יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

רצח רבין

כשרבין נרצח הייתי עם חברים מהישיבה בסטנד-אפ של שלום אסייג בז'ראר בכר בירושלים. כשישבנו לאכול באיזה פאב דוסי אלק-מחתרתי ברחוב הנביאים, המלצרית סיפרה לנו שהוא מת וסגרה את האור.
וכמו כל הדתיים שאני מכיר, גם לי היה ברור שדתי רצח אותו. וכמו כל הדתיים שאני מכיר, לא באמת התאבלתי עליו באופן אישי. וכמו כל חבריי, לא הרגשתי שום ''אובדן אב''. ולמרות שבבחירות של 92 הסתובבתי עם חולצה של ''רבין עבודה'' ברחובות ירושלים וניסיתי לשכנע אנשים להצביע בשבילו, לחלוטין לא הרגשתי חלק מהשבט שלו. 

וביום שלאחר הרצח כשהמ''פ נאם ואמר לנו ש''אתמול התברר לנו שאנחנו לא עם סגולה'', התחשק לי לשאול אותו איך העובדה הזאת לא התבררה לו אחרי רצח גדליה בן אחיקם או רצח ארלוזרוב - אבל לא שאלתי כי הייתי דוס בתוך פלוגה של קיבוצניקים. וכשהסמל ה''אגדי'' שלנו אמר לנו בפאתוס (פעמיים רצוף - מה שפגם באופן בלתי הפיך בתנופה הרטורית של הטיעון) ש''כל האימפריות נופלות מבפנים'', התחשק לי לבקש ממנו לתת דוגמאות היסטוריות קונקרטיות - אבל לא ביקשתי כי לא רציתי לקבל שבת. וכשמש''קית החינוך הקרינה לנו את הנאום הילדותי של נעה בן ארצי, רציתי לשאול אותה למה היא לא מנצלת את ההזדמנות כדי לדון בדמוקרטיה ובשסעים בחברה הישראלית - אבל לא שאלתי כי מן הסתם הייתי כבר עייף. 

וכמו רבים, לא הבנתי אז ואני לא מבין גם כיום את פולחן האישיות החלול, ואת הגעגוע לפוליטיקאי בינוני שידע לזלזל ולבוז למי שהתנגדו לתפיסותיו. וכבר באותו לילה שלאחר הרצח, שבו כאבתי באמת את ההידרדרות של הפוליטיקה הישראלית, לא הבנתי למה אנשים מתמקדים כל כך באדם הבודד ולא בעקרונות ובתהליכים הגדולים. ועד היום אני חושב שהמציאות מונעת על ידי כוחות פוליטיים וחברתיים רחבי היקף, ועם כל הכבוד בן אדם בודד אינו עד כדי כך חשוב, ולכן גם רצח פוליטי לא באמת יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

אבל הנה היום, כמו בכל שנה אחרי הרצח, אני שוב קורא ב''עיתון של המדינה'' מאמר שהוא יותר מביך מאשר מעצבן במופרכות הנחותיו וטענותיו. וכל מה שעולה לי לראש זאת תמיהה גדולה על כך שאדם כמו איתן הבר, עם היכולות הקוגניטיביות המוגבלות שחשף במאמרו, אכן כיהן בתפקיד כה בכיר בהנהגתה של מדינת ישראל.


ועידת אזרחים

כשהייתי סטודנט צעיר נבחרתי להשתתף עם עוד 20 אנשים בועידת האזרחים השלישית של ישראל בנושא "השפעת האזרחים על השלטון". מדובר היה על שמונה ימים מלאים של הרצאות, דיונים, וסיעור מוחות עם אנשים מרתקים משלל גווניה של החברה הישראלית, שבסופם היינו צריכים לגבש דו"ח המלצות שהסכמנו עליו בקונצנזוס ולהגיש אותו לחברי הכנסת בטקס חגיגי.

לי, כסטודנט צעיר למדע המדינה, היה חשוב מאוד שהדו"ח יהיה כמה שיותר מקצועי, בהיר, עקרוני וישים, עמדה לה היו שותפים רבים מחבריי לועידה – בעיקר האנשים המשכילים והמבוססים יותר בקבוצה. אולם בשלבים המאוחרים יותר של העבודה הסתבר שכמה מן החברים, בעיקר מי שבאו מקבוצות פריפריאליות יותר בחברה הישראלית, רצו לקדם באמצעות הדו"ח הזה את האג'נדות הספציפיות שלהם – הערבים רצו שיצויין בדו"ח במפורש שקיימת אפליה כלפי הציבור הערבי בישראל; אם חד הורית שילדיה הוצאו ממנה על פי המלצת פקידת סעד רצתה שייכתב על העוול הנורא שיוצרת מערכת הרווחה בישראל; אדם משכונת מצוקה רצה שיהיה סעיף מיוחד על נושא העוני והאפלייה הממוסדת כלפי מזרחים.

ואני בדיונים כל הזמן הובלתי את הקו שמתנגד לכל הנושאים ה"פרטיקולריים" האלה והסברתי לאנשים בסבלנות (וקצת בהתנשאות) שהדברים שהם רוצים לקדם הם אמנם מאוד מאוד חשובים אבל זה ממש לא המקום המתאים. עד שבאחת ההפסקות סחב אותי הצידה עורך דין ממולח, מנוסה וחכם מאחת מערי המרכז המבוססות ואמר לי כך: "שמע בחור צעיר ומוכשר, אני מבין את העמדה שלך ובאמת יכול להיות שהדו"ח לא ייצא מושלם כמו שרצית שייצא, אבל כשאני שומע מישהו שזועק זעקה ואומר לי שנושא מסוים הוא בנפשו, אני זז הצידה ונותן לו מקום". ואכן לבסוף הדו"ח נכתב, והנושאים שהיו חשובים לכולם נכנסו איכשהו פנימה, וכולם היו פחות או יותר מרוצים, והדו"ח נקבר באיזה ארכיון שכוח-אל בכנסת.

ומאז כאשר אני שומע מישהו צועק צעקה, אני קודם כל שותק ומקשיב.

להצלחה יש דרך

המסלול האקדמי - המכללה למנהל בראשון לציון. ערב סתיו בהיר. טקס סיום תואר שני בייעוץ ארגוני ובלימודי משפחה. מרחב הדשא המרכזי מקוצץ למשעי. כיסאות בר לבנים גבוהים מפוזרים עליו לנוחותם של המוזמנים. דיילות בשמלות קצרות וצעיפים כחולים מכוונות את המוסמכים לאזור חלוקת הגלימות והכובעים. באנרים מהוקצעים עם סמל המכללה מקיפים את הרחבה. סיסמאות פרסומת גדולות כמו מנסות לשכנע את המשוכנעים: "אל תשתלב - תוביל!"

הטקס מתחיל. מוזיקה קצבית מקבלת את פני הבוגרים שיורדים לאיטם במדרגות. הקהל מביט בהם מבעד למאות מצלמותיו שמתעדות את המאורע המרגש. בנייני הלגו המסודרים של ראשון-לציון-מערב משקיפים על המחזה בהזדהות. הבוגרים מתקדמים, מעליהם חטוטרת בלתי נראית של הלוואות שכר-לימוד בגובה עשרות אלפי שקלים. הלבוש האחיד מסתיר חרדות מייגעות על שוק עבודה מצטמק ועייפות כרונית של הורים צעירים. ושלט גדול מעל אחד הבניינים, "אומרים שלדור שלנו אין גבולות - צודקים".

מנחה הערב מקבל בברכה את פני הבאים. בקהל מצטופף מעמד הביניים הישראלי בכסותו הקודמת - המצליחנית, המשתוקקת, טרום המחאה החברתית: הרבה מזרחים, הרבה רוסים, הרבה חילונים, הרבה שמות מעוברתים. מתחת לגלימות השחורות כולם נראים דומים. רוב הבוגרים הן בוגרות, אך הכרוז מקפיד לקרוא להן ''סטודנטים'' ו''מוסמכים''.

הטקס נפתח בקליפ תדמית עתידני עתיר אפקטים: תמונות של גברים ונשים, בוגרי המכללה, מודבקות על שלטי פרסומת ענקיים על גורדי שחקים אמריקניים. הנה סוף סוף הגיע הרגע שבו אתם מצטרפים להצלחתם של עשרות אלפי בוגריה של המכללה, מכריז הקריין. רשת קשרים עניפה תלווה אתכם בדרך אל ההצלחה. "להצלחה יש דרך".

דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות, פרופ' דליה מור, עולה לברך. היא מסכמת מה למדנו בשנים שבהם היינו חלק ממשפחת המכללה למנהל: למדנו על עצמנו, על היכולות שלנו, על האופי שלנו, על משמעת עצמית, על איך להתמודד עם קשיים - כאילו נואמת בסוף מסע כומתה. פרופ' אשר טישלר, הנשיא החדש של המכללה, אומר שכאשר עבר למכללה מהאוניברסיטה שבה עבד קודם הופתע לגלות עד כמה האנשים פה מצוינים ואיזה עבודה טובה הם עושים. ולבוגרים הוא מאחל שיצליחו. וגם אם זה יהיה קשה בהתחלה - אין להם מה לדאוג כי בסוף הם יצליחו. והוא מקווה שהמוסמכים יעשו מיליונים תוך כמה שנים ויתרמו כל אחד מיליון דולר למכללה לאחר שיצליחו. אני מברר עם האישה שיושבת לידי, מוודא שלא דמיינתי. אלו בדיוק היו המילים.

בסיום הטקס המנחה מהנדס את הבוגרים ב''שלוש, ארבע, ו...'' להרים את כובעיהם ו''לעשות את הזריקה המסורתית באוויר''. כולם זורקים, אבל קצת חלש, כדי שהכובעים לא יאבדו, כדי שיוכלו למצוא אותם בקלות ולקבל בחזרה את הפיקדון.

מדעי החברה. לימודי משפחה. ייעוץ ארגוני. אף נואם לא מזכיר את החברה הישראלית שקורסת בהתמדה ברחובות הסמוכים. אף נואם לא מזכיר את הטילים מעזה שנפלו פה רק לפני חודשיים ובגללם נדחה הטקס פעמיים. אף נואם לא מדבר על שינוי חברתי, על מחויבות פוליטית, על זהות לאומית או מעמדית או עדתית, על אפליית נשים בשוק העבודה, על המתח הבלתי אפשרי שבין משפחה ועבודה, אפילו לא מס שפתיים על אתיקה מקצועית. הכל כמו העתק הדבק של רפובליקה ניאו-ליברלית מדומיינת, שוחה בגורדי השחקים שלה, מנותקת מאדמה, מתעלה מעל הזמן והמקום. משבר מדעי הרוח מעולם לא היה ניכר יותר.

בסיום הטקס כולם פונים אל המלתחה כדי לקבל בחזרה את רישיון הנהיגה שלהם תמורת הגלימה והכובע. תור ארוך ועצבני מסתדר. שירותי הנשים הסמוכים נעולים וכמה בוגרות מתחמקות לשירותי הגברים ויוצרות מהומה. השומר בשער המהודר מברך לשלום את היוצאים: להתראות חברים, ברוכים השבים לעולם האמיתי.


להכין הכל מראש

להכין הכל מראש. לא לחפף. לבדוק את הפרטים הקטנים בסילבוס. לחשוב מה עבד ומה לא עבד. לחשוב איך לאתגר את עצמך. שגם לך לא יהיה משעמם.

לראות אותם. לזכור שזאת פעם ראשונה ואחרונה בשבילם. לא להשליך עליהם תסכולי עבר. להשיל דעות קדומות. לזכור את עצמך בעבר חושש לפתוח את הפה, חושש למעוד, חושש לצאת מגוחך. להבין את השעמום. להבין את הלחצים. להבין את הפחדים. לזכור שגם מבט מקרי או התעלמות לא מכוונת עלולים להשפיל.

לזכור שכל למידה אמיתית מתחילה ביחסי קרבה. לזכור שהמטרה היא למידה ולא הישגים, תיקון עולם ולא השתלבות יעילה במערכת. לזכור שלמרות הכל יש פה יחסי כוח. לנסות לנטרל אותם כמה שניתן. לעזור במיוחד למי שמגיעות מעולמות מרוחקים. להכריח את עצמך לראות את הפוטנציאל. לתת צ'אנס ועוד צ'אנס.

להשתדל ליהנות. לגשת רענן לטקסטים כאילו זאת פעם ראשונה. להרשות לעצמך להתרגש. לאפשר לעצמך ללמוד דברים חדשים. לא להתקבע למערכי שיעורי. לזכור שהדיון הוא העיקר.

לא לוותר להם. לא לתת להם לברוח מאחריות. לחשוף הנחות סמויות. לאתגר טענות. לברר שאלות. לאפשר חופש. להחזיק את הדיון ממושמע ומתוח. לתת לכל אחד להגיע עד לנקודה שלו. לא לאפשר ביריונות. לא לפחד לקטוע כשצריך.

לזכור שאתה לא חשוב, שאתה לא המרכז, שאתה לא העניין. להיות כלי. להעביר הלאה דברים שלמדת, מיומנויות שרכשת. להראות להם בעצם הוויתך כמה זה מרתק. למה זה מרתק. למה זה כדאי.

שנה אקדמית מוצלחת לכולנו!


לקרוא סיפור


אתמול נזכרתי באירוע שאני די בוש בו עד היום.

הייתי בן 16 בערך וקראתי את ספרו (המשעמם) של ס. יזהר ''לקרוא סיפור'' שהתזה המרכזית שלו היא של אמנות לשם אמנות - שסיפור קיים לשם הסיפור ולא צריך לשרת מטרות אחרות-חיצוניות.

ואז התקיים אצל ההורים שלי ערב ספרותי עם הסופר דן בניה סרי שסיפר, בין השאר, שחשוב לו לתאר בסיפורים שלו את חייהם של הירושלמים בני עדות המזרח שלא יוצגו עד אז בספרות. אני קפצתי מיד כמו פישר חצוף ושאלתי אותו איך הוא יכול להגיד את זה, הרי ס. יזהר בספרו הידוע אמר שסיפור לא צריך לשרת מטרה חיצונית. הוא ענה לי במבוכת מה שהוא לא רוצה להתווכח עם יזהר, אבל זה פשוט מה שחשוב לו וככה הוא כותב. כל החברים המבוגרים של ההורים שלי הסתכלו עלי בחיוך מהול בסלחנות.

לסיכום, תפסנים בשדה השיפון שמגלים את הצביעות של העולם לא מתים - הם רק מזדקנים.
 
 

מה זאת שירה?

מה זאת שירה?

שימבורסקה בשירה המפורסם כותבת, ''שירה. אבל מה זאת בעצם שירה? לא אחת ניתנה לכך תשובה רעועה. ואני אינני יודעת ואינני יודעת...''

הרב שמואל ריינר, שלימד אותי בישיבת מעלה גלבוע, אמר לנו, ''שירה היא שיקוף של מצב נפשי''.

ומה זאת שירה טובה?

שאלה מצוינת. אני לא יודע. אבל נדרשתי לזה היום בעקבות מאמר של ניב שטנדל ב''הארץ'' שבו הוא משמיץ את רמת השירה של משוררי ערס-פואטיקה.

אז אני לא יודע וגם לא חושב שזה חשוב. לפני כמה שבועות התגלגל לידיי הגליון האחרון של כתב העת ''מאזניים'' עם שירים וסיפורים של מיטב המשוררים והסופרים ה''מכובדים'' בישראל. השתעממתי נורא ואחרי 5 דקות הנחתי את הגיליון. אני בטוח שהשירים היו מאוד מתוחכמים ופואטיים אבל הם לא הצליחו לדבר אלי.

כי שירה טובה צריכה לגעת בך, לעורר הזדהות, להזכיר לך נשכחות, לרגש (ואפילו לעורר לפעולה פוליטית). שירה לא צריכה להרשים. ואת התשוקה הזאת אפשר למצוא בכמויות אצל המשוררים של ערס פואטיקה. הם כותבים מדם ליבם. הם מצליחים להגיע לקבוצות רחבות של אנשים שהרגישו עד כה לא מיוצגים. מה עוד צריך?

האם אני אוהב את כל השירים שלהם? לא. בודאי שלא. אפילו לא את רובם. אבל גם את רוב השירים של דליה רביקוביץ׳ אני לא אוהב אפילו שיש לה הרבה שירים נפלאים. גם יש הרבה שירים של יהודה עמיחי (המשורר האהוב עליי מכל בחינה) שאני לא מסוגל לקרוא ולא מבין למה בכלל הוא כתב אותם. מבחינתי מספיק שיהיו שניים או שלושה שירים טובים בספר שירה כדי שיהיה ראוי בעיניי.

ואולי הכי טוב לסיים את הרשימה הקצרה הזאת עם שיר נהדר של עדי קיסר שמפוצץ את הבלון הנפוח שנקרא שירה ישראלית:

הָלַכְתִּי לְאֵרוּעַ שִׁירָה

עָמַד שָׁם אֶחָד

הִקְרִיא אֶת הַמִּלִּים

בְּטוֹן רְצִינִי

כְּדֵי שֶׁאֲנִי אֵדַע שֶׁהַמִּלִּים שֶׁלּוֹ חֲשׁוּבוֹת.

אַחַר-כָּךְ עָלְתָה אַחַת

הִקְרִיאָה אֶת הַמִּלִּים

בְּטוֹן נוּגֶה

כְּדֵי שֶׁאֲנִי אֵדַע שֶׁהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ מְרַגְּשׁוֹת.

אַחַר-כָּךְ עָלָה אֶחָד

הִקְרִיא אֶת הַמִּלִּים

בְּטוֹן שֶׁל הַצָּגָה

כְּדֵי שֶׁאֲנִי אֵדַע שֶׁהוּא יוֹדֵעַ

הוּא יוֹדֵעַ

לְהַקְרִיא שִׁירָה.

וְכָל מָה שֶׁרָצִיתִי הָיָה

שֶׁהֵם יַקְרִיאוּ כְּאִלּוּ

הֵם לוֹקְחִים אוֹתִי לַאֲרוּחָה

מִשְׁפַּחְתִּית אֵצֶל הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם

וּבָאֶמְצַע שֶׁכֻּלָּם אוֹכְלִים

יָרִימוּ אֶת

הַמַּפָּה מֵהַשֻּׁלְחָן

וְיָעִיפוּ אוֹתָהּ כָּכָה

בָּאֲוִיר

עִם כָּל הַכֵּלִים.

כִּי מָה זֶה לְהַקְרִיא שִׁירָה אִם לֹא

לִפְתֹּחַ רַגְלַיִם

לְחַרְבֵּן בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

לִצְעֹק עַל מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹקֵף אוֹתְךָ בַּתּוֹר

לְהַעֲמִיד סִירִים עַל הַגָּז וְלִשְׂרֹף אֶת הָאֹכֶל

לָצוּד רְגָעִים קְטַנִּים שֶׁל אֹשֶׁר

וּלְהוֹצִיא אוֹתָם לַהוֹרֵג בְּכִכַּר הָעִיר

לְצַלְצֵל לְמִסְפָּר אַקְרָאִי

לִשְׁאֹל: יוֹצֵא לָכֶם מַיִם מֵהַבֶּרֶז?

כֵּן

מָה חֲשַׁבְתֶּם, שֶׁיֵּצֵא לָכֶם קוֹלָה?

וּלְנַתֵּק

לְהַשְׁתִּין לְתוֹךְ הֶעָצִיץ שֶׁלְּךָ

לְחַיֵּךְ חִיּוּךְ עֲנָק כְּשֶׁאֵין לְךָ שִׁנַּיִם

לְבַקֵּשׁ מִמִּישֶׁהוּ לִפְרֹשׂ אֶת הַיָּד עַל שֻׁלְחָן

לְהָנִיף אֶת הַסַּכִּין

וְלִנְעֹץ בִּמְהִירוּת בֵּין כָּל הָאֶצְבָּעוֹת

אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ

לְהַזְמִין אֲנָשִׁים הַבַּיְתָה לְקָפֶה

לָשִׂים לָהֶם מֶלַח בַּקָּפֶה

לְהַגִּיד נִגְמַר לִי הֶחָלָב

לְהַגִּיד לָהֶם

תָּעוּפוּ מֵהַבַּיִת שֶׁלִּי

אֲנִי לֹא מַכִּיר אֶתְכֶם.


''שבת ישראלית'' היא פלסטר קרוע במקום שבו צריך טיפול שורש

אפתח בגילוי נאות: את אשתי הכרתי כשהדרכתי ב''גשר''. ההורים של אשתי הכירו ב''גשר''. אח של אשתי וזוגתו הכירו ב"גשר". הילדים שלנו הולכים למסגרות מעורבבות. החברים שלנו מגיעים מכל סוגי ההגדרות הדתיות/מסורתיות/חילוניות בישראל (כולל הלא-מוגדרים). אנחנו כל כך דוגמא לחיים יהודיים משותפים עד שלרגל 40 שנה לארגון ''גשר'' בחרו לכתוב עלינו כתבה מפרגנת באיזה מגזין אמריקני יהודי. 

ואולי דווקא בגלל שאני מכיר טוב מאוד את החומר ואת הנפשות הפועלות, יוזמת רבני בית הלל לעשות ''שבת ישראלית'' מעצבנת אותי כל כך. 

כי מה יש לנו כאן? 

"שבת של חיבור בין דתיים וחילונים"? תודה, אבל למה לא להתחיל מהשורש? מה דעתכם על הרעיון לפעול כדי שכל מסגרות החינוך בישראל יהיו מעורבות ולא נפרדות. זה אכן ידרוש גם לא מעט מהצד הדתי: המורה לא תבדוק אם הילד שלכם נטל ידיים או התפלל, הילד יבין שיש אנשים שלא מתפללים בבוקר או לא צמים ביום כיפור, הילד ילמד גם יותר על נושאים הומניסטיים ומדעיים וקצת פחות שעות יהדות ותורה. מצד שני, ככה באמת יהיה חיבור טבעי בין דתיים וחילונים ולא מפגש מאולץ, מלאכותי וחד-פעמי. 

"דתיים וחילוניים"? מה אנחנו בשנות ה-70? אתם לא יודעים שכמעט מחצית מן הישראלים היהודים מגדירים את עצמם מסורתיים? אתם לא יודעים שהחלוקה הדיכוטומית הזאת לא רלוונטית כמעט ליהודי ארצות האסלאם? ועוד לא דיברנו על ההדרה של הקונסרבטיבים והרפורמים שכ-7% מהיהודים בישראל כיום מזדהים איתם. ההתעקשות לדבר שוב במונחים הדיכוטומיים האלה עושה גם עוול לחילונים שמוצגים כבורים גמורים ביהדות (וראו המדריך לאירוח דתיים שהתייחסתי אליו בפוסט אחר) וגם לדתיים שמוצגים כקבוצה שיש לה מנהגים והשקפות אחידות. 

"שבת ישראלית"? חשבתם קצת כשערכתם במובלע את המשוואה ישראלית=יהודית והוצאתם שוב מן הזהות הישראלית את אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ואת מאות אלפי העולים שאינם יהודים על פי ההלכה?
"לפעול להסכמות על אופייה של השבת במרחב הציבורי"? אתם באמת חושבים שמה שצריך זה עוד דיוני שולחן-שבת עקרים של "מה זה שבת בשבילי" בסגנון מפגשי "גשר" בבתי הספר? הרי מה שצריך זה הסכמות פוליטיות ומנהיגות אמיצה שתיישם סוף סוף את מה שכבר הוסכם עליו באינספור דוחות: הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ובעיקר קווי לילה כדי שהנוער לא ינהג בשכרות ביום שישי בערב, המשך פתיחת מוסדות תרבות, הקפדה ואכיפה גדולה יותר של פתיחת עסקים בשבת, כולל במרכזי הקניות הגדולים, כדי שכמה שפחות אנשים ונשים ממעמד נמוך יצטרכו לעבוד בשבת. 

"מיצוב השבת כיום של רוח, תרבות וקהילה"? עזבו את האזרחים בשקט ותנו לכל אדם ולכל קהילה לעצב בעצמה את השבת. הרי השבת של הדתיים גם ככה סובבת סביב בית הכנסת והמשפחה, אז אולי תתנו למי שאינם דתיים להחליט בעצמם כיצד הם רוצים לציין את השבת שלהם? כבר יש מספיק יוזמות חילוניות, קונסרבטיביות ורפורמיות לעניין הזה, תודה לאל, ויש הרבה אנשים שסתם אוהבים ליהנות מיום חופשי בלי הגדרות מיותרות. ההתעקשות שלכם לעצב גם את השבת של החילונים נתפסת ובצדק כניסיון שלכם להשפיע ולכפות. 

מההתכתבות שלי עד כה עם מי שאחראים לשבת הזאת או נוטלים בה חלק אני מרגיש מהם תחושה עמוקה של עלבון. הם באמת לא מבינים מה הבעייה עם יוזמת החיבור הכל כך יפה הזאת. הרי הם אפילו הוציאו פסק הלכה שמאפשר להזמין חילונים לארוחה למרות חילול השבת. הרי הם אפילו המליצו שמשפחות חילוניות תארחנה משפחות דתיות ולא רק שדתיים יזמינו חילונים כמו שלרוב קורה ביוזמות כאלה. הרי ה"מדריך לאירוח דתיים" שהם ניסחו אמור בסך הכול לגרום שלא תהיינה אי נעימויות – שדתי שייכנס לשירותים בבית של חילוני ולא ימצא שם נייר טואלט חתוך לא יצטרך לצאת החוצה ולומר לאשתו בזעם: "שפרה, עכשיו חוזרים הביתה, לא מכבדים אותנו בבית החילוני הזה". 

ואני אומר: זיהיתם נכון שיש בעיה בנושא דת ומדינה ויחסים בין קבוצות שונות בחברה היהודית בישראל - לכו על טיפול שורש: נישואין וגירושין, הסדרת השבת ברמה הציבורית-פוליטית, יחסי גברים נשים, גיור, חינוך משותף. אל תחזרו שוב על ניסיונות הפלסטר של ההידברות. ניסו את זה 40 שנה ב"גשר". לא עבד.

דגל


בערב חג, כשתיקנתי את דגל שמחת תורה של הילדים והוספתי ציורים של בנות, חשבתי שאולי אני סתם עושה עניין - שאולי אני מתעסק בטפל כי מה שחשוב זה המסר שהם מקבלים ממני ולא העניין הסמלי.

אבל אז אחרי התפילה רוני באה אלי מיוזמתה והסבירה לי שבצד אחד של הדגל שלה יש רק בנים (זה הצד ההפוך - הצבעוני - שלא יכולתי לתקן) ובצד השני של הדגל יש גם בנים וגם בנות. וכששאלתי אותה למה זה חשוב היא ענתה לי בפשטות שהיא בת ולכן היא רוצה דגל עם בנות. ואיתן הוסיף שזה לא ממש פייר כי עדיין יש יותר בנים על הדגל מאשר בנות. והנה, מסתבר שכל ההתעסקות הזאת לא הייתה לשווא ומבחינת הילדים הזוטות האלה כל כך חשובות וכל כך משמעותיות.

אחרי החגים שמח!


מורין נהדר


אמנית שירה אמיתית. מקצועית ומוקפדת. נותנת לעצמה כבוד.

הקהל עוד קצת נרגש ממופע הרוק הקודם. כמה זוגות מפטפטים בשקט מאחור, אבל הרחש נשמע היטב ביקב-פאב הקטן עם האקוסטיקה המאתגרת. הזמרת לא מתעלמת. היא עוצרת את המופע ודורשת ריכוז. זאת לא מוזיקת רקע. מי שרוצה לפטפט שייצא החוצה. בפנים קודש, בחוץ חול, הכל בסדר. הקהל מתגייס ומקשיב על אף השעה המאוחרת, שמח בליבו על הניעור. הזמרת מעניקה לקהל מנגינה מוכרת, כאילו כפיצוי, וההופעה הופכת לרגע למעין מפגש שירה בציבור. המופע מתחמם. הזמרת גייסה לעצמה עוד כמה מעריצים חדשים הלילה. עוד כמה נשים וגברים גילו מחוזות מוזיקליים חדשים.

מלכה אמיתית. תודה ותודה.


תפילה לשלום המדינה


תפילת שחרית של יום טוב של סוכות. בתי בת השנתיים וחצי יושבת לצדי ובידה סידור הפוך של ילדים. אני יושב שקט, שקוע בהרהורים, עייף מהיקיצה המוקדמת ומההיענות המתמדת לגחמותיהם של הילדים. פתאום היא מטלטלת את ידי חזק, נחרדת, מצביעה לעבר המתפללים העומדים - ''אבא, אתה צריך לקום, כולם קמים עכשיו''.

אני מתרומם לאיטי, מצטרף שוב לתפילה, מקשיב לחזן שקורא ''אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנו''ּ. ועכשיו היא נרגעת. לא פגעתי בשלום המדינה.

אני חושב על הכוח המצמית של הקבוצה, על ההפנמה של נורמות חברתיות בגיל כה צעיר, על שסרבנות מכל סוג היא מאורע נדיר כל כך עד שנשגב ממני מדוע אנשים יראים מפניה. אבל הנה גם אני נסחף בזרם ומהנהן בהסכמה ''וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ''.

השנה שעברה

ובראש השנה, בשעת הטיול המשותף, בתי שואלת מתי תהיה שוב השנה שעברה. ואשתי בפיזור דעת עונה לה שלא תהיה שוב השנה שעברה. רק שנים חדשות תבואנה.

ומאז בתי בחרדה ילדותית מונה השתמעויות והסתעפויות: היא לא תהיה שוב במשפחתון, לא יחגגו לה שוב יומולדת שנתיים, לא נהיה שוב בטיול המשפחתי בקיץ בצפון.

וכעת היא ניגשת אליי לתבוע הבהרות והרחבות, אבל אין לי הסברים משכנעים. גם אני יודע אבל לא באמת מבין. אני רק חוזר על הקביעה שהעבר עבר והעתיד זה כל מה שיש, ומנסה לרכך עם הצעה לזכור את מה שהיה, לכתוב, לצייר קצת, לצלם.

היא לא משתכנעת ושבה להרהוריה. במבטה התמים מהדהד פסק הדין החמור - שהכול הולך בכיוון אחד, שמה שנגמר יתמוסס כמו אוויר, שאין לנו זכות מחאה כנגד שרירותיות הזמן.

אני אוסף את עצמי מן ההירהורים שתקפו אותי, מנשק ומחבק אותה, משקר לה שהכול יהיה בסדר. אני מתבונן באשתי ובילדיי שצוחקים לצידי בסלון: מתים-חיים שכמונו בעת נעילת שער.


רמי לוי שיווק השקמה

כבר היה מנוסח לי בראש פוסט רהוט ובנאלי על רמי לוי ואנשי עסקים מסוגו שמעדיפים לחנך את הציבור במקום לעשות חשבון נפש על תרומתם לעידוד יוקר המחיה. אבל אז נכנסתי הבוקר לסניף ''רמי לוי'' לערוך את קניות החג.

הסניף היה נקי ומסודר ולא עמוס בקונים, כי מי כבר מחכה עד ערב חג. מחירי הירקות והפירות היו זולים מאוד, במחירים שלא ראיתי כבר שנים. היינות היו בהוזלה מיוחדת לרגל החג. אפילו הבירה היתה במבצע. והנה איזור מוצרי החלב. המילקי בשקל גרם לי לחייך ולחשוב על איש העסקים הממזר הזה: איך הוא יודע לתפוס את הרגע ולתת מענה לדרישות השוק המשתנות במהירות! ככה צריך. קצת יותר ביצועיסטים בממשלה במקום פוליטיקאים שיודעים רק לדבר. קצת יותר חופש לעסקים במקום בירוקרטיה ומהר מאוד יהיה פה זול יותר.

אפילו בקופות לא היה תור. הקופאית, שרק לפני רגע זכתה לגערה מוצדקת ממנהל המשמרת כי ביקשה שוב ללכת לשירותים, לא נתנה לזה להשפיע עליה והציעה לי באדיבות לחלק את סכום הקנייה ל-11 תשלומים. היא יודעת מה זאת תודעת שירות. הרגשתי סוג של הארה כשיצאתי החוצה אל השמש הסתווית. השומר הזקן החתים את החשבונית והרחיק את מקבץ הנדבות שניסה להיטפל אליי. הרוח הנעימה ליטפה את פניי. אני צריך לזנוח את הסוציאליזם דה-לה-שמאטע שלי, החלטתי. אני צריך להתחיל לחשוב אחרת, נקי. יכול להיות פה טוב יותר! 








(צילום: ליאור חלוני, ynet)

הפיל שרצה להיות הכי - ביקורת ספר

ספר הילדים ''הפיל שרצה להיות הכי'', המתאר את קורותיו של פילוני המבקש ''להיות הכי יפה שבעולם, מהפילים כולם, כולם'', מעורר אי נחת בקרב ההורה בן-זמננו המקריא אותו לילדיו בשעת ערב. סלידתו של ההורה מגיעה לשיא כאשר פילוני חוזר לביתו לאחר שהגשים את משאלתו וגופו נצבע בשלל צבעי הקשת בעזרתה של ציפור רבת תושייה וטובת לב. בסצנה האמורה, זוכה פילוני לבוז וללעג ממשפחתו - ''כשפילוני הגנדרן עמד מול הפילים כולם, במקום תשואות ומחמאות שמע רק צחוק גדול מאוד''. זאת ועוד, פילוני אינו מתקומם כנגד הלחץ החברתי-משפחתי המופעל עליו אלא מקבל בכניעה את תביעותיה של ההגמוניה התרבותית-משפחתית - ''לא רוצה, אמר פילון בקרקס להיות מוקיון, והתחנן, רוצה לחזור להיות פילון פשוט, אפור''.

התרעמותו של ההורה נובעת, אם כן, מן הדיסוננס שבין ערכי החברה בת-זמננו המעודדים ביטוי אישי ייחודי (גם אם יהיה זה ביטוי חיצוני ושטחי שאינו פותר את הנוירוזות של הפרט הפועל) ובין עמדתו החד משמעית של הספר המחייבת התמסרות לתביעותיה של הקבוצה. לא זו אף זו, הסימון המרומז למה שכונתה עד לפני שנים לא רבות ''הסטייה ההומוסקסואלית'' - כפי שבא לידי ביטוי בצבעיו הססגוניים של פילוני המזכירים את דגל הגאווה הלהט''בי - מביא לשיא את תהליך ההזרה העובר על ההורה המקריא, המחוייב מעומק לבו לפרקטיקות תרבותיות ליברליות המצדדות בשוויון זכויות לקהילה החד-מינית.

מה מסביר, אם כן, את הצלחתו המסחרית של ספר הילדים הנ''ל, שאף זכה לאחרונה לעיבוד לסרט וידאו מצליח בקולה של רבקה מיכאלי, וזאת על אף זרותו לזמן ולמקום הישראליים-חילוניים הנוכחיים?

לטענת כותב שורות אלה, הפתרון לחידה מצוי בשורות החותמות את הספר, בהן מביע פאול קור מסר מפתיע וחתרני - ''מה רע בצבע האפור? זהו צבעם של הפילים, להם הוא בדיוק מתאים''. במילים אלה חושף הכותב את המסר האמיתי של הספר: ההתעקשות של קבוצת הפילים (קבוצת הרוב) על שמירת הצבע האפור והתנגדותם להחלטתו של פילוני לשנות את צבעו אינה נובעת מהתעמרות קבוצתית שרירותית, אלא מדאגה אמיתית וכנה מכך שפילוני מתכחש לאני האותנטי ה''פילי'' האפור שלו. במילים אחרות, פילוני עובר במהלך הסיפור חינוך לאותנטיות ולא דיכוי תרבותי-קבוצתי. אם נרשה לעצמנו להשתמש לרגע במושגיו של ישעיה ברלין, הספר מביע מסר חד משמעי בעד החירות החיובית (החופש של פילוני להיות הוא עצמו כפיל אפור) וכנגד החירות השלילית (הזכות של פילוני להיות מוגן מהתערבות חיצונית).

כעת מובנת לנו מעט יותר משיכתו של הספר להורה בן זמננו, כאדם אשר הוא עצמו מצוי בכל רגע ורגע בדיסוננס שבין התביעה החברתית לאותנטיות וחוסר זיוף (''היה אתה עצמך'') ובין שאיפתו לשיחרור מכבלים ומסנקציות חברתיות וכמיהתו לפריצת גבולות וליצירה עצמית ההולכת ומתהווה מתוך עצמה, גם אם יש בה ניכור והתכחשות לסך המאפיינים והיכולות המקוריים של הפרט הפועל. אם נסכם, על אף המיושנות-לכאורה של הספר ''הפיל שרצה להיות הכי'', אין ראי מדויק ממנו לנפשו של ההורה הישראלי בן העשור השני למאה העשרים ואחת.

(פאול קור, ''הפיל שרצה להיות הכי'', הוצאת דביר, 1993, מחיר: 64 ש''ח)


טוסט

לפני כמה שבועות אני פוגש את שיבי פרומן. ואנחנו מדברים על הא ועל דא, ובין לבין אנחנו נזכרים בשכני האופה הלל שהלך לעולמו בפתאומיות לפני שנה. ושיבי מספר לי על הקשר המיוחד בין אביו, הרב מנחם, ובין הלל שהיה מביא לו את לחם מחמצת הדגנים שלו בכל בוקר. ושיבי מחדש לי שאביו נהג לאכול את הלחם כטוסט כי כך טעמו היה המשובח ביותר. 

והערב, אחרי שסיימתי לבנות את הסוכה עם הילדים והספקתי לכעוס עליהם כהוגן על שנלחמו מלחמת כריות וכמעט הפילו את הקטנה על הראש, אני נהנה מן השלווה שירדה על הבית אחרי שנרדמו, ויוצא החוצה - מתבונן ארוכות ומרוצה קצת ממעשה ידיי. ואני מביט על מה שהיה פעם ביתו של הלל ידידי ונזכר בפגישות היומיומיות שלנו ומדמה אותו חי וצוחק ונושם ושמח ומקים את סוכת השלום שלו עם ילדיו שגדלו מעט, וגם הוא כבר עייף לאחר עמל יומו וגוער בהם על דברים של מה בכך.

ואני נכנס שוב לביתי והרעב תוקף אותי. ואני מוציא מן המזווה לחם הלל אחד ובוצע שתי פרוסות ומניח בטוסטר כדי שישחימו ומורח פרוסות עבות של חמאה. ואני נזכר בשני האנשים האלה שיקרים לי עד מאוד וכבר אינם איתנו, ומורשת הלחם הפשוטה שלהם משפיעה על מהלך חיי לרגע אחד בודד. ואני חושב על כל המתים שהיו ואינם אך עדיין כאן לכוון את דרכנו וללמד אותנו הכול בצמתים מפתיעים ובחיבורים שלא שיערנו מעולם. ודמעות עגולות של שמחה נקוות בקצה עיניי. וכבדות יום הכיפורים שחלף נושרת סוף סוף מכתפיי. ואני מרשה לעצמי לאחל לעצמי וליקיריי בלב שלם שתחל שנה וברכותיה, תחל שנה וברכותיה. אמן ואמן וכן יהי רצון.

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

בין כסה לעשור בישיבה התיכונית

בין כסה לעשור בישיבה התיכונית. סדר בוקר, ואני והחברותא שלי יושבים ומדברים על כל מיני דברים במקום להתרכז ב''בבא מציעא''. הר''מ מתקרב ושואל מה המצב, ואנחנו עונים לו שדיברנו על סליחות ספרדיות ואשכנזיות. הוא מסביר לנו שמדובר על שתי מסורות שונות: הסליחות הספרדיות כתובות בשפה פשוטה ומובנת לכל נפש ועם מנגינות שמחות ועליזות שמעוררות גם את ליבותיהם של המאמינים הפשוטים ביותר. הסליחות האשכנזיות, לעומת זאת, כוללות פיוטים בשפה גבוהה ומליצית, עם מנגינות רציניות וכבדות שהמתפלל צריך להשקיע מאמץ רב יותר כדי להתחבר אליהם. ואין כאן עניין של מי טוב יותר, פשוט שתי מסורות שונות.

תפילת יום הכיפורים בירושלים של ילדותי


תפילת יום הכיפורים בירושלים של ילדותי.

אני, אחי ואבי צועדים דקות ארוכות בשעת בוקר מוקדמת לבית הכנסת "חזון עובדיה", בקומת הכניסה של בית הכנסת הגדול ברחוב קינג ג'ורג'. בית הכנסת קטן וצפוף. מתפללים רבים צובאים על הדלתות, בעיקר ב"אחות קטנה" ובתפילת נעילה, אבל אבי הקפיד לקנות לנו מקומות כמו בכל שנה - אנחנו ברי מזל. מיטב הפוליטיקאים של ממשלות האחדות של שנות ה-80 מפציעים במהלך התפילה: שמעון פרס חבוש בכיפת כותל לבנה נותן כבוד לראשון לציון בדימוס. אנריקה מסיאס הגיע לביקור ועולה להתחזן להתרגשות הקהל.

כשמתחילים למכור את "פתיחת ההיכל" אני חומק החוצה ועולה מעלה במדרגות הנעות. אני מתגנב מדלת צדדית לתוך המרחבים העצומים של בית הכנסת הגדול, שנראה לי ריק ושומם גם כשהוא מלא במתפללים. אני נעמד ליד צבי, חברי מסניף בני עקיבא, ואנחנו מתבוננים יחד על הויטראז' המרהיב שמעל ארון הקודש. מקהלת חזנים בקיטלים לבנים מזמרת את "ונתנה תוקף" בקול מדויק וקר.

אני יורד שוב מטה במסדרונות השיש. בעוד שעתיים, לקראת סיום התפילה, המדרגות הנעות יתכווננו אוטומטית כלפי מטה, וגברות מהודרות בכובעים יקרים ומבטאים זרים יירדו בהן לעבר קומת הכניסה. אני נכנס שוב לבית הכנסת הזעיר שבו מסכים לשבת, בצניעות שאינה מובנת לי כיום, גאון הדור של הציבור הספרדי בישראל.

הרב עובדיה יושב בגלימתו בקדמת בית הכנסת. הוא מקפיד לעצור בשעה 9:30, ואחר-כך ב-11:00, ולומר בקול תקיף שהגיעה השעה שבה ילדים בגילאי 9 או 11 חייבים להפסיק את הצום וללכת לאכול. אני מביט בחשש באבי והוא מאשר לי למשוך עוד שעה או שעתיים, להרגיש גדול. בסיום התפילה אני מתחמק מן הטקס הקבוע של נישוק ידי הרב וקבלת הברכה, מייצג במחאתי הקטנה את ההוויה הציונית-אשכנזית שבה אני מתקיים במשך שאר ימות השנה.

הקהל שיוצא החוצה מבית הכנסת מגוון מאוד: מסורתיים, ספרדים-ירושלמים, כיפות סרוגות כמונו, יחסית מעט חרדים. בעוד כמה שנים יעקור הרב בהפצרת חצר ש"ס לביתו החדש בשכונת הר נוף, לבית כנסת הומוגני יותר. אנחנו נתפלל בימים הנוראים בבית כנסת קרוב יותר לביתנו – בית כנסת ספרדי ירושלמי של כיפות סרוגות.

תקופה חלפה. בית הכנסת הספרדי הקטן עדיין שוכן מושפל בתוך בניין הפאר. ארכיטקטורה של יחסי עוצמה. הכול גלוי, על פני השטח ממש.

גמר חתימה טובה!
 
 

דמדומי ראש השנה

דמדומי ראש השנה. שנה חדשה נדחקת, מצטרפת לערמת שנותיי. אני מוותר הפעם. אני לא מבקש שהעולם יסלח לי.

ראש השנה הסתיים בקול דממה. אני מלא סליחה. רווי סליחה. העייפות פינתה מקום לתמיהה. התמיהה להשלמה. ההשלמה למחילה.

ואני סולח לעצמי על השנים. על הדמעות שנאגרו כמו מעיין מתחת לעור. על ההחלטות שלא קיבלתי. על ההחלטות שקיבלתי ואיני יודע מדוע קיבלתי. על סבלנות רבה מדי לשגיונותיהם של אחרים. על השינה ועל חוסר השינה. על הזנחת הגוף. על צמצום הנפש. על האמת שהסתוותה כשקר, ועל השקר שלבש בגדים של אמת. על חוסר הדיוק. על הטשטוש. על שתיקות ארוכות מדי. על שלא אמרתי בזמן. על שלא צעקתי. על שלא שברתי את כל החלונות.

ואני מביט בעצמי כמו על בני בכורי. נפשי כבצל סגור, מקלפת עצמה בדמעות שכבה אחר שכבה. ואני אוהב את עצמי כמו את בני: שרוט וסוער וסקרן. ואני גוער בעצמי כמו בבני: תמיד מחנך קשוח מדי ואחר כך מתרכך. ואני מחבק את עצמי כמו את בני: מפייס בשיר ערש, מלטף ומבטיח לשווא חלומות מתוקים. ואני סולח לעצמי כמו לבני: מבטיח להמשיך לשקר, להמשיך לרמות, להמשיך לחיות, להיות אדם.


שופרסל דיל. ערב ראש השנה.

שופרסל דיל. ערב ראש השנה. קופאית אתיופית חונכת קופאי מתלמד: בחור דתי, עולה חדש מצרפת. היא אומרת לקונה מאחורי שהקופה כבר סגורה, והוא מסנן לאישתו בחיוך: ''שונאת מרוקאים זאת''. נערת צופים יפה אוספת מצרכים לתרומה, ומשפחה מזרח-ירושלמית מברכת אותה בחג שמח. פסיפס ירושלמי בלתי אפשרי של זהויות במחירים זולים לרגל החג. היין בשפע. הרימונים אדומים השנה, גדושים במיץ. שנה טובה!
(הגרסא האופטימית)

שופרסל דיל. ערב ראש השנה. קופאית אתיופית חונכת קופאי מתלמד, בחור דתי, עולה חדש מצרפת. היא אומרת לקונה מאחורי שהקופה כבר סגורה, והוא מסנן לאישתו: ''שונאת מרוקאים זאת''. פוליטיקה של זהויות במחירים זולים לרגל השנה החדשה. ההון הגדול רומס את כולם. כולנו שווים בפניו. שנה טובה!
(הגרסא הפסימית)

השבוע קראתי ברכת יום הולדת של אם לבתה שקרעה לי קצת את הלב: "ילדה שלי, נכון שאני בקושי מבשלת, ובטח לא אופה ... ונכון שכל שבת אני כותבת וכך פחות פנויה, אבל תהיי בטוחה שאין אף אחד בכל היקום הזה שאוהב אותך כמוני". כמה כאב ותסכול ניבטים מבעד למילים הקצרות הללו, ומסקנה אחת פשוטה: אנחנו חיים בחברה חולה.

מה שמטריד זה בוודאי לא עניין הבישול, אלא הזמן שאותו אנחנו מבלים (או, יותר נכון, לא מבלים) עם הילדים שלנו. הרי ילדים לא מסתפקים בידיעה אמורפית שאוהבים אותם. הם צריכים נוכחות פשוטה, רציפה ומטפחת של אדם מבוגר לידם במשך רוב שעות היום, ועדיף שיהיה זה ההורה שלהם. הם מגיבים לנוכחות הזאת בחושים החייתיים שלהם באופן אינסטינקטיבי, מהיר, חד-משמעי. הרי אחרי שבוע שבו יוצא לי להיות איתם הרבה הם מיד רוצים בקרבתי, נענים לבקשות שלי בלי תרגילי משמעת, אומרים לי עוד ועוד כמה שהם אוהבים אותי. ואחרי שבוע שבו נעדרתי הרבה הם ישר הולכים לאמא, מזעיפים אלי מבטים, מקשים עורף כשאני מבקש מהם משהו.

כי התחליפים שאנחנו נותנים לילדים שלנו הם לא באמת תחליפים: חברים בני-גילם שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הרגשיים, פתרונות טכנולוגיים כאלה או אחרים, מטפלת עמוסה שאמורה לשים לב אליהם ביחד עם עוד 20 או 30 זאטוטים רועשים.

ומה שמטריד זאת הבחירה היומיומית והבלתי-אפשרית של הדור שלנו בין ההתקדמות המקצועית (או ההישרדות המקצועית) ובין הזמן ותשומת הלב שאנחנו נותנים ליקרים לנו – לעצמנו, לילדינו ולבני זוגנו. האם ישנה יכולת בחירה? כן, לא, לא יודע. אני יודע שאני בחרתי בינתיים קצת אחרת, בחירה שעלתה ועולה לי הרבה, אבל ברור לי שבמציאות קצת שונה הייתי יכול לבחור גם לעבוד בימי שישי ושבת. אני מכיר היטב את מי שכתבה את המילים שציטטתי והיא אישה משכמה ומעלה שעושה הרבה טוב בכל התחומים. הביקורת כאן אינה אישית אלא חברתית.

כי מרבית מקומות העבודה מעבירים לנו מסר סמוי או גלוי שילדינו הם מטרד - "אילוץ" שצריך איכשהו להסתדר איתו. גם אנשים שעובדים במקצועות שהתרומה לחברה ולאנושות נמצאת בראש מעיניהם שוכחים שהבריאות של המין האנושי מתחילה במקום הבסיסי ביותר: ביחסים שבין אב ובתו ובין אם ובנה. כי האמת הפשוטה היא ששום ילד לא צריך לבלות יותר מ-4-5 שעות ביום עם ילדים בני גילו או עם מבוגרים שאינם ממשפחתו. בוודאי שסופי השבוע חייבים להיות מוקדשים בראש ובראשונה לבית ולילדים.

והשעות עם הילדים חייבות להיות שעות שבהם ההורים רגועים, לא-עייפים, שמחים. זה לא המצב שקיים כיום ברוב הבתים שאני מכיר: או שההורים לא נמצאים מספיק, או שהם נמצאים אבל טרודים, או שהם נמצאים ואין כסף. מעגל התמיכה המסורתי, המשפחתי-שבטי נשבר כבר מזמן והתחליפים שמצאנו להם בחברה המודרנית הם עלובים כל כך שמוזר שיש עוד מי שמאמינים שאנחנו חיים בעידן של קידמה.

במדדי איזון בין משפחה ועבודה של ה-OECD אנחנו תופסים את המקומות האחרונים: אנחנו מדורגים במקום ה-32 מתוך 36 מדינות באחוז העובדים שעות ארוכות מאוד בכל יום. מקום 28 מתוך 36 במספר השעות השבועיות שאנחנו מקדישים לפנאי ולפיתוח עצמי. והנפגעים הראשונים מן הסטטיסטיקות האלה הם הילדים שלנו הרכים, הפגיעים כל כך, שלא מבינים למה אמא ואבא לא נמצאים איתם יותר.

אני יודע שאני לא מחדש כלום. אבל הנה, כמה מילים פשוטות של אם הכו בי, וגרמו לי לחשוב שוב על האבסורד.


יה שמע אביוניך

שלהי אלול. אמצע הטירונות ואני מזיע באוטובוס בצהרי חמישי. האוטובוס חונה ליד מכון וינגייט, ממתין לאחרוני חיילי הפלוגה שיסיימו בוחן חי''ר אישי. מסביבי חיילי פלוגת הקיבוצניקים. נערים ציניים, חסרי אלוהים. 

אני מוציא מתיקי את ספר הסליחות שאבי נתן לי, זר כל כך להוויה הצבאית שבה אני כלוא. אני קורא לאט את המילים המוכרות. צלילי ''יה שמע אביוניך'' ו-''עננו'' מתחילים להתנגן בי. תמונת הרב עובדיה על דוכן בית הכנסת עולה בראשי. 

הדמעות זולגות לאט. אני מכסה את פניי. מתגעגע הביתה.

אילוצים

- אז כמה אילוצים יש לך?
- שלושה. אחד גדול ושניים קטנים.
- וואו. לא פשוט.
- לגמרי. בעיקר לא עכשיו. יש לנו פרויקט ענק שצריך להיות מוכן ב-1 בספטמבר. קשה לתמרן בין העבודה והאילוצים.
- אז איך את מסתדרת?
- זה לא פשוט. הסבתות עוזרות קצת, למרות שזה כבר לא הסבתות של פעם. בעלי מדי פעם. מסתדרים.
- לא קל.
- לא. ומה איתך, לך יש אילוצים?
- לא. אני לא רוצה אילוצים.
- כאילו, אף פעם או כרגע?
- אף פעם.
- ובעלך בסדר עם זה?
- כן. גם הוא לא רוצה אילוצים. החלטנו את זה עוד לפני החתונה.
- ואת לא מפחדת שאת מחמיצה משהו?
- אולי, אבל יותר נוח לי ככה. הנה, בעוד שבועיים אנחנו נוסעים להודו לחודש. לא הייתי יכולה לעשות את זה עם אילוצים.
- איזה כיף לכם.
- נו, את רואה.
- כן, אבל לא הייתי מוותרת על האילוצים שלי תמורת שום הון שבעולם.

בקיץ זה

בקיץ הזה לא נצטרך לכתת אתינו לחרבות ומזמרותינו לחניתות. כלי הנשק מוכנים, זרוקים ברחובותינו, מונחים בערבוביה לשימוש מיידי ומהיר: זיקוקי די-נור, אבני גיר, טרקטורים משומשים, בקבוקי נפט, כפות ידיים.

מדורת קיץ עליזה בוערת ביער ירושלים. נערים צוהלים באשמורת השלישית, מפזמים שירי מולדת, מנפצים ברעש קנקן דלק מרוקן. מוזיקת טראנס עולה ויורדת כשמיכת פחם על בנייני העיר, מעירה תינוקות מחלומם, הורים מבדידותם. הטרמפיאדה ליד מנהרת ההר נטושה עכשיו. זעקת הכאב החנוקה כבר אינה מהדהדת בהרים העתיקים.

רוח אוגוסט נושבת קרירה. אנשים כבר לא ממתינים לשרב הגדול. מכוניתי טסה בכבישים הריקים. האלימות עצורה כמו נבט בין קירות הבתים. כמוסה בחלומות, מסתתרת בין תקוות.

ההפתעה הפכה להרגל. הזוועה הומרה בשיגרה. עירנו מתרגלת לעידן חדש-ישן בתולדותיה. תושביה מכאיבים זה לזה בכל הבא ליד. אין גבול ליצירתיות.