יום שישי, 31 ביולי 2015

על ההצגה "השימוע" של רננה רז

שלשום יצא לי להישאר עד מאוחר במכון הישראלי לדמוקרטיה שבו אני עובד. וכך יצא שפגשתי בפינת הקפה שהפכה לחדר אמנים מאולתר, את היוצרת רננה רז ושאר השחקנים שעמדו להציג/להקריא את "השימוע" של המורה לאזרחות אדם ורטה באולם השולחן העגול של המכון. לאחר זירוז לא ארוך במיוחד של אחת מעמיתותיי לעבודה השתכנעתי לצפות בהצגה למרות שלא תכננתי מראש. ואכן מדובר בהצגה מעוררת מחשבה ומרתקת עד מאוד.  

לאחר מכן ניסיתי לנסח לעצמי מה תפס אותי. הרי בסופו של דבר מדובר על שעה וחצי של הקראה של שיחה "מהחיים", עם כל חוסר המושלמות של ההתנהלות היומיומית של גופים בירוקרטיים וחינוכיים: עם ניסוחים לא מהוקצעים של טענות, עם אנשים שלא באמת מייצגים באופן חד-משמעי, ברור ודרמטי עמדה חינוכית או אזרחית אחת מול אחרת כמו שאנחנו רגילים לשמוע במחזות אחרים. 

אחר כך הבנתי שאולי דווקא בגלל ההחלטה האמנותית הזאת של רננה רז – לקחת את הטקסט המקורי כמו שהוא, באופן צמוד, בלי תוספות ו"שיופים" – האפקט של הצפייה בהצגה היה כל כך חזק. הרי אנחנו מכירים מעולם ההגות והאקדמיה ניסוחים מדוייקים של המתח שבין יהדות לדמוקרטיה, ובין זכויות אזרח לשיקולי ביטחון, ובין חינוך אזרחי-הומניסטי לפטריוטיות ונאמנות למדינה. אבל הנה דווקא המקרה הספציפי, הגדוש בפרטיו, המסובך והמפותל, מראה לנו עד כמה בפועל הדברים יותר מורכבים.
 
כי מסתבר שמעבר לנרטיב התקשורתי-ציבורי על מקרה אדם ורטה כפי שזכרתי אותו, שבו הדילמה המרכזית היתה האם מותר או אסור למורה להביע עמדה פוליטית בכיתה, יש בדרמה הזאת עוד כל כך הרבה סיפורי משנה שקשורים אלו לאלו, מעורבבים ומשפיעים: עולם הרשתות החברתיות, על מיידיותו ומהירותו הבלתי נתפסת, המהווה הרחבה של המתרחש בתוך בית הספר ועדיין מערכת החינוך לא באמת יודעת איך "לאכול" אותו וכיצד להתמודד איתו. בתי ספר גדולים מדיי ורשתות חינוך עצומות בהיקפן, תעשייה של ממש, אשר יוצרים פער וניכור מובנה ובלתי ניתן לגישור בין דרגי הניהול והפיקוח ובין המורים עצמם – ונדמה לי שיש פה יותר מאשר סיפור אישי/ערכי על מנהל תיכון אחד לא מוצלח שלא הבין את גודל האתגר שהושלך לפתחו. מערכת חינוכית עמוסה לעייפה השוחקת את דרגי הביניים שלה עד כדי כמיהה פשוטה שלהם לשמור על "שקט תעשייתי" ולא משנה מה יהיה המחיר ומה תהיינה ההשלכות החינוכיות העקרוניות. חוסר האונים של מערכת החינוך בטיפול בבעיות משמעת של תלמידים. הערבוב שבין פסיכולוגיה, אידיאולוגיה ופוליטיקה – והשאלה האם ניתן בכלל להפריד בין רגשות ואופי של תלמיד או מורה ובין עמדותיהם והדרך שבה הם מבטאים אותם. התובנה המפתיעה שבתוך העברית האחת שלנו מסתתרות כל כך הרבה שפות שונות שמתקשות לתקשר אלו עם אלו.  
 
וכל זאת כמובן בנוסף לסוגיה המרכזית שבה עסקה ההצגה – האם ניתן לפתח בכיתה דיון אזרחי משמעותי מבלי לגעת בנושאים אקטואליים, כואבים ו"פוליטיים"? האם מערכת החינוך מוכנה ויכולה לתת גב למורים שמעזים לעשות זאת, גם תוך סכנה שתלמידים מסוימים יפרשו את המורה באופן שרחוק מאוד מכוונותיו המקוריות? האם המורה האידיאלי הוא קבלן ממושמע של נהלים או אינדיבידואל חושב ויצירתי? האם התלמידים הם הפוסקים האחרונים בשאלה על מה מותר ועל מה אסור לדבר בכיתה? 
  
ונקודה אחרונה שעלתה לי באופן אישי, בתור בוגר של מערכת החינוך הציונית-דתית: בישיבה התיכונית שבה אני למדתי, רוב הר"מים והמורים הביעו בפנינו בלי בעיות, באופן חד-צדדי וחד-משמעי, את עמדתם הפוליטית. ולא רק זה, הם גם אמרו קדיש בזמן התפילות לשם אבלות לאחר שפורסמו הסכמות מדיניות עם הפלסטינים, ואף ארגנו לנו אוטובוסים מוזלים להפגנות מהפגנות שונות. לא נראה היה שמישהו שם מוטרד יתר על המידה מן השאלה האם הבעת דעה פוליטית של מורה היא עניין לגיטימי וראוי. לעומת זאת, נדמה לי שבמערכת החינוך הממלכתית ההקפדה על הנייטרליות הפוליטית של המחנכים והמנהלים היא עניין הרבה יותר רגיש וחמור. מישהו יכול לנחש מה מסביר את הפער? 
  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה