יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

דמדומי ראש השנה

דמדומי ראש השנה. שנה חדשה נדחקת, מצטרפת לערמת שנותיי. אני מוותר הפעם. אני לא מבקש שהעולם יסלח לי.

ראש השנה הסתיים בקול דממה. אני מלא סליחה. רווי סליחה. העייפות פינתה מקום לתמיהה. התמיהה להשלמה. ההשלמה למחילה.

ואני סולח לעצמי על השנים. על הדמעות שנאגרו כמו מעיין מתחת לעור. על ההחלטות שלא קיבלתי. על ההחלטות שקיבלתי ואיני יודע מדוע קיבלתי. על סבלנות רבה מדי לשגיונותיהם של אחרים. על השינה ועל חוסר השינה. על הזנחת הגוף. על צמצום הנפש. על האמת שהסתוותה כשקר, ועל השקר שלבש בגדים של אמת. על חוסר הדיוק. על הטשטוש. על שתיקות ארוכות מדי. על שלא אמרתי בזמן. על שלא צעקתי. על שלא שברתי את כל החלונות.

ואני מביט בעצמי כמו על בני בכורי. נפשי כבצל סגור, מקלפת עצמה בדמעות שכבה אחר שכבה. ואני אוהב את עצמי כמו את בני: שרוט וסוער וסקרן. ואני גוער בעצמי כמו בבני: תמיד מחנך קשוח מדי ואחר כך מתרכך. ואני מחבק את עצמי כמו את בני: מפייס בשיר ערש, מלטף ומבטיח לשווא חלומות מתוקים. ואני סולח לעצמי כמו לבני: מבטיח להמשיך לשקר, להמשיך לרמות, להמשיך לחיות, להיות אדם.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה