יום שלישי, 6 במאי 2014

למה אקדמאים לא קוראים (יותר)?

תמונה ראשונה: אני עולה לאוטובוס אחרי יום עבודה מתיש ומתיישב במקרה מול מרצה צעיר שאני מכיר ומעריך. אנחנו מדברים על המחקר שלי ושלו, על דפוסי עבודה, ואיך מוצאים זמן למשפחה למרות כל העומס. הוא מספר לי שהוא עובד כל יום עד מאוחר, עד שתיים-שלוש בלילה לפעמים, ותמיד קם בשש וחצי לפזר את הילדים. אני שואל אותו אם הוא מוצא זמן לקרוא כתבי עת ולהתעדכן במה שחדש בתחום. הוא צוחק ואומר לי שהוא צריך עכשיו לייצר ידע, לא לצרוך אותו. 


תמונה שנייה: מרצה מוערך מחו"ל מבקר אצלי בבית. בזמן שאנחנו מארגנים את השולחן לארוחה הוא מזהה ספר מאמרים חדש שמונח על המדף - ספר בהוצאה מכובדת ובתוכו מאמר שהוא עצמו כתב. אני אומר לו שאני בדיוק קורא את הספר, הוא מאוד רלוונטי לדוקטורט שלי. הוא שואל אותי בתמיהה אם אני ממש מתכוון לקרוא את כל הספר, איך יש לי זמן לזה?


תמונה שלישית: מפגש השקה לספר חדש, פרי עבודה של שנים רבות. כולם משבחים את המחבר, מתארים איך הספר ממלא את החלל בספרות הקיימת ועד כמה הוא תורם לתחום. אחד המברכים, ראש מחלקה, קם לדבר ולהפתעת הנוכחים אומר שאם נודה על האמת אף אחד מאיתנו לא מתכוון לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, אבל אין ספק שפרקים או חלקים מתוכו ישמשו אותנו רבות בסילבוסים שלנו בקורסים השונים.


תמונה רביעית: סדנת דוקטורנטים שעוסקת בכתיבה ובנהלי עבודה אקדמיים. המרצה אומרת שצריך לזנוח את התפיסה הרומנטית שלפיה אקדמאי הוא אינטלקטואל שהוגה להנאתו בנושאים שברומו של עולם, יושב בבית קפה עם מקטרת וקורא ספרים, ולעבור לתפיסה של אקדמאי כאיש מקצוע, יצרן ידע, שכותב כתיבה טכנית-מקצועית על תחום מומחיותו. בכלל, היא מוסיפה, קריאה מוגזמת חוסמת כתיבה. מרבית הדוקטורנטים מהנהנים בהסכמה, מלבד דוקטורנט אחד בשנתו הראשונה לתואר שמנסה להתווכח וזוכה למבטי רחמים או זלזול משאר הנוכחים.


אז לא, אקדמאים לא הפסיקו לקרוא. כולם קוראים. הרי המאמרים הרבים בכתבי העת שלנו עמוסים לעייפה בציטוטים ממקורות אחרים. הרי הביבליוגרפיות של התזות והדיסרטציות שלנו כוללות מאות רבות של מקורות. אבל האם אנחנו באמת קוראים? קוראים לעומק? קוראים לא רק על מנת שלא יאשימו אותנו ששכחנו לצטט את הזה או את ההוא? קוראים לא רק כמה עמודים מתוך הספר כדי שנוכל לסכם את הטיעון המרכזי בשתיים-שלוש שורות בפייפר שלנו? קוראים לא רק על מנת לקטלג את המאמר כשייך לאחת מחמש גישות תיאורטיות שהחלטנו עליהן מראש כדי שנוכל לבקר אותן ואת חסרונותיהן ולקדם את הגישה התיאורטית השישית שהיא היא תרומתנו הצנועה לעולם הידע?


אני מנסה לחשוב למה הפסקנו לקרוא. הסיבה הראשונה שעולה בדעתי היא ההתמחות המוגזמת. כשאני מדבר עם עמיתים לתחום הפוליטיקה ההשוואתית (שלא לדבר על חוקרי מדיניות ציבורית, יחב"ל, או פילוסופיה פוליטית) כמעט שלא קורה שהם מכירים את החוקרים והמחקרים האחרונים בתחומי הפוליטיקה האתנית והסכסוכים האתניים בהם אני מתמחה. הרי ממילא הניסיון להישאר מעודכן בשלל המחקרים שמתפרסמים בתת-תת-התחום שלהם הוא קשה, עד שאין סיכוי שיקדישו זמן לקרוא מאמר או ספר בתחום אחר.

אך מעבר לכך יש גם את בעיית העדר הפרדיגמה. לפני כמה שנים ניגשתי לעדכן סילבוס בקורס מ"א בגישות ותיאוריות במדע המדינה. כדי להיות בטוח שאני לא מפספס ספרים חשובים בפוליטיקה השוואתית הורדתי מאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית את רשימות הספרים שאותם קוראים הדוקטורנטים האמריקנים לקראת הבחינות המקיפות (comprehensive exams) שהם עוברים בשנתם השלישית לתואר. היו אמנם כמה ספרים בולטים שחזרו בכל הרשימות (כן, בנדיקט אנדרסון – קהיליות מדומיינות, כן, ברינגטון מור - המקורות החברתיים של הדיקטטורה והדמוקרטיה), אבל מעבר לכך הופתעתי לגלות עד כמה הרשימות הללו שונות, עד כמה לא קיים גוף ידע אחד שמהווה תשתית לכל מי שמבקש להתמחות בפוליטיקה השוואתית. חברים בדיסציפלינות אחרות סיפרו לי שהמצב הזה אינו ייחודי לתת התחום שלי. האם העדר ההסכמה על פרדיגמה מחקרית ועל ה"great books" בדיסציפלינה גורמת לחוקרים ולסטודנטים לוותר מראש על המאמץ לקרוא ספרים שאינם קשורים באופן הדוק לנושא המחקר שלהם? איזו סיבה יש לחוקר שרוצה להרחיב את אופקיו לבחור דווקא בספר מסוים אם לא קיימת הסכמה בדיסציפלינה שמדובר בספר חשוב שבאמת שווה לקרוא אותו?  


מה שמוביל אותי לסיבה השלישית. האיכות. חוקר שאני מעריך אמר לי פעם שמאמר טוב מציב סימן שאלה וספר טוב מתחיל לספק סימני קריאה. ואנחנו חיים בתרבות אקדמית שמעודדת כתיבת מאמרים (והרבה, וקצרים ככל האפשר) והתוצאה היא מאמרים רבים שלא באמת מפתיעים את הקורא מבחינה מושגית, תיאורטית או אמפירית; מאמרים שממחזרים מאמרים קודמים וההישג שלהם הוא הפרסום עצמו. ואדגיש, יש פעמים מעטות שבהם אני נתקל במאמר שהוא באמת ייחודי ומעורר מחשבה, אבל, ברוב המקרים, אם תיקחי כתב-עת אקראי בתחום ההתמחות שלך תגלי שלא באמת מעניין אותך לקרוא 90% מהמאמרים שבו. ועוד לא הזכרנו את הז'רגון ואת השפה שלא עושים חשק לקרוא.

וזה קשור כמובן לנקודה הרביעית והיא שאלת הכמות. יש כיום כל כך הרבה חוקרים, כל כך הרבה כתבי עת, כל כך הרבה הוצאות ספרים. מי בכלל יכול לקרוא כל כך הרבה. ומעל כל אלה נוצרה תעשייה שלמה של תקצירים ו-handbooks ו-annual reviews ואנציקלופדיות שבהם במאמר אחד אתה יכול לקבל "כאילו" תמונת מצב על המתרחש בתחום מסוים, כולל הביקורת השגורה על כל אחת מהזוויות התיאורטיות ועל המושגים המקובלים.

אין לי תשובה טובה לשאלה שאני מעלה כאן, אבל מטריד אותי לצמוח אינטלקטואלית בחברה שמעודדת אותי לכתוב אבל לא לקרוא יותר מדי.

לזכרו של דביר


כשהייתי ילד ועמדתי דום בצפירת שתי הדקות בבוקר יום הזיכרון, תמיד היתה עולה בדמיוני תמונה עמומה של חייל שמתקדם לאט בחולות על רקע של שמים אפורים ופתאום מתמוטט ונופל. בעשרים השנים האחרונות, בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר.

דביר מור-חיים ומשפחתו גרו סמוך מאוד לביתנו בירושלים. הוא, אחיו ואחותו היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים ולכן היו בשבילנו מעין "אחים בוגרים" בבני עקיבא ובבית הכנסת. אחד מתענוגות הילדות היה משחק ה"עיוור" שהמציאו: כל הדרך הארוכה מבית הכנסת הביתה הם היו מכסים את עינינו במטפחת, מובילים אותנו בחזרה בדרכים שונות ומשונות, ואנחנו היינו צריכים לנחש היכן אנחנו נמצאים.

אני זוכר היטב היכן הייתי כשהודיעו לי שדביר נהרג. ישבתי בחדר האוכל הרחב של הישיבה התיכונית שבה למדתי כשחבר סיפר לי כלאחר יד שבוגר של הישיבה נהרג בלבנון. אני הרגשתי שאני נשתל במקום, פשוט הייתי המום, והידיעה הזאת על דביר ועל מותו ליוותה אותי במשך חודשים רבים אחר-כך, לא הפסקתי להגות בה. היום אני מבין שהייתה זו הפעם הראשונה בחיי כאדם בוגר שנתקלתי במוות של אדם קרוב ואולי משום כך היה לי קשה כל כך לעכל את הבשורה.

הגעתי בחשש ללוויה ולשבעה, ובגלל גודש האנשים והחיילים לא הצלחתי להתקרב לרות ולאבינועם ולומר להם עד כמה אני מצטער ועד כמה אני כואב איתם את מותו של דביר. ואחר כך הזדהיתי איתם מרחוק באכזבתם המרה מהמדינה ומרשויות הצבא ששיקרו וטייחו, וליוויתי אותם מרחוק בטקסי האזכרה הפשוטים בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה, טקסים שמכבדים כל כך את הנופלים על סיפור חייהם וייחודם. ואהבת הספר של דביר והסיפורים שסיפרו על כך שביקש ליום הולדתו בלבנון את קובץ סיפוריו של עגנון היוו בעבורי מקור השראה גם בתקופות הלא-פשוטות שחוויתי כחייל בזמן שירותי הצבאי.

ומאז כבר עברו שנים רבות כל כך, בגרתי והתפכחתי והולדתי ילדים משלי, ואנשים קרובים יותר אלי מתו בזמן השירות הצבאי או אחריו, אבל עדיין בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר – על המכר הראשון שמת לי כאדם בוגר ושהתאבלתי עליו ביחידות ימים וחודשים כה רבים. יהי זכרו ברוך.
 
 

נסיעה

כל הנסיעה הביתה הבן והבת דנים מאחורה בכובד ראש בשאלה את מי הם שונאים יותר: את אבא או את אמא. הבת מסבירה לי שאני צריך לכעוס עליה פחות, שאני צריך להירגע. אני שותק, מתגעגע לחינוך הקשוח של פעם. חושך שבטו וגו'.

אחרי שהם משתתקים לפני השינה אני עולה למיטה של הבן. הוא מחבק אותי ואומר לי שהליטופים שלי עוזרים לו להירדם. שאני חמודי. אני מתרכך.


בגינה הציבורית

אחר הצהריים עם הילדים בגינה הציבורית. שלוש אמהות מפהקות פיהוק רחב אחת אחרי השנייה, כמו גל במגרש כדורגל.
 
 

יום השואה עם תלמידים

כשקראתי הבוקר שחבר פייסבוק החליט לא לשלוח את הילדים לבית ספר ביום השואה חשבתי שהוא קצת הגזים. סמכתי על המערכת שתדע לדבר על הנושא במינונים הנכונים. הנה הדיאלוג עם איתן (בן שש וחצי) הערב, במקום סיפור לפני השינה:

- מה עשיתם היום?
- רוב הזמן היינו בחוץ וחשבנו על האנשים שמתו בשואה.
- מה קרה בשואה?
- היה איש אחד שרצה מאוד להיות בשלטון והוא שנא מאוד את היהודים ואז הוא תכנן איך להרוג אותם. הוא שם את היהודים במין מקום כזה רק של יהודים, לא זוכר איך קוראים לו.
- גטו?
- כן, כן, בדיוק! ומי שהיה לו מזל הרגו אותו מהר ומי שלא, שמו אותו במקום אחר. הם קשרו את כל היהודים עם הידיים מאחורי הגב ובאו עם חרבות גדולות והרגו אותם. חתכו להם את הראש.
- מי עשה את זה?
- הנאצים. הנאצים שונאים את כל היהודים.
- ומי אלה הנאצים?
- נו, הגרמנים, ואבא, אפילו הייתה ילדה אחת שהייתה בת 6(!) כשהתחילה המלחמה, בדיוק בגיל שלנו! סיפרו לנו עליה. היא היתה בשואה.
- אתה יודע שבסופו של דבר רוב בני האדם הם טובים.
- אבל הנאצים לא היו טובים. וגם היוונים הם לא טובים.
- נכון, הנאצים היו רעים מאוד, אבל הנאצים חיו מזמן. כל הנאצים כבר מתו. וגם רוב היוונים היום הם אנשים טובים.
- הנאצים היו מזמן אבל יש כל הזמן נאצים חדשים. עכשיו יש את הילדים של הנאצים והנכדים של הנאצים והם שונאים את היהודים כמו הנאצים. כל הזמן יש נאצים.
- ומי אלה הנאצים החדשים?
- נו, הגרמנים.