרושות בזמן, תוך השארת מרווח ביטחון מקסימאלי להפרעות אפשריות כגון "ילדי שכנים", "מריבות וצרחות", "הצקות הדדיות", "אי שיתוף פעולה" וכד'. זאת ועוד, הזמן הארוך מאפשר בוודאות קיומה של פרקטיקת "הקראת סיפור לפני השינה" אשר נתגלתה במחקרים קודמים (Cohen & Cohen 2010) ככזו הנמצאת בקורלציה גבוהה עם משתנה "השכבה רגועה" – משתנה דומה במידה רבה למשתנה התלוי הנבדק במחקר הנוכחי.