יום שני, 28 באפריל 2014

טקס סיום קורס קצינים

הייתי כל כך ציני בטקס סיום קורס הקצינים שלי עם כל הקלישאות והססמאות. ואז סבא שלי פרץ בבכי כשראה אותי במדי קצין ואמר לי ''אתה לא מבין מה זה אומר בשבילי''.

מאז אני לא מזלזל במי שחושב שהשואה מחייבת אותנו להיות חזקים, גם אם אני רואה את הדברים אחרת.


יום ראשון, 27 באפריל 2014

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה. מי שמת בשואה לא ידע שהוא עומד למות בשואה. הם לא ידעו שכל ההתרחשויות הללו יתקבצו בסופו של דבר למילה אחת.

וביום השואה אני לא רוצה לזכור את ימי האימה ההם אלא דווקא את החיים שקדמו להם, הרי יש משהו אלים כל כך בהתעקשות לדוש ברגעי הזוועה ובגילויי חוסר האנושיות. הרי התיאורים המפלצתיים מרחיקים את האנשים הללו מאיתנו ואנחנו מאבדים את היכולת לדמיין אותם כאנשים בשר ודם, אנשים כמונו.

אני נזכר בביקור שלי אצל סבתא טובה שבוע או שבועיים לפני מותה. שכבתי לידה על מיטת העץ הזוגית והתבוננתי בתמונה הישנה של משפחתה שהייתה תלויה על הקיר שממול. והיא, שהייתה כבר עייפה מן הניתוח שעברה ומחיים של מאבק ומרורים, סיפרה לי שבזמן האחרון היא חושבת הרבה על ילדותה, נזכרת באמה ובאחיה הגדול חנן שהיה לה תחליף אב והיא אהבה אותו כל כך. והוסיפה שהמחשבות הללו גורמות לה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, כמה שהיא מתגעגעת למשפחתה, כולם כבר הלכו, אפילו אחיותיה ששרדו את השואה נפטרו לא מזמן בבתיהן הרחוקים בארצות הברית.

ואני עובר עכשיו על הרשימות שרשמתי לעצמי לפני שטסתי לפולין כשהייתי בן 17 כשדיברה איתי על ילדותה בלאנצוט: סיפרה לי על ארמונו המפואר של הגראף פוטוצקי והסמל השבור של משפחתו שנקטם לאחר שאחד מבני המשפחה הפך ליהודי, והגימנסיה הפולנית על שם שינקביץ שבה למדו מעט יהודים כי היו חייבים ללמוד שם בשבת וחברתה דבורה ליפשיץ הלכה לשם ומשום כך יהודים רבים החרימו את חנות היין של הוריה, ובית הספר "תרבות" שבו למדה עברית מהמורה אברהם לדרמן שהגיע מוילנא הרחוקה, ושלל התנועות הציוניות שפעלו בלאנצוט – פועלי ציון ובית יעקב והמזרחי והשחר, ובית הקולנוע "סוקול" שהקרינו בו את סרטי צ'ארלי צ'אפלין אבל יהודים לא הרגישו שם בנוח, והרינק – כיכר העיר – שאליה הגיעו היהודים מהכפרים בכל שלישי וחמישי כדי למכור את מרכולתם בשוק, ויער רומנקובה שבו ערכו הרוטשילדים מסעות ציד עם הגראף פוטוצקי שהיה ידיד גדול של היהודים, ובית הכנסת עם המנורות המרהיבות שעל בימתו עמד הרב פרישמן ודרש דרשות בשבתות ובמועדים, והחדר בבית הכנסת שאליו נתקבצו העניים שלא היה להם איפה לישון וכשלא נותר מקום היה שמרל לוקח אותם אליו הביתה וכל הלילה עומד ודואג שהתנור יהיה חם ושיהיה להם מה לאכול, והלוויות שיצאו לבית הקברות אך רק בנוכחות הגברים כי הנשים לא הורשו ללוות את המתים, וכך הלאה, חיים זעירים ושלמים של עיירה קטנה קמים ועולים לנגד עיני.

ואני מצליח לרגע קט לראות את סבתא טובה כילדה וכנערה, חיה חיים שהיו בעבורה נורמאליים לגמרי מהסיבה הפשוטה שהיא גדלה לתוכם. ואני מנסה בכל כוחי שלא לחשוב על העתיד שמצפה לה ולכל אוסף האנשים והנשים שהיוו את תפאורת ילדותה, מתעקש לתפוס את ההווה שלהם כפי שהם עצמם חוו אותו, עם אותות אזהרה וסימני אזעקה אמנם, אך בלי הוודאות החד-משמעית שיש לנו כיום כמי שיודעים את סופו המר של הסיפור.

ואולי כך צריך לזכור: סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. להקים לתחייה עולם עשיר של אנשים רבים ממקומות שונים ועם סיפורי חיים מגוונים. להמשיך ולשמוע עוד ועוד מה היה וכיצד, ולהפסיק תמיד ב-1937 או 1938 כדי לאפשר לעצמנו לדמיין עולם שלא נקטע באכזריות ובעורמה. כדי לאפשר למתי השואה ולניצוליה חירות מלאה ושלמה, גם אם בדמיוננו וגם אם לרגע קט בלבד.

(בתמונה: אני ברחוב וולווה בלאנצוט שבו נולדה וגדלה סבתי)



אוכלים צהריים בקמפינג המדברי


אוכלים צהריים בקמפינג המדברי. הילדה של החברים שואלת: "אמא, למה אבא של איתן אוכל ביצה? מה הם לא טבעונים?'' ואמא שלה עונה: "לא, חמודה, יש אנשים שהם לא טבעונים. סבא וסבתא לא טבעונים. דודה חוה לא טבעונית. וגם אבא של איתן לא טבעוני''.

הילדה מביטה באמה בפליאה, שותקת ומהרהרת, ממשיכה לכרסם את העדשים המונבטים. אבא של איתן מלטף את איתן שלועס מצה עם שוקולד ונזכר בשבת בר-מצווה של בן-דוד שלו שלומי בתל אביב. איך כולם ניסו להתחשב בהם כל השבת אבל בסוף לא התאפקו וראו טלוויזיה אחרי הצהריים, והוא ואבא שלו ואחיו ישבו בחדר השני ועשו את עצמם קוראים עיתונים.


אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו

אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו. חבר ילדות מבני עקיבא שכבר שנים רבות לא התראנו. שיחת עדכון. הוא דווקא גר ועובד לא רחוק.

כשאני עוזב אותו אני נזכר במחנה הקיץ ההוא כשהיינו בשבט מעלות. באחד מטיולי הבוקר רצתי מהר מדיי בשביל הצר ולפתע מעדתי והתגלגלתי במדרון. שכבתי למטה שותק, המום מההפתעה ומהכאב שהתפשט ברגלי הימנית ורק שניות ארוכות לאחר מכן צעקתי בשקט ''הצילו'' במבוכה. המדריך שירד אלי הוביל אותי לחובש ולמזלי הסתבר שהסירה הקוצנית בלמה את נפילתי והותירה רק שריטות עמוקות בירך הימנית.

כשחזרנו למחנה נשארתי לנוח במאהל. החברים והחברות עלו אלי לרגל לשמוע מה קרה, אבל די מהר השתעממו וחזרו לחיזורים ולמשחקי הקלפים. ואז הוא הגיע. ישב איתי בערך שעתיים, לא עזב, סיפר איך גם הוא, פעם מזמן בטיול גגות ברובע, נפל מגובה רב על ערימת חול, ואיזה מפחיד זה היה. וגם אני חזרתי וסיפרתי לו איך שנייה אחת רצתי על השביל ופתאום מצאתי את עצמי למטה, מפחד שאף אחד לא ימצא אותי ושקרה לי משהו נורא. והוא לא אמר לי ''שטויות, העיקר שהכול בסדר'' כמו השאר, אלא איפשר לי לחזור ולספר מה שקרה, להעלות גירה. עד היום אני מכיר לו תודה על הנוכחות הפשוטה ההיא שהייתה כנראה חשובה כל כך כי נחרטה עמוק בזיכרוני.

וכשהמשכתי לטייל ברוח האביבית נזכרתי במפגשים נוספים לא מזמן עם חברי ילדות מפעם, איך בהיתקלויות האקראיות הללו אני תמיד מרגיש מעין חוט חי ופועם המחבר בינינו למרות מרחב הזמן שחלף. וחשבתי שאולי במרחק הזכרונות והחוויות של האנשים שהפכנו להיות, כל אותם ההבדלים שהגדירו אותנו והפרידו בינינו בתור ילדים כאילו מתפוגגים. ובאופן מפתיע, רק כעת כשבגרנו ויצאנו לעולם אנחנו מבינים עד כמה התקופה והמעמד והשקפת העולם שבתוכם גדלנו - ילדי בני-עקיבא מחונכים מהמרכז השבע של ירושלים בשנות ה-80 וה-90 - היו ייחודיים וחד-פעמיים כל כך.

ואולי במפגש הזה עם מי שחווה איתי ומולי את ילדותי ישנה הבנה עמוקה של מי שאני, ולא משנה מהן הבחירות והטעויות שעשיתי מאז בחיי.


איסרו חג

איסרו חג. אני יושב בבית הקפה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, לוגם קפה ונוגס בסנדוויץ׳ חמץ שלא מרגש אותי בכלל. כותב לעצמי מטרות להיום ולתקופה הקרובה. מנסה לארגן את החיים אחרי ימים ארוכים של חופשה והסחת דעת מענגת.

פתאום היא מתיישבת מולי. אישה שחומה בחצאית חומה מוזנחת וסנדלי קרוקס צהובים, בידה קפה בוץ בתוך שתי כוסות קרטון של ארומה. היא קוראת לי דויד ומנסה לשכנע אותי לוותר לה על חוב של 300 שקל, הרי מקבלים ביטוח לאומי רק ב-28 בחודש.

אני מתלבט אם היא מבקשת נדבה וכבר עומד להוציא את הארנק, אבל מיד מבין שיש לה בעייה ותרומה רק תעליב. היא פונה לאישה המבוגרת בשולחן השכן ומתלוננת שאני אומר לה שאני לא דויד. איך זה יכול להיות שאני לא דויד? אחר-כך היא שופכת בבת אחת את כוס הקפה המלאה לתוך הפח ויוצאת לאיטה החוצה.

אחרי החגים הגיעו. המציאות חוזרת להכות בפנים.


חורשת עצים גלילית מתנועעת ברוח

חורשת עצים גלילית מתנועעת ברוח. ילדה יפה בת שנתיים, בלי חיתול, כורעת להתפנות. אחותה הגדולה בוחנת אותה מלפנים. אחיה הגדול משגיח עליה מאחור. אביה ואמה בסמוך מציצים לראות אם תצליח. היא לוחצת חזק ואומרת ''אבא תראה, עשיתי שלשול!'' כולם מוחאים כפיים. ''כל הכבוד, חמודה!'' הילדה מחייכת, מוצפת אושר.

הגועל או היופי הם בעיני המתבונן. 





(צילום: גדעון פיזנטי, מתוך ויקיפדיה)

דברים שלמדתי בטיול לכותל

דברים שלמדתי בטיול שבת חול-המועד לכותל המערבי:

1. שהרבה יותר קשה למצוא אשכנזים שיצטרפו למניין ספרדי מאשר ספרדים שיצטרפו למניין אשכנזי.

2. שיש טרנד דתי-לאומי חדש: בכותל לא להתפלל ישר לכיוון הכותל, אלא חצי שמאלה לכיוון קודש הקודשים.

3. שילדים דתיים-לאומיים יגדירו ''מוזר'' גם ערבים שצופרים כשהם נוהגים ברכב חתן-כלה וגם ילדים חרדים שעומדים בשורה בבגדים זהים, אבל לא יתרגשו בכלל ממשפחות חילוניות שמבלות ומחללות שבת במתחם ''התחנה הראשונה''. הברית ה''ציונית'' של בנט ולפיד חזקה מתמיד.

4. שלמרות שיש מחיצות שמפרידות בין גברים ונשים גם ברחבה העליונה, אף אחד לא שם עליהן, כולל משפחות חרדיות.

5. שילדים תמיד יתפתו להוציא כמה פתקים ולקרוא. כמו בפייסבוק, גם כאן אל תבנו על פרטיות.

6. המשך חג שמח! וזכרו, זה לא נגמר עד שהצלחתם למצוא סידור לילדים לאיסרו-חג (כן, יש דבר כזה ולא לומדים בו).


פסח במגה בול

זוכרים שפעם איזה ח"כ התלונן שבמהלך הפסח לקוחות בסופרמרקטים מעבירים בקופות מוצרי חמץ בלי ש''הרוסייה'' שמה לב? מסתבר שרשתות השיווק לקחו אותו ברצינות.

היום נכנסתי למגה כדי לקנות כמה דברים. כשהעברתי בקופה שקית של עדשים אדומות עצרה אותי הקופאית (אכן, יוצאת רוסיה) ואמרה לי בתדהמה "אבל זה חמץ!" אמרתי לה שזה בסדר, אנחנו ספרדים שאוכלים קטניות, אבל היא לא חייכה והסבירה לי שהמחשב לא נותן לה להעביר מוצרים שאינם כשרים לפסח. הסתכלתי על האריזה והנה כתוב שהעדשים כשרות לפסח, הבעייה נפתרה. זה לא שכנע אותה והיא המשיכה להתעקש שהיא לא יכולה להעביר מוצרי חמץ בפסח. אמרתי לה שוב שזה לא חמץ! ושתבקש מהקופאית הראשית להעביר את העדשים. היא טענה שאפילו מנהל הסניף לא יכול לשנות את זה, ולפני שהספקתי להתווכח קראה לאחמד מהמשלוחים שישים את המוצר במחסן.

בדרך לאוטו הבן שלי חקר אותי למה רציתי לקנות חמץ בפסח.

פסח כשר ושמח יהודים.


פסח בבית הארחה

פסח בבית הארחה. אולם הכדורסל הגדול הפך לבית-כנסת מאולתר. החזן קורא הלל על בימה מוגבהת, מעליו ציור קיר ענק של כדורסלן שחור חשוף חזה שקופץ לשמיים. עזרת הנשים קטנה מאוד, מתוחמת במחיצה גבוהה בפינה האחורית של האולם. במחשבותיי אני מתגנב במבצע גרילה לילי ליצירת חלוקה שיוויונית. אני מבקש מהאחראי לתקן את זה ולמחרת עזרת הנשים כבר תופסת יותר משליש מהאולם. לא שוויוני לגמרי אבל יש התקדמות.

בתפילת שחרית אני מברך בכוונה גמורה "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי". אחר כך ניגוני ברכות העלייה לתורה וההבעה המזרוחניקית על פני המתפללים מדכדכים אותי. אני מקפל את הטלית ויוצא החוצה. אם אחזור בתשובה פעם זה יהיה בשביל מניין חסידי או ספרדי או קרליבכי, לא בשביל מניין של "ישראל הצעיר".

אני לוקח קצת זמן לעצמי. מקפיד להוריד את הכיפה לפני שאני מתחיל לכתוב. השמש שזורחת עכשיו בשמים מוסתרת מעט על ידי ענני כבשים בשלל גוונים. כמעט לא צריך משקפי שמש. הנוף שנשקף למולי מהמם ביופיו. המגוון האינסופי של החיים מכה בי. אני מחכה להתגלות.


יום הולדת שמח לילכי

אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את לילך. סמינר הדרכה של "גשר". נערה יפה יושבת מולי במכנסי ג'ינס מתרחבים וחולצת טריקו בצבעי ורוד וטורקיז, מעפעפת מדי פעם בעיניה הגדולות, צוחקת הרבה, העולם שייך לה.

או בדייט הלא-רשמי הראשון שלנו, כשסיימתי מהר יציאה כושלת בתל-אביב כדי לאסוף אותה מהאוניברסיטה. איך שוטטנו בין פאבים ובתי-קפה, נזהרים לא להגיע לים, מעשנים, מדברים וצוחקים הרבה. איך אמרתי לעצמי בלב שמזמן לא זרם לי ככה עם מישהי, מין חיבור טבעי בין שני אנשים, עדיין לא מבין שזאת האחת שאיתה אבלה את שארית חיי.

ואני מופתע כמה מעט ידעתי עליה בתחילת הדרך וכמה הרבה היא השתנתה מאז. כמה אני אוהב את האישה שהיא צמחה להיות. מלאת תשוקה, וטובת לב, ואוהבת אדם (ואוהבת אותי). חמה כמו שמש וסוערת כמו סופה ואם אוהבת לילדינו. איך היא לא נותנת לחיים לעבור לידינו. תמיד בתוכם. תמיד מולם. תמיד מתעקשת לחקור אותם מכל הכיוונים.

ואולי יום ההולדת הזה, שמסמן באופן כלשהו סיומה של תקופה, צריך להיות מוקדש לעתיד ולא לסיכומי עבר. אז אני מאחל לך לילך שלי שנמשיך ללכת יחד בשבילי החיים שלנו, שלא תפחדי לטעות בדרך, שנמשיך להישרט יחד בפסגות ובשגרה, שתמשיכי לבנות לעצמך ולנו עולם מלא ושבור. יום הולדת שמח אהובתי!


חיים הראויים למידותינו

כי היינו צריכים לחיות כמו גברים יגעים בכפר קטן בסוף יום עבודה, יושבים בחוץ בערב מול בירה זולה, שותים ומדברים, צוחקים ומתקוטטים, צועקים ומתחבקים, מתהוללים תחת שמיים פתוחים, מול נוף המתגלגל הרחק הרחק. חיים של הווה עם תכנוני חקלאות. חיים בתוך ארבע רוחות השמיים. חיים הראויים למידותינו.



 (צילום: משה אליהו)

באמצע היום

באמצע היום אני קופץ לבקר אותו. הוא שוכב על הדשא ליד תחנת הכדורגל, נשען לבדו על התיק האדום, מביט למעלה, בוחן את העצים. ארבע בנות לידו משחקות "א-קוואקווה-דלה-אומה" והוא לבדו.

אני מצטרף אליו. שנינו שוכבים ומביטים לשמיים. אני נזהר לא לשאול שאלות, לא להרוס את הרגע, אבל אני דואג. בבוקר הוא כל-כך שמח להגיע לקייטנה. התיישב בלי בעיות מתחת לסככה, סיפר ברצינות למדריכה איך קוראים לו ומאיזה בית-ספר, לגמרי שיתף פעולה. ומכרסמת לי בלב תחושת אשמה. למה רשמתי אותו לכאן והוא לא מכיר פה אף אחד?

בשלוש וחצי אני אוסף אותו ממגרש הכדורסל. הוא עולה ויורד על הספסלים באמפי הקטן, מרוכז מאוד, שקוע, מספר לעצמו סיפורים. אני מחכה שיבחין בי. אומר לעצמי שילדים לא צריכים להיות חברותיים כל הזמן. גם מלכי הכיתה יילכו בסוף לטיפול פסיכולוגי.

בדרך לאוטו אני קונה לו קרטיב. הוא שמח מזה, מחייך, וכל הדרך הוא מפזם לעצמו את "כל עוד" של יוני רכטר. ברמזורים אני מושיט יד אחורה, מלטף את ידו, הוא רוטן לי "נו, אבא!" וממשיך לזמר: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה..."

אני מרגיש פתאום אבא זקן עד מאוד.


גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים. הרופאים מתארגנים ומיד יקראו לי להיכנס. לפתע יוצאת אלינו אסתי, מסבירה שהייתה עצירת דופק ועברו מיד לניתוח חירום בהרדמה מלאה. גאולה מוציאה ספר תהילים, שואלת אם אני רוצה להצטרף. היא יודעת שאני לא מאמין.

אני צועד הלוך ושוב במסדרון. עוצר להשתין בשירותי היולדות. מתרוקן מכל השעות האחרונות שנראות לי עכשיו כמו הזיה. כשאני חוזר, אסתי שוב יוצאת, אומרת שהניתוח הצליח. התינוקת רזה מאוד וחלשה, אבל חיונית. רופא ילדים מוציא את התינוקת בעריסה. גאולה מצלמת. אני לא מצליח להתרגש. בתינוקיה הרופא מניח אותה בין שני תינוקות ורודים ושמנמנים. פתאום אני מבין כמה היא רזה, כולה עור ועצמות, אפילו טוסיק אין לה.

אני חוזר לחדר ההתאוששות. לוחש לגאולה שאני מרגיש שאין לי דם. היא נשארת עוד קצת עם לילך ונותנת לי לנוח. חמש בבוקר. אני שוכב על ספסל קשה של בית חולים, מצטמרר מתחת סווטשירט, מנסה להרגיע את עצמי, לא להתעלף, לשמוח שהכול בסוף בסדר.

במשך כל המשך היום הדמעות נופלות ממני כמו מים. בלי שליטה. בלי הכרה. הלב שלי פתוח לרווחה. מתרגש מכל מחווה אנושית פשוטה: מרופא הנשים ששואל מה מצבנו, ממתנדבת של עזר מציון שמציעה לי סנדוויץ', משיחה עם אחותי. יוצא החוצה לשתות קפה באחת-עשרה בבוקר, מופתע מהשמש העזה, אצלי בראש עדיין לילה, ואנשים מסתכלים עליי מנסים להבין, איזה אסון קרה לו?

בשעת צהריים שירה מחליפה אותי. אבא שלי מקפיץ אותי הביתה. אני מחבק את איתן ורוני חזק, מחכה לערב שאוכל כבר לישון. שנייה לפני שאני נרדם הטלפון מצלצל וסוקרת מהלמ"ס מבקשת את לילך. היא נבחרה במדגם של הסקר החברתי השנתי, צריכה להתראיין. אני סוגר את הטלפון, ופתאום זה מכה בי. אני אבא לשלושה ילדים עכשיו. איתן ורוני בחדר הסמוך. לילך בכאביה. בפגייה תינוקת זעירה שאני לא מכיר. ואני צריך להיות חזק. אני צריך להיות חזק עכשיו.

יום הולדת שנתיים שמח הודיה-בר אהובה שלי. חדרת לנו ללב כמו חץ.


אז איך אתה מגדיר את עצמך?

- אז איך אתה מגדיר את עצמך?
- אני לא דוס.
- ברור שאתה לא דוס. הורדת את הכיפה לפני שנים.
- לא קשור.
- מה לא קשור?
- לא קשור! גם כשהייתי דתי לא הייתי דוס.
- לא מבין.
- אין קשר. אבא שלי – דתי, דתי לגמרי, אבל לא דוס. הר"מים בישיבה התיכונית – דוסים. הרבנים במעלה גלבוע – לא דוסים.
- נו, אז זה עדיין משהו שקשור לדתיים.
- ממש לא. יש דוסים חילונים ודוסים טבעונים ודוסים שמאלנים ודוסים מזרחים ודוסיות פמיניסטיות.
- אלה הכי גרועות.
- אל תהיה דוס שוביניסט.

- אז מה זה בעצם אומר להיות לא-דוס?
- אומר הרבה. כמה רציתי להיות אידיאליסט כשהייתי בבני-עקיבא. זאת הייתה המחמאה האולטימטיבית – "הוא אידיאליסט".
- אז אתה לא אידיאליסט.
- אנטי-אידיאליסט.
- אבל יש לך אידיאל "להיות לא-דוס".
- לגמרי.
- אז אתה דוס באנטי-דוסיות שלך.
- בדיוק!
- ואתה מקפיד על זה?
- בכל לבבי, ובכל נפשי, ובכל מאודי.
- פסח כשר ושמח.
- גם לך.






(תמונה: משה אליהו)

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן. לפני שבוע שכחו להחליף לה את מדבקת המורפיום ומאז שום דבר לא מצליח לשכך את הכאב. היא יושבת כפופה על הספה. עמוד השדרה שלה שבור. עין אחת כבר הוחלפה בעין מזכוכית. והיא גונחת מכאבים, מתקשה לזהות מי נמצא בחדר. הוא כבר מותש מלילות של צעקות, מהחרדה לאשתו שלא מוצאת מנוח מן הכאבים. גם הוא כבר לא בקו הבריאות.

אנחנו נוסעים הביתה. השעה הבודדת שהיינו שם נדמית לנו כשעות ארוכות. אני מבטיח לה שכאשר אגיע למצב כזה פשוט אקח כדורים. אין שום טעם לחיות בסבל כזה.

שבועיים אחר כך אני מבקר אותם עם הילדים. משככי הכאבים עובדים הפעם. הסערה חלפה. כשהילדים שקועים ב"הופ", אני מנצל את השקט ומספר להם בישירות שאני מתכנן לבקש המתת חסד ברגע שאיכות החיים שלי תידרדר. הם מביטים בי בפליאה ומבטלים את דבריי. נכון, יש תקופות לא נעימות של מחלות, אבל הן עוברות והרי החיים כל כך יפים.

היא מספרת לי שבערבים היא יושבת במרפסת שצופה להרי ירושלים, מביטה על האורות המנצנצים של מוצא ובית זית, נושמת לרווחה את היופי הזה ומיד היא נזכרת בילדותה, כששיחקה עם חברותיה כאן ממש, בואדיות האלה. כל זיכרונותיה מציפים אותה בתערובת של כמיהה ושמחה.

והוא מוסיף ומספר לי על צעדת המוות, הגיהינום הזה שצעד בו עם אחיו הקטן. והנה הוא מרים את עיניו למעלה ופתאום רואה את השמש עוטפת גגות וצריח של כנסיה מעל שדות של שלג במשחק צבעים מרהיב. והוא אומר לאחיו: "תראה איזה יופי! תראה איזה עולם יפה!" שנים רבות אחר כך ישחזר באחד מציוריו את הרגע הזה שהיה לו רגע של התגלות והתעלות. גם היום הוא חי כדי ליצור.

אנחנו נפרדים מהם בנשיקות. אני קושר את הילדים באוטו ומתבייש קצת בשיחה שלי עם אשתי לפני שבועיים. כמה יהירות יש במחשבה שאתה יודע יותר טוב בשביל אחרים כיצד צריך לחיות.



בלשכה להכוונת חיילים משוחררים

אני בלשכה להכוונת חיילים משוחררים ברחוב הלל בירושלים. הרגע סיימתי למלא שאלון אישיות ממוחשב שאמור לעזור לי להחליט מה ללמוד. הדף המודפס שאני מחזיק בידי טוען שאני יכול לעסוק בכ-150 מקצועות מתוך 200 אפשריים – מהיסטוריון ועד מהנדס תוכנה, מביולוג ועד חוקר ביטחוני. אני שואל את החיילת האחראית מה אני יכול לעשות עם זה והיא עונה לי שאפשר לענות שוב על השאלון, אבל בפעם השנייה יש כבר דמי שימוש סמליים.

בדרך החוצה אני מתעכב ליד שולחן שעליו פרוספקטים של מכללות ואוניברסיטאות. בדלת נכנסת אישה נמרצת בכיסוי ראש ומניחה על השולחן דפי הסבר של מכללת ליפשיץ. היא מבחינה בכיפה שעל ראשי, מגישה לי חוברת ומסבירה בהתלהבות על יתרונותיה של המכללה ועד כמה חשוב שצעירים מוכשרים כמוני יצטרפו לעולם החינוך ויגדלו את הדור הבא. רק לפני שבוע השתחררתי ושוב מנסים לגייס אותי. היא רואה שאני מביט בה המום ומתנצלת שהתנפלה: "אתם הדור הצעיר של הציונות הדתית פשוט כל כך חשובים לנו, דור נהדר, שיהיה לך המון בהצלחה!"

חודש וחצי אחר-כך, בצ'ילה, ליד פוקון, אני נוסע בשבת בפעם הראשונה בחיי.

(צילום: משה אליהו)



יום חמישי, 3 באפריל 2014

רד בול

יום חמישי מוקדם בבוקר והיא נתקלת בי ליד דוכן הקפה. כמה זמן לא התראנו! היא מבחינה במשקה האנרגיה שבידי וזורקת לעברי מבט שואל. אני מסביר לה שהקטנה הרגה אותנו הלילה. צומחות לה שיניים והיא התעוררה כל שעתיים מהכאבים. אני חייב לעבוד היום. היא מסתערת עליי ואומרת לי שאני לא נורמאלי. להכניס לגוף כמות כזאת של כימיקאלים וקפאין. עדיף כבר לשתות שתי כוסות קפה ברצף ולא את הרעל הזה.

אני משתכנע. קונה לעצמי הפוך חזק ומזמין גם אותה. אנחנו יוצאים החוצה לחצר הקטנה, מתיישבים על כסאות הפלסטיק, חשופים לשמש החורפית. היא מדליקה לעצמה סיגריה. לוגמת בהנאה את הקפה. אנחנו מדברים על פוליטיקה ועל החיים.



יום רביעי, 2 באפריל 2014

אני אוסף את רוני מהגן

אני אוסף את רוני מהגן. באוטו היא בוכה ששכחה בגן את הציור שלה. היא לא מרפה, אבל הגן כבר סגור ושני האחרים מתחרפנים בעצמם מהבכי ומהצעקות. ואני אומר לעצמי בראש, בחייאת רוני, כולה ציור טיפשי, את מי זה מעניין. ומיד התחושה הזאת יוצאת איכשהו החוצה כי הילדים האלה לא פראיירים. הם מבינים טוב מאוד את הזלזול.

אבל יש את הפעמים הללו שאני מצליח לומר לעצמי בלב – זה הציור שהיא עבדה עליו כל הצהרון. היא התלבטה איזה צבעים לבחור כדי שהציור יהיה יפה ואבא ישמח. כל הצהריים הגננות טיפלו בילד אחד שעשה קקי במכנסיים. אף אחד לא שם לב איך יעל משכה לה שלוש פעמים בקוקו ובסוף האשימו אותה בגלל שהחזירה לה שריטה. וסוף סוף אבא הגיע, היא כמעט השתגעה מגעגועים, ומרוב שמחה היא שכחה את הציור על השולחן. היא כל כך רצתה להראות אותו לאבא. יראה ומיד יבין איזה גיבורה היא הייתה. וכשאני מצליח לעשות את המהלך הזה בתוך ראשי אני פתאום נמלא אליה חמלה. ולמרות שאין לי מה לעשות כי הגן באמת סגור, אני בכל זאת מצליח לתת לה נשיקה מכל הלב, לומר לה שאני מבין עד כמה רצתה להראות לי את הציור. ואני מבקש ממנה שתתאר מה בדיוק ציירה ובאילו צבעים, ולפעמים סתם נותן לה חיבוק חזק שמאפשר לה להוציא את כל התסכולים החוצה.

תמיד ראיתי בעצמי אדם רגיש. כזה שיודע להקשיב, יושב ומסתכל עמוק בעיניים, מזייף הבנה, גולש בדמיוני למחוזות אחרים, מעניינים יותר. אבל אמפתיה היא משימה קשה. תובענית. להצליח לשים את עצמך במקומו של הזולת. לראות את הקשיים והתקוות שלו, את ההצלחות והכישלונות שלו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטך. לאפשר לו להרגיש שהוא באמת לא לבד. שיש מישהו שמבין.

גם לי אמרו שהזוגיות וההורות ישנו אותי. גם אני בהיבריס ילדותי זלזלתי באמירות הללו. די מוקדם בחיים גיבשתי תפיסה שאנשים לא משתנים. אולי רק בקצה. אולי מגרדים איזה בדל של תדמית חדשה. אבל בעומק - נשארים אותו דבר. ועכשיו, כאבא ובן-זוג קצת מנוסה, אני יודע שילדיי ואשתי לימדו אותי אמפתיה. מה זה לימדו, מלמדים. כל יום ויום מלמדים. שיעור שלא נגמר.