יום שני, 27 בינואר 2014

28




פתאום, בלי סיבה ברורה, נזכרתי אתמול בלילה באותם ארבעה שבועות ארוכים שסגרתי בבסיס 109 בתחילת הטירונות שלי בפלוגת "בני משקים" של הנח"ל. ועכשיו כשאני מנתח לאחור אני מבין שהקושי שלי היה דווקא בגלל שסגרתי את 28 הימים הללו בלי סיבה מוצדקת. וברור לי היום, והיה ברור לי גם אז, שלא קרה שום אסון גדול, ושיש חיילים שלא זכו להיות בטירונות עם כמה חברים טובים שלהם שהיוו משענת טובה. אבל עדיין, כנראה שלא הרשיתי לעצמי להצטער על כך מספיק באותם ימים.  

חלק נכבד מהטירונות שלנו עבר באותו בסיס אימונים קטן בשם 109, בחצר האחורית של ואדי ערה. המיקום של הבסיס בסמוך לכפר קרע והזיכרון הטרי של רצח שלושת החיילים ב"ליל הקלשונים" בבסיס סמוך, הביאו לשגרת אבטחה חסרת תקדים. על בסיס שהכיל לא יותר מ-100 חיילים והיקפו לא עלה על 200 מטרים, שמרו בכל רגע נתון לא פחות מעשרה חיילים, דבר שנראה לנו אז כחיילים טריים הגיוני להפליא ורק בהמשך, כשמצאנו את עצמנו במוצבים בעזה, בשטחים ובלבנון, הבנו עד כמה הוא מופרך ונובע משיקולי כסת"ח. כך יצא ששמרנו על הבסיס שעתיים עד ארבע שעות בכל לילה, לרוב עוד שעתיים במשך היום, וזאת בנוסף לאימוני הטירונות הרגילים.

בגלל היקף האבטחה, בכל שבת הייתה נשארת מחלקה אחת לשמור על הבסיס ובנוסף לה נשארו עוד כמה חיילים משתי המחלקות האחרות, לרוב 2-3 חיילים ש"חטפו שבת" בגלל סיבה זו או אחרת. כך יצא שהמקסימום שנשארנו רצוף בבסיס היה שבועיים ואותם חיילים שנשארו שבת יצאו לרוב הביתה בשבת שלאחר מכן כדי שלא יסגרו יותר מדי. והנה התקרבו הימים הנוראים ואני השתוקקתי לצאת הביתה לראש השנה, להירגע יומיים בבית עם מאכלי סדר ראש השנה הטעימים של אמא שלי והנעימות המוכרות של התפילות בבית הכנסת "חזון עובדיה" ברחוב המלך ג'ורג'. וכאשר הגיע הזמן שבו צריך לצאת הביתה לשבת, התברר שהמחלקה שלנו צריכה להשאיר עוד חייל ביחד עם המחלקה שסגרה שבת, ובגלל שאף אחד לא חטף שבת מישהו צריך להתנדב או שיעשו "מספרי מוות". חישבתי בראשי שעדיף לי להתנדב להישאר שבת ובטוח יוציאו אותי הביתה בשבוע לאחר מכן ליציאה ארוכה של שבת ולאחריה ראש השנה, ואכן נשארתי את אותה השבת בבסיס. בשבוע שלאחר מכן המחלקה שלנו נשארה בבסיס, אבל אף אחד מהמפקדים לא הודיע לי שאני אמור לצאת הביתה לשבת ולראש השנה. ביום חמישי ניגשתי עם קצת חשש לאחד המ"כים. הוא אמר לי שיבדוק את זה ודי מהר חזר ואמר שכולם צריכים להישאר גם שבת וגם ראש השנה. מ"כ אחר, דתל"ש שדי לא חיבב את הדתיים בפלוגה, הפטיר ברוע שזאת בעיה שלי שחשבתי שאני אצליח לתחמן את המערכת ולצאת ליציאה ארוכה של שבת וראש השנה. גם כאשר פניתי איכשהו למ"פ וביקשתי לצאת, אולי אפילו רק לשבת ולחזור ביום ראשון לפני ראש השנה, העיקר לראות קצת את הבית, קיבלתי תשובה שלילית.  

ופתאום נהיה לי נורא חשוב להתפלל במנין, כמו שצריך, את תפילות ראש השנה. אף פעם לא אהבתי ממש להתפלל, אבל כנראה בגלל הריחוק מהבית והקלאוסטרופוביה של עולם הסמכות הצבאית שפתאום נלכדתי בו, היה לי חשוב שלא נישאר לבד חמישה חיילים דתיים בבסיס שכוח ונתפלל ביחידות. החלטתי שחייבים להביא חמישה בני ישיבה שישלימו לנו מניין. פניתי למפקדים ובתחילה התשובה הייתה שאסור להכניס אנשים שהם לא חיילים לבסיס, אבל אחרי שהתעקשתי המ"פ הסכים לאשר את העניין. התקשרתי בשמחה לרבנים שלי בישיבת "מעלה גלבוע" וסיפרתי להם שאנחנו חמישה חיילים שתקועים לבד בבסיס ומאוד רוצים שישלימו להם מניין, ואם הם יכולים לשאול את תלמידי הישיבה אם יש חמישה שמוכנים לבוא אלינו, אנחנו כבר נדאג להם למיטות ושק"שים וכמובן לאוכל לראש השנה. להפתעתי, די מהר הם חזרו אלי וענו לי שהם לא יכולים לבקש את זה מהתלמידים. הם אמרו שחשוב להם מאוד שהתלמידים של המחזור הצעיר יחוו ראש השנה בישיבה גבוהה, עם הלימוד והשירים וכל המשתמע מכך, מה גם שהתלמידים נמצאים רק שנה אחת בישיבה לפני הצבא ולא יוכלו לחזור על החוויה הזאת בהמשך. לא ניסיתי לשכנע, אבל סגרתי את הטלפון בלב כבד. הרגשתי אידיוט על כל הבלאגן שעשיתי רק כדי לקבל אישור ואיך הסברתי למפקדים שהישיבה שלנו דואגת לנו גם בזמן שאנחנו בצבא. החברים החילוניים מהמחלקה שלי, כופרים כולם, הציעו שהם ישלימו מניין, אבל אמרנו להם שאין מבחינתנו טעם שמישהו שלא מאמין ולא מכיר את התפילות יצטרף לתפילות סתם בשביל לעשות טובה. מסיבה כלשהי, גם ההורים שלי לא יכלו לבוא לבקר אותי באותו יום ראשון, ערב ראש השנה, מה שהוסיף לאווירת הנכאים. 

ואחרי ראש השנה היו עוד שבת ועוד יום כיפור שהמ"פ החליט שכל הפלוגה צריכה להישאר בהם בבסיס בגלל ההכנות למסע ההשבעה, וגם בהם לא הסכימו לשחרר אותי הביתה ואני כבר קהה חושים. וכך מצאתי את עצמי הטירון היחיד בפלוגה שסוגר 28 ימים במהלך הטירונות ועוד בהתנדבות. השיא של כל הסיפור היה ביום חמישי שלאחר מסע ההשבעה שהתקיים כבר בתל-ערד, כאשר הרס"ר של בסיס הטירונים לא הסכים שאשתתף בטקס ההשבעה בגלל שהיה לי שיער ארוך מדי. איזה חצי יום הסתובבתי בלחץ בבסיס בחיפושים אחרי ספר או מישהו עם מכונת תספורת העיקר להשתתף בטקס שאליו הוזמנו ההורים והחברים שלי. חבר שלי אפילו ניסה לספר אותי עם מספריים כהים של ילדים שמצאנו בבסיס. בסופו של דבר מחלתי על כבודי וסיפרתי לרס"ר את כל השתלשלות העניינים והוא הסכים לוותר. עד היום יש לי תמונה מטקס ההשבעה ובו אני עומד במבט עצוב ועם שיער מגודל וקצת מוזר.

אז בסופו של דבר התגברתי על כל העניין. יצאתי בסוף מפלוגת "בני משקים" אל המציאות הצבאית חסרת-הקיבוצניקים והבנתי שיש גם הרבה מפקדים שהם אנשים טובים. והעובדה שבסופו של דבר נהייתי בעצמי קצין חי"ר מעידה על כך שכן אהבתי במידה מסוימת את המערכת. ואחרי כל הסיפור, הרב ביגמן התקשר אלי הביתה כמה פעמים כדי לראות שלא נפגעתי והסביר שוב את העמדה של הישיבה, ואפילו חזרתי לישיבה לסבב שני. ועד היום אני זוכר את תקופת "מעלה גלבוע" כתקופה משמעותית מאוד מבחינת עיצוב האישיות שלי ואני זוכר את הרבנים שם כדמויות חינוכיות לעילא, מלאות ידע עמוק ואהבה ואנושיות. אבל למרות כל זה, אני לא יכול להתעלם מכך שהחוויה הזאת שרטה באופן בלתי הפיך את האמון התמים שלי במוסדות. כי באותם שבועות מעטים שנראו לי כמו נצח, הייתי זקוק להגנה, למבוגר אחראי שיהפוך שולחנות ויוותר על כללים ועקרונות ויעשה בשבילי הכול. ואולי בגלל זה הרשיתי לעצמי אתמול בלילה להזיל דמעות לכבודי ולחבק קצת בחושך את הנער שהייתי אז. 


יום שבת, 25 בינואר 2014

על הרב עובדיה יוסף

כשהייתי ילד נהגנו להתפלל בימים הנוראים בבית הכנסת "חזון עובדיה" של הרב עובדיה יוסף, בית כנסת קטן מאוד שמוקם בקומת הקרקע של בית הכנסת הגדול בירושלים ברחוב המלך ג'ורג'. היו אלה שנות השמונים, ימי צמיחתה של ש"ס ככוח פוליטי. הרב עובדיה היה כבר ידוע מאוד ופוליטיקאים ואנשי שם הגיעו מעת לעת לבית הכנסת, אבל הרב עדיין לא העתיק את משכנו להר-נוף והנוף האנושי בבית הכנסת היה מגוון מאוד וברובו לא חרדי. עד היום לא ברור לי כיצד הסכים הרב להתפלל באתר בו ההגמוניה הדתית האשכנזית באה לידי ביטוי כה בולט מבחינת הארכיטקטורה של המבנה.

כבר בתור ילד שהשתייך לחברה הציונית-דתית הייתה לי רתיעה מסוימת מדמותו ונוהגיו של הרב. בסיום התפילה היה נהוג שהרב עובדיה עומד בסמוך לארון הקודש וכל מתפללי בית הכנסת עוברים, מנשקים את ידו ומקבלים ממנו ברכה. כל כך שונה מבית הכנסת האשכנזי בו התפללנו בשאר ימות השנה ובו אפילו לא היה רב. בשלב מסוים נמנעתי מכך ויצאתי החוצה דרך הדלת האחורית של בית הכנסת.

לצערי הרב, המפלגה אליה אני משתייך החליטה לא להתייחס לפטירתו של הרב יוסף ולא להשתתף בצערה של משפחתו ושל הקהל הישראלי הרב שמבכה את לכתו. יש לכך בוודאי סיבות מוצדקות, אך ההחלטה הזו לא מעידה על גדולת נפש מיוחדת של המפלגה וראשיה. חבל לי מאוד על כך כי אני באמת חושב שלציבור החילוני והאשכנזי בארץ יש מה ללמוד מדמותו של הרב עובדיה. אני לא מתכוון רק לפסקי ההלכה המקילים, לרגישות האנושית, להעצמה של המזרחיים והספרדים בארץ, ולפסק המפורסם שהתיר החזרת שטחים תמורת שלום. אני מתכוון לרכות (אפילו נשיות) של הרב עובדיה ולהערכה של חוכמה ולימוד.

המפגש האישי שלי עם הרב עובדיה זכור לי כמפגש עם אדם עדין ורך עד מאוד. עד היום אני זוכר את מגע ידו הרך ואת בכיו החרישי והאותנטי בתפילות יום הכיפורים כאשר ביקש סליחה ומחילה בעבור עצמו, קהילתו ועם ישראל. דמות שעוצמתה בחולשה הפיזית והנפשית שהיא מייצגת. איזה ניגוד אל מול רבים מהמנהיגים ה"גבריים" שבהם משופעת החברה הישראלית-ציונית. ומה שעוד מעורר הערצה בעיני הוא סדר העדיפויות הערכי החד משמעי של חברה שמנהיגיה נבחנים בראש ובראשונה בחוכמתם ובלימודם. ערך של לימוד לשמה, של אהבת החוכמה, של ידע שהוא ערך בפני עצמו ולא רק מכשיר להגעה לאילו שהן תועלות אחרות. השוו זאת לקריסת מדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל בעשורים האחרונים. כל כך נבובים נשמעים הצידוקים התועלתניים לחשיבותם של לימודים הומניסטיים (מי לא יודע שבוגרי פילוסופיה יהיו גם מתכנתי מחשבים טובים יותר), ומעידים על חברה שאיבדה את האמונה שלה בחשיבותו של הידע האנושי כערך בפני עצמו.

האם כל זה מוריד מן הבעיות שבדמותו, פעילותו הדתית והפוליטית, מורשתו, התבטאויותיו? בוודאי שלא, ואני מתנגד גדול של מורשתו הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית. אבל חבל שקטנות הרוח שלנו לא תאפשר לנו ללמוד לקחים חשובים כל כך.


(נכתב ב-9 באוקטובר 2013)

יום רביעי, 22 בינואר 2014

עכשיו זה הזמן שלנו

עכשיו זה הזמן שלנו.

הדור שמעלינו מפנה אט אט את מקומו. ילדינו מביטים בנו במבט תמים ובוטח. החברה שלנו עדיין מתאוששת מגלי הדף של עידן של יעילות ובדידות.

ואנחנו תופסים את מקומנו לא בביטחון מופרז של בני אליטות שזוכים בירושה שהוכנה בעבורם בקפדנות במשך שנים, אלא כבני מיעוטים אשר מצאו זה את זה לאחר מסע ארוך ומפרך ופתאום נהיו לרוב. ואנחנו תופסים את מקומנו בענווה של אנשים שהם ברי מזל על ההזדמנות שנפלה בחלקם, אך גם מודעים באופן מוחשי לעומק האחריות ולכובד המשא. ואנחנו מבינים לעומק את המשמעות של המושג "תיקון עולם" ואת גודל התקווה שבאמירה כי "כל עוד הנר דולק צריך לתקן".

כי אנחנו מפוכחים מאוטופיות משיחיות ובה בעת גם דוחים בשאט נפש את הייאוש הקודר ואת השלילה. כי אנחנו מודים מקרב ליבנו על הירושה העצומה ויוצאת הדופן שנפלה בחלקנו, מרגישים בכל פסיעת רגל שלנו על האדמה הזאת ובכל משפט שיוצא מפינו את טביעות אצבעותיהם של אנשים ונשים, דורות על גבי דורות של מאמץ אנושי מתמשך. מאמצים אשר נערמו אלו על גבי אלו כמו תל ואנחנו בראשו, זוכים מן ההפקר ומוסיפים לו משלנו, ומתחייבים לברור מוץ מן התבן ולהעביר הלאה באהבה לדורות הבאים.

ואנחנו בנות ובנים של התרבות העברית, היהודית והישראלית. בנות ובנים של הנופים התרבותיים, הדתיים והלאומיים הללו שהם בעבורנו שבילים סלולים פנימה והחוצה, ולא גדר תיל להסתתר מאחוריה מפני העולם. וכמו תינוק שחייב ללמוד את שפת אמו על מנת להכיר את עצמו ואת סביבתו, כך גם אנחנו רואים בתרבות היהודית-ישראלית שפה שבאמצעותה אנחנו יודעים את עצמנו וקורעים חלונות החוצה אל העולם.

ולמרות שאנחנו יודעים על קיומה של אנטישמיות מרירה ועל תהומות של שנאה מיתית ודתית של חלקים בעולם הסובב אותנו, אנחנו לא מוותרים על האמונה בגרעין האנושי של כל אדם, ובתקווה שמנצחת כל שקר, וביכולת של התבונה לגבור בסופו של מאבק איתנים על החיק המחבק של הפחד. ואנחנו לא מוכנים לתת לפחד הזה לכלוא אותנו בתוך גדרות של קרתנות, והתפלשות בצדקנות עצמית, והתמכרות לביטחון מזויף ומסנוור.

כי אנחנו צעירים כל כך ועם זאת בוגרים מפוכחים של תקופת התקווה ותקופת הטרור ותקוות הטכנולוגיה ואכזבותיה. ואנחנו דוחים מעלינו את ההתפלשות הפסיכולוגיסטית חסרת האתיקה ברגשותינו, ואת הרוחניות האינדיבידואליסטית והאנטי-חברתית, ואת המרוץ המטורף וחסר הסיפוק אחר קריירה והישגים חומריים ורוחניים.

ואנחנו לוקחים על עצמנו את המשא הזה בשמחה אך גם בחשש. לא מתיימרים להמציא אתיקה חדשה ויודעים שהיכן-שהוא הדברים כבר נאמרו. והמשימה שלנו היא ליישם את האמת הזאת ולתקן כל הזמן, יום יום, תיקונים מקומיים, טלאי על טלאי. לא לעקור מן השורש אלא להוסיף ולהוסיף, עד אשר השינוי ניכר לעין ומבנים מנוונים יקרסו אל תוך עצמם. כי אנו נטולי אשליית מהפכות, אך גם יראי השמרנות השוטה.

כי אנחנו דוחים את הייאוש הניהיליסטי של מי שוויתרו על האמונה בעולם טוב יותר והם עושים לביתם ולחייהם. כי אנחנו דוחים את האלימות של המכורים לפרטיקולריזם משפחתי וקהילתי המתבצרים בייאושם מאחורי חומות עציצים שלא יוכלו להדוף את המציאות המסנוורת מחדור אליהם. כי אנחנו דוחים את החזונות הגדולים של נביאי הזעם מימין, ממרכז ומשמאל המפנטזים לעצמם מנהיגים שהם למעלה מן המציאות. כי אנחנו דוגלים במאבקים מקומיים, בכך שכל אחד מאתנו יעשה טוב במקום שבו הוא פועל. בתוך משפחתו, קהילתו ומקצועו, אך לא מתוך הסתגרות אלא מתוך חזון אנושי כולל.

כי האתגרים העומדים בפני הדור שלנו הם עצומים כל כך ועם זאת ברי ביצוע וברי התמודדות. אוכלוסיית עולם תופחת המורכבת מקהילות שונות ומגוונות אשר מחויבות יותר ויותר לחיות זו עם זו ולשתף פעולה; חברה מכורה לטכנולוגיה מאיצת-כל היוצרת ומונעת תקשורת בו זמנית; סביבה פיזית הדורשת טיפוח והשגחה, כי העולם כבר אינו יכול לשאת אותנו בהתנהגותנו הנוכחית; פערים חברתיים וכלכליים עצומים אשר הולכים ומתרחבים בין מדינות ובתוך מדינות; הסדרים משפטיים וכלכליים אשר נכתבו בעולם אחר וכבר אינם מתאימים למציאות הנוכחית; אלימות מושרשת ומנוולת כלפי נשים, ילדים ומיעוטים. ועל מנת להתמודד עם כל הבעיות הללו אנחנו יודעים שדרוש מבט רחב ומאחד שאינו סגור בד' אמותיהן של מדינה ולאום.

כי בעומק בעומק, כשאנחנו לבד עם עצמנו בחלומותינו הכמוסים, אנחנו מרגישים היטב את הגרעין הסודי והנובט של האנושיות, שהוא משותף לכולנו ומאחד אותנו על אף הבדלי השקפה, תרבות ומסורת. והוא מאפשר לנו ליהנות מכל הפריווילגיות, אך גם תובע מאיתנו אחריות, עשייה ונאמנות לאמת.



יום שלישי, 21 בינואר 2014

בשיירה אל הרב צבי יהודה

בשנה שעברה כשבני היה בגן חובה ממלכתי-דתי משלב, נבחר הרב צבי יהודה קוק ל"אישיות השנה". אכן כן, נכתבה עבור הילדים תוכנית לימודים ש"תמחיש להם את גדולתו ומידותיו האציליות" של מי שהוא כידוע האב הרוחני של גוש אמונים ושל תנועת ההתנחלויות. במסגרת תוכנית הלימודים קיבלו הילדים הביתה את הספר "בשיירה אל הרב צבי יהודה" שמספרת את קורותיו של ילד ירושלמי שמגלה שהוא גר בסמוך לרב צבי יהודה. בדרכו אל הרב לומד הילד שהרב לא מרשה לדרוך על נמלים, פוגש חייל שהולך לקבל ברכה מהרב (והרב אומר לו "כל מה שתעשה בצבא – זה מצווה!" ו"אני מקנא בבגדי הקודש שאתה לובש, אתה משרת בצבא הקודש ששומר על עם ישראל ועל ארץ ישראל"), פוגש עולה חדשה מצרפת עם מבטא מצחיק ("אני לחפש את הרב. אתם מכיר הרב?"), וכן הלאה.

אבל לטעמי החלק המעניין ביותר בספר הוא כאשר הילד מגיע לביתו של הרב ומגלה שם את מכוניתו של ראש הממשלה (אכן תמונה מציאותית, ראשי ממשלה בישראל תמיד נהגו לחלות את פניהם של רבני הציונות הדתית ולא את רבני אגודת ישראל וש"ס). ובכן, הרב צבי יהודה מלווה את ראש הממשלה החוצה ומברך אותו: "ה' יצליח דרכך, וייתן בליבך עצה טובה לשמור על עם ישראל ועל ארץ ישראל" (שימו לב, לא על מדינת ישראל ואזרחיה). במילים אחרות, הרב מפציר בראש הממשלה לא להחזיר שטחים.

ובכן, מכיוון שמערכת החינוך התחילה לערוך שימועים למורים שמביעים עמדה פוליטית במהלך השיעורים, ומכיוון שהרבה יותר חמורה אינדוקטרינציה פוליטית לילדים חסרי-הגנה בגיל הגן מאשר לתיכוניסטים בשיעורי אזרחות, האם יש סיכוי ששר החינוך יפטר את כלל הגננות בחינוך הממלכתי-דתי שהקריאו את הסיפור הנ"ל לתלמידים בשנה שעברה?

ואם אנחנו רוצים להתנחם במשהו, הרי זה שהסיפור "בשיירה אל הרב צבי יהודה" כתוב כל כך דידקטי וחינוכי וגרוע שהילדים משתעממים ממנו ומעדיפים ספרים אחרים, כמו למשל "פו הדוב" בתרגום החדש-יחסית של אבירמה גולן, שהוא כל כך לא חינוכי אבל כל כך כן מדבר לנפש של הילדים, ושזור בעברית משובחת ומשחקי מילים משעשעים.

אגב, את הסיפור כתבה רחל סלייטר, כותבת תוכניות לגיל הרך, בלווי וייעוץ פדגוגי של אסתר חטב, מפקחת ארצית קדם יסודי חמ"ד, ובייעוץ הרב מוטה גרינבלט, מלכה כהן, ודורית טננבאום. קראו והעירו: הילה וולברשטיין, הרבנית שולמית מלמד, הרב דודי פוטאש, דבורה פייגנבאום, הרב יוחנן פריד, והרב שלום קליין. איזה צוות מפואר כדי לכתוב את המיש-מש האתנוצנטרי, המיליטריסטי והדלוח הזה.

http://halachayomit.com/kevatzim/RZYHK%20beahava%20uvemuna%20tzeirim.pdf





הופעת מחווה לבוב דילן באברם-בר

האברם-בר ירושלים אתמול בלילה. הופעת מחווה לבוב דילן של ה-Bob Dylan Tribute Band. חיקוי מדויק ואנרגטי, עם קהל מקומי שזורק למתופף "אלימלך אתה מלך" ולנגן הגיטרה שהוא גם המפיק המוזיקלי "שרון, אתה כישרון", ושרון מתעצבן קצת ונוהם לתוך המיקרופון "בבקשה תפסיקו, זה מתחיל להיראות כמו הופעה של..." ולא מסיים את המשפט אבל כולם צוחקים. וגם אנשים שכבר עברו דבר או שניים בחיים נפתחים לשמחת החיים שפורצת מישראל הסולן, ושרים ביחד ומחייכים לעצמם. וחלונות רחבים מכניסים את העיר הפועמת פנימה. ושלל אורות הרמזורים המתחלפים ואנשים שחזרו מבילוי ב"מחנה יהודה" ומציצים לראות על מה הרעש הופכים לחלק מהתפאורה. והרכבת הקלה שעוברת בשצף על רקע "like a rolling stone" נותנת אשליית רגע של כרך אמריקני. והרגע המקסים ביותר של הערב הוא דווקא באמצע ההופעה, כשרוב חברי הלהקה יוצאים להפסקת עישון או פיפי, ושרון נשאר לבד על הבמה עם הגיטרה ושר בקול עמוק את "the house of the rising sun" בעיבוד מינימליסטי וחדש לגמרי, פורט על הגיטרה מדויק ועדין כל כך. ופתאום אתה מצטער שהלהקה לא נתנה לעצמה קצת יותר חירות לעבד מחדש את השירים של דילן ולגוון קצת גם בהגשה.

אבל מה יש להתלונן? יצאנו מחייכים אתמול בלילה מהאברם-בר, עם כוחות לשבוע שיבוא. ובמחיר נמוך מזה של סרט קולנוע קיבלנו אחלה הופעה. ובפעם הבאה נגיע קצת מוקדם יותר כדי להספיק לאכול, כי גם התפריט נראה מצוין וכשר ובמחיר סביר. פשוט תענוג.

שבוע טוב!


https://www.youtube.com/watch?v=sl0-GbVyOCM



על הסרט "היא"

השבוע ראיתי עם לילך את הסרט "היא" של ספייק ג'ונז. לא היו לי ציפיות רבות מהסרט הזה שחשבתי שיכלול עוד עיסוק מייגע באופן שבו הטכנולוגיה משתלטת על חיינו בעידן הנוכחי. אבל הסרט יפיפיה ומרגש, וכמו שכל הביקורות כותבות בצדק, בוחן בראש ובראשונה שאלות של אהבה ויחסים ובדידות.

אבל מה שאני חשבתי בסופו של דבר, זה שהסרט ממחיש בצורה מדהימה את השבר וחוסר התקשורת שבין אדם ואלוהים. את התסכול ההדדי של יחסים שבין בני אדם כחיות מנופשות ובין יישות שהיא כולה רוח. והשיר שהדהד לי בראש מאז הוא שירו של אדמיאל קוסמן "הו, השכל הפועל, הסיבה הראשונה", בספרו "הגענו לאלוהים".

מומלץ ביותר, גם הסרט וגם הספר. 



(הקטע לקוח מתוך: http://www.snunit.k12.il/shireshet/kosmo11.html)



אני מתעורר בבוקר

אני מתעורר בבוקר. לפני רגע חלמתי שאני פזמונאי שכותב שירים למשה פרץ, אבל משה פרץ לא מרוצה מאחד השירים שכתבתי לו ושורות זולות מתעופפות לי בראש. אני עייף עדיין, מתקשה לקום. הקולות של הודיה מהחדר אוחזים בי ואני קם אליה. היא יושבת במיטתה כולה חיוכים, מצביעה על הגרב שירדה מרגלה במהלך השינה, לא מוכנה לקום לפני שאגרוב לה שוב את הגרב והסדר יחזור למקומו. אני מחליף לה חיתול ומגלה שכל הבגדים שלה נרטבו במהלך הלילה. אני מפשיט אותה והיא מצטמררת בחיקי ורק חיתול חדש לגופה, ואני מלביש אותה מהר במכנסי ג'ינס ושמלת טריקו ורודה של שבת כי זה מה שמצאתי בארון, ולא אכפת לי שלילך תכעס קצת כי זה לא מתאים. והודיה מתעקשת לאכול מיד קורנפלקס עם חלב, מסרבת להתכרבל עוד כמה דקות עם ארבעתנו במיטה הזוגית הרחבה.

אני חוזר למיטה ומתחבק עם איתן חזק חזק והוא מספר לי שהמורה שלו הסכימה סוף סוף לתת לו להתקדם לבד בחוברת "חוֹלַם" ואתמול כבר הספיק איזה 80 עמודים, והמורה הבטיחה שתתן לו חוברת חדשה של "שוּרוּק-קוּבּוּץ" כשיסיים. אני מבקש ממנו והוא רץ בשמחה להביא את החוברת ואנחנו עוברים על מה שעשה והוא מתקן בשקדנות ובשמחה את כל טעויות הכתיב שמצאתי, ולא אכפת לי בכלל שהיום כבר לא מתקנים שגיאות כתיב בכיתה א'. ולילך שכבר קמה להלביש את רוני מפצירה בי לקום מהמיטה ולהזיז את איתן כי אי אפשר שיאחר שוב לבית הספר, כבר שבועיים שהוא מגיע באיחור של חצי שעה לפחות. וגם אני כבר צריך להתארגן ולצאת, היו לי הרבה תכנונים להיום, אבל השמיכה מושכת אותי אליה ואני חסר כוחות לקראת היום הזה שצריך להסתער עליו בנחישות.

ואני מחליט להתניע את היום לאט, דבר בעקבות דבר. קודם כל לקום ולנעול נעליים. ואחרי שנעלתי נעליים רק לשטוף את הכלים שהשארתי אתמול בלילה כשנרדמתי הרוג אחרי הריצה עם דוד. ואחרי הכלים רק להכין סנדוויצ'ים ופרי לאיתן ולרוני. ואחר כך רק לצאת ולשים את הילדים באוטו. וכך הלאה כל הפעולות הקטנות של הבוקר מתפרטות להן לחלקים קטנים, עדיין מציקים אבל קצת פחות. וחוזר מהסיבוב עם הילדים, שותה איתך קפה וגם את המוזלי אנחנו אוכלים יחד מול פרק ממוחזר של friends. ופתאום אני מגלה שהיום התניע לגמרי. והאדום חזר לי ללחיים. ומכין עוד כוס קפה חזק לדרך בכוס חד-פעמית ונותן לך נשיקה חמה על הלחי, חזק חזק, ויוצא החוצה אל החיים...

בוקר טוב!



מחאת מבקשי המקלט

מחאת מבקשי המקלט העלתה לי דמעות לעיניים. איזו מחאה דמוקרטית של בני אדם שבאופן הפשוט ביותר מבקשים מאיתנו להתבונן בהם ולראות בהם בני אדם. קודם כל בני אדם. מבקשים מאיתנו לנסות להבין את המצוקות שלהם, את החיים שלהם הכול כך קשים, את הפחדים שלהם. בני אדם שדורשים מאיתנו להיזכר שגם אנחנו יכולנו להיות באותו המצב, שמבקשים מאיתנו לדמיין את עצמנו נולדים בזמנים קצת שונים ולהבין את עומק פחד הקיום היומיומי של אנשים נרדפים שאין להם מקום תחת השמש. אנשים יפים שתובעים מאיתנו חמלה והכרה, והתחברות למקום הכי בסיסי בתוכנו.

ואיזו דוגמה ומופת לסולידאריות של אנשים שנמצאים במעמד האזרחי והכלכלי והחברתי הכי נמוך שאפשר, ובכל זאת מצליחים להכריז על שביתת עבודה ולוותר על מטה לחמם - פשוטו כמשמעו - מתוך הזדהות עם אחיהם וחבריהם. איזו התגברות מופלאה על האינסטינקט הכי בסיסי של דאגה לעצמך ולסביבתך הקרובה ובעיקר כאשר את או אתה חסרי כל. והנה, דווקא מאנשים שנמצאים במצב קיומי כל כך עלוב אפשר ללמוד שיעור חשוב על שותפות גורל ופעולה קולקטיבית והתגברות על האנוכיות למען ערכים שגדולים מחייו של הפרט הבודד.

אבל מחאת מבקשי המקלט גם העלתה לי דמעות של עצב אמיתי עלינו, ובעיקר על רוב הצד הימני והדתי של המפה הפוליטית בישראל שבתוכו גדלתי וממנו אני בא. ונדמה לי שהשסע שבין ימין ושמאל בארץ הפך בעשור האחרון להיות השסע המשמעותי ביותר במדינה, הרבה יותר מאחרים. כי התגובות ההיסטריות של הימין ונציגיו, על הצעות החוק הדרקוניות והעדר עמידה בסטנדרטים בינלאומיים של טיפול בפליטים ובמבקשי מקלט וההשתלחות חסרת הרסן של פוליטיקאים באנשים המסכנים הללו, מעידה על אטימות וגובלת באובדן צלם אנוש. אני לא מבין איך העיקרון של "שמירה על הזהות הלאומית היהודית בישראל" הפך להיות לערך מוחלט שבשמו אנשים הופכים לעיוורים למצוקתם של בני אדם אחרים. אני לא מבין מאיפה מגיע הפחד המעוור ממפגש ומחיים משותפים עם קומץ אנשים בעלי דת אחרת ומראה אחר וזהות אחרת. ואולי אני דווקא כן מבין, כי חברה שכל מאמציה מוקדשים בעשורים האחרונים להפרדה (הן מהפלסטינים בגדה ובעזה והן מהפלסטינים ערביי ישראל) ולא לחשיבה כיצד ניתן להצליח לחיות כאן ביחד, כבר לא רואה לעצמה מודל חיים אחר מלבד זה של ה"וילה בג'ונגל". כל כך עצוב לי לראות אנשים ששייכים לעם שלי, שהם חלק ממני, מסיתים ומדיחים ויותר מכך פשוט אטומים לסבל, מנותקים מחמלה שהיא רגש אנושי כל כך ראשוני ובסיסי.

כי מחאת מבקשי המקלט, מעבר לדרישות הפרקטיות הבסיסיות שאני מקווה בכל ליבי שיושגו בקרוב, קוראת לנו כחברה וכאנשים לחשבון נפש. כי, איך זה קרה? איך התרחקנו מאותו אידיאל של חברת מופת, אור לגויים?

(צילום: משה אליהו)




(נכתב ב-8 בינואר 2014)

סיפור די רגיל

סיפור די רגיל. בטח לא כזה שיתפוס כותרות. מטפלת במעון של מתנ"ס, גילאי חצי שנה עד שלוש, קושרת את הילדים בסדין לכיסא כדי שלא יפריעו לה לשטוף רצפה. אזור מגורים "נורמטיבי", הורים ממעמד בינוני. המטפלת מועפת מהתפקיד ויביאו אחרת במקומה. משרד הכלכלה בוודאי יגביר את הפיקוח. יחדדו נהלים. אולי יום השתלמות למטפלות. ההורים כבר די אדישים. אין להם זמן ואין להם אנרגיות.

מטפלת במעון, שיוצאת ב-6:30 מהבית וחוזרת ב-17:30, מרוויחה בערך שכר מינימום – 4,000 ₪. מנהלת המעון מרוויחה קצת יותר והיא בעצמה חלק מהצוות שמטפל בילדים. במעון יחס הילדים לכל מטפלת יכול להגיע אפילו למטפלת אחת על כל עשרה ילדים, ומכיוון שרוב הילדים בישראל כיום נגמלים בגיל 3, המשמעות היא שרוב זמנה של המטפלת מוקדש להחלפת חיתולים, האכלה, טיפול בתינוקות בוכים. אין כמעט זמן להקריא סיפורים, לשחק, לתת מספיק תשומת לב ואהבה לילדים. ומי שמסכימה לעבוד בשכר כזה ובתנאים כאלו היא לרוב אישה ממעמד כלכלי נמוך, חסרת הכשרה מקצועית, שמן הסתם זו אפשרות העבודה היחידה שלה.

אז יהיו הורים שיעדיפו לשלוח את הילדים שלהם למטפלות ומשפחתונים פרטיים וישלמו אלפי שקלים בחודש. אם הם המעטים שעדיין עובדים בעבודות מכניסות היטב, המשמעות היא שרוב השבוע הם יחזרו מאוחר מאוד הביתה ולא יראו את הילדים מלבד בסופי שבוע. אם הם עובדים בעבודות רגילות של מעמד ביניים הם יקבלו תמיכה מההורים (מי שיכול) או מהבנק, ולרוב גם וגם, ויתפשרו על מקום מגורים ואיכות מגורים והרבה דברים אחרים.

ונכון, יש אחריות לכל איש ואישה על חייהם והחלטותיהם – יש הרבה מטפלות שעושות עבודה מדהימה גם בעבור שכר זעום, ויש הרבה הורים שמצליחים לתת לילדים שלהם את מה שצריך גם אם הם עובדים שעות נוספות – אבל זה לא משנה את התחושה שמשהו בסיסי מאוד, יסודי מאוד, לא בסדר. וכמעט כל אדם בן 25 עד 45 במדינה שלנו מרגיש את זה טוב טוב. כל יום. כל שעה. כי זה נכנס לתוך הבית, לתוך מערכות היחסים, וזה מתבטא בלוח משימות עמוס לעייפה, בשעות שינה מצטמצמות, בהיעדר פניות נפשית לעצמך ולזוגתך ולילדים.

כי איזה דור אנחנו מגדלים פה? מה המחיר של המתח והלחץ וחוסר השקט. מה המחיר של הורים שלוקחים על עצמם עוד ועוד רבעי ושלישי משרות. שמתחייבים לעוד ועוד פרויקטים בעבודה רק כדי לא להיות מפוטרים בסבב הבא. שממהרים להשכיב את הילדים לישון כדי לגרד עוד שעתיים עבודה מול המחשב בערב. האם במדינה שבה הרווח מהשכרת דירות והשקעות הון מרקיע שחקים אבל גובה המשכורת לא עלה באופן ריאלי כבר עשור וחצי, מישהו עוד מאמין שעבודה קשה מבטיחה עתיד בטוח?

ילד בן 16 הרג ילד בן 16 השבוע. אני לא בקיא בפרטים וגם לא רוצה להיות, זה עצוב לי מדי. ברור לי שיש כאן גם נסיבות אישיות ואחריות אישית. אבל מי שלא מבין שאת המשולש של מצב כלכלי, התפוררות משפחתית ואלימות אי אפשר לנתק הוא תמים או אוויל. כי אנחנו חיים בחברה שמתחילה לאבד את שפיותה. והמצב רק מידרדר.

(צילום: משה אליהו)




(נכתב ב-6 בינואר 2014)

בחלומי




בחלומי אני נוסע באוטובוס מתל אביב לירושלים. ותל אביב וירושלים קרובות זו לזו כמרחק יריקה. ובין הערים מפריד אגם מים רדוד ודלוח אשר גרוטאות ושברי מכונות צפים בו. ורחובות דרום ירושלים רחבים ואפורים, ושיכונים נמוכים וארוכים משתרעים לאורכם. הכביש מתפתל מעבר לגבעה ומאחוריה עמק עצום ללא גדרות ולהקות להקות של ברבורים וברווזים ופרות ועיזים לבנות כשלג צמודות זו לזו, שקטות מאוד, צייתניות מחכות לשחיטה. ומשטח צילומים רחב ובו תלמידי "סם שפיגל" עורכים חזרות לקראת הסרטה. ואני יורד מהאוטובוס ונכנס לתוך מתחם קטן ובו גדרות של לונה פארק, מחכה לתורי. אני משלם והקרון עולה כלפי מעלה, ואני מקבל מידע שימושי מאוד על מחזור אשפה. אני יורד מהקרון ומנסה למצוא את פתח היציאה. הכול כל כך מוכר לי, אבל אני לא מוצא את פתח היציאה!


(צילום: משה אליהו)

(נכתב ב-5 בינואר 2014)


בסוף זה יקרה

כי בסוף זה יקרה. אני יושב בבית בודק אימייל במשרד שלי באוניברסיטה הטלפון מצלצל בדרך באוטובוס מספר חסום באמצע הלילה מתעורר מתוך שינה דפיקות בדלת את מסתכלת עלי לא מבינה שני שוטרים בדלת הרכב סטה לנתיב הנגדי אחי אומר לי לבוא מהר מישהו מוכר מבעד לחלון משפיל מבט מאחוריו אישה שאני לא מכיר תאונת דרכים קשה המצב לא טוב דום לב הילדה הסתבכה בוילון בגן מכה לא טובה בין ילדים בוקס בדיוק בלב סרטן לבלב עם גרורות בכבד פיגוע טרור בדיוק עלתה לאוטובוס כי שכחה משהו ארון ספרים נפל על הראש רקטה נחתה לא רחוק שריפה התלקחה אני מתבונן לא מדבר סוגר את הדלת את הטלפון את המחשב מסתכל על הרצפה שותק לא בוכה לא צועק לא מתפרץ חוזר בראש על הבשורה מתחיל לפעול פרקטי מאוד בלי דמעות צאו עכשיו החוצה תקראו לפסיכולוגית ילדים אני רוצה לדבר איתה לפני שהילדים מתעוררים תביאו לפה מישהו צריך לדעת מה צריך לעשות עכשיו טלפון להורים טלפון אלייך שאחותי תבוא אליי עכשיו שהחבר יתקשר שהדודים יעזרו להכין את הטפסים לילה אני יושב ער כל הלילה שותק במיטה מביט בקירות לא רוצה אנשים ואת איתי או לא איתי בבוקר כמו הר געש מתפרץ הכל בחוץ הסערה מכה כי זה יגיע זה יכול לקרות עכשיו בעוד דקה בעוד שעה בעוד שנה זה יקרה זה חייב לקרות המציאות תתרסק הכל שביר. הכל כל כך שביר. הכל כל כך כל כך שביר.



(צילום: משה אליהו) 

(נכתב ב-30 בדצמבר 2013)


הבוקר שאחרי החתונה

הבוקר שאחרי החתונה של מירי ואוריאל. אני עדיין בהנג-אובר של רד-בול והרבה קפה שחור, כי ככה זה כשצריך להחזיר בשלום הביתה בארבע בבוקר שלושה ילדים וגם את החתן והכלה. אוריאל ומירי הם כעת גיסי וגיסתי, אבל מבחינת המדינה הם סתם גיסי וזאת שגרה איתו, כי הזוג הצעיר לא הסכים להתחתן דרך הרבנות.

החופה והקידושין היו כדת משה וישראל כי היה חשוב למשפחה, ואחרי שאוריאל ומירי התייעצו עם רב אורתודוקסי שעמד איתם על הדברים שבאמת הכרחיים מבחינה הלכתית, התברר להם שיש הרבה פרטים בטקס שאפשר לשנות ועדיין הנישואים יהיו תקפים. למשל, אין צורך שעורך החופה יהיה רב ואפילו גבר, ואכן חבר של אוריאל ומירי ערך את החופה בצורה מקסימה ומרגשת, תוך ברכות ואיחולים לזוג המאושר. נחסך מאיתנו המראה המביך של רב שמברך בחופה את בני הזוג בלי להכיר אותם ולפעמים תוך שיבוש השמות שלהם ושל הוריהם. ועוד למשל, מירי ואוריאל חתמו אמנם על כתובה יהודית מסורתית, שלא הוקראה בחופה מלבד "הרי כתובתך" ההכרחי, אך בנוסף לכך הם חתמו על כתובה משלהם עם התחייבות אהבה זוגית, והכתובה הזו הוקראה בחופה על ידי שלוש חברות נפש של החתן והכלה. ומסתבר שגם את שבע הברכות המסיימות את הטקס לא חייבים לברך רק גברים, העיקר שלא תהיה הפסקה בין ברכה לברכה, ואוריאל ומירי הזמינו את שתי האחיות של אוריאל לברך.

כאן אני צריך לספר משהו על לילך אשתי. הבית שלנו הוא בית שמשתדל להיות שוויוני ויש בינינו חלוקה של מטלות הבית לפי הצרכים המשתנים ולא על בסיס מגדרי (זו לפחות הכוונה שלי בתור פמיניסט, אם כי המוסכמות החברתיות בנושא הזה תמיד מצליחות להשתחל) ומי שמכיר את לילך יודע שהיא אישה עצמאית ואסרטיבית באופן טבעי. אבל יחד עם זאת, לילך לא מתחברת לצד הסמלי של הפמיניזם. כשהתחתנו הצעתי לה שנאחד את שמות המשפחה שלנו והיא לא רצתה את זה בגלל הסרבול. גם ההשתתפות שלה כאישה מאמינה ודתייה (בדרכה) בטקסים הדתיים לא נראית לה משהו חשוב. למשל, לא חשוב לה לקדש על היין או לברך על הלחם בשבת, וכשהלכנו לבית כנסת בשבועות והייתה עלייה של נשים לתורה היא לא עלתה כי אמרה שנראה לה מוזר לקיים דווקא את המצווה הזאת אחרי שכל כך הרבה זמן לא יצא לה להתפלל כמו שצריך בבית הכנסת.

והנה, אוריאל ביקש ממנה לברך את הברכה האחרונה בשבע הברכות של החופה, "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה". היא הסכימה, אבל כמה דקות לפני החופה כשראתה הרבה אנשים דתיים בקהל היא התחרטה פתאום וחשבה שאולי זה יפגע באנשים, בעיקר כי הברכה הזו נאמרת בנעימת שירה. פתאום לא רצתה להתעקש ואולי להביך אנשים שמקפידים על "קול באישה". היא פנתה לעורך החופה, בחור דתי, והוא אמר לה לא לעשות עניין, ואם היא רוצה להתחשב באותם אנשים היא פשוט יכולה לא לשיר או להרחיק מעט את המיקרופון, כי גם ככה כולם שרים את הברכה הזו ביחד.

בסוף החתונה, כשישבנו יחד ליד השולחנות שכבר היו נקיים מאוכל וכלים והתבוננו על אחרוני הרוקדים ברחבה, לילך אמרה לי שכשעלתה לברך היה לה פתאום רגע של התרגשות ובהירות. פתאום היא הרגישה לעומק את חוסר הצדק וחוסר ההיגיון בכך שנשים מודרות מרוב הטקסים הדתיים. היא לא הבינה למה נמנעה מלהשתתף בטקסים הללו עד עכשיו. ואני אמרתי לה שהנה אותי בתור חילוני-אתאיסט מעלים לתורה בלי בעיות כשאני מגיע לבית כנסת ומכבדים אותי בברכת שבע ברכות, כאילו זו זכות טבעית שיש לי בתור יהודי שאינה קשורה למידת האמונה שלי באלוהים ולשאלה אם אני מקיים מצוות אחרות. והגישה הזו של אנשים דתיים שאומרים לנשים שלהן קודם כל להקפיד על כל המצוות שנשים ממילא חייבות בהן ורק אחר לדרוש נוכחות נוספת במרחב הדתי היא מוטעית, כי לא צריך להיות קשר בין הדברים.

נזכרתי באמרה מספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" והודיתי בלב לזוג הטרי שזיכה אותנו בהארה שכזו.

הנה, עוד צעד קטן בדרך לתיקון עולם.




(נכתב ב-25 בדצמבר 2013)

האם יש סיכוי לתפילה יהודית חילונית אתיאיסטית?

כשהייתי ילד ונער שנאתי להתפלל. השתעממתי מהחזרה האינסופית אחר המילים המוכרות. לא האמנתי שמישהו מקשיב ושיש לכל זה טעם. וגם אם לפעמים ניסיתי באמת להתכוון, התוכן הלא-עדכני גרם לי להתמרד. בישיבה התיכונית כבר מצאתי טריקים איך להעביר את דקות השעמום וקראתי ספרות יפה מאחורי הסידור או התחמקתי לשירותים. אם אצטרך לחשוב על אחת הסיבות המרכזיות לכך שמאסתי בחיים הדתיים הרי שהייתה זו התפילה ואולי יותר מכך, הכפייה להתפלל.

אבל בשנים האחרונות, ככל שחיי הופכים לבוגרים ועמוסים, ואולי גם בגלל שכל כך הרבה זמן אני מחוץ לעולם הדתי, ואולי גם כי אני מואס בפולחן היעילות וניצול הזמן בתרבות העכשווית, התחלתי להתגעגע לתפילה – לא לתוכן עצמו אלא לעצם ההפסקה. פתאום הבנתי איזו חשיבות יש לפסק זמן של כמה דקות בבוקר וכמה דקות בערב בתוך כל העומס. פסק זמן שנותן לך זמן לחשוב, להיזכר במה שחשוב, זמן לבהות ואפילו להשתעמם.

ולפני שנה או שנתיים אמרתי ללילך שהחלטתי להניח תפילין כל בוקר ולקרוא שירה איזה רבע שעה כל בוקר. להתחיל את הבוקר בהפסקה רוחנית. לא קיימתי את ההחלטה הזאת עד עכשיו. אולי בגלל עומס הטיפול בילדים בבוקר. אולי בגלל שהבנתי שזה לא ממש תחליף. והנה, במקרה שמעתי לפני כמה שבועות הרצאה של ההוגה הצרפתי אלן-דה-בוטון שדיבר על מה העולם החילוני האתאיסטי צריך ויכול ללמוד מן הדתות. אחת הטענות שלו הייתה שיש כוח עצום לטקסים וחשיבות גדולה דווקא לחזרתיות שבהם. הטקסים מאפשרים לאדם להיזכר בערכים שחשובים לו, בהתחייבויות שלו כלפי עצמו וכלפי החברה בה הוא חי. פתאום הרגשתי שוב שיש לי צורך ממשי, קיומי במיסודה של תפילה יהודית חילונית אתאיסטית. היהדות כתרבות שלי לא יכולה להסתפק בלימוד ובפרשנות חדשה למקורות. יש צורך במיסוד של תפילה (או טקס אחר, אבל שיהיה יומיומי) שתהווה עוגן עליו אוכל להישען ואליו אחזור מדי יום, ומולו אשתעמם לעיתים, ולפעמים אמצא משמעויות חדשות, ובכל בוקר אוכל להיאחז בשורה אחרת מטקסטים שמדברים עלי ועל חיי. ומעבר לכך, תפילה או טקס שאולי אפשר יהיה לקיים בציבור, בתוך קהילה של אנשים שמאמינים כמוני בחוסר קיומו של אלוהים ובכך שאנחנו חיים בתוך עולם שהוא טעות סטטיסטית מטורפת ומדהימה ביופייה.

האם יש סיכוי למיסודה של תפילה יהודית חילונית אתאיסטית? תפילה שתשאב בראש ובראשונה מתוך מקורות יהודיים - לא טקס שמרכזו הוא מדיטציה או משהו דומה? האם יש מישהו שכבר ניסה למסד תפילה שכזו? לא רק קבלת שבת, או סדר פסח אלטרנטיבי או תיקון ליל שבועות חילוני – אלא תפילה יומיומית שנאמרת על ידי קהילה של אנשים מחויבים? האם יש למישהו רעיון אילו טקסטים יכולים להיכנס לתפילה כזו? אילו טקסים דתיים יכולים לקבל משמעות מחודשת הומניסטית-אוניברסאלית-חילונית?




(נכתב ב-23 בדצמבר 2013)

לילה ירושלמי מקפיא

לילה ירושלמי מקפיא. מבוססים את דרכנו בנחלאות, מחפשים את רחוב אילת. אחת העליות חסומה בחוט צמר ירוק שאנשים טובים קשרו, ושלט בכתב יד עגול: "סכנת נפילת שלג מהגגות". קולות תופים וגיטרה וסקסופון מהבית של בן מפלסים לנו את הדרך. ובסלון שהיה פעם חצר מפוזרות ספות יד שנייה ואנחנו שוקעים בהן בין ערמות של מעילים וכובעים. מישהו הכין שתי קדרות תבשיל, אחת של עוף וירקות והשנייה צמחונית, ואפשר לשתות ערק במיץ לימון או תה חם. ומי שרוצה לעשן יוצא החוץ ולא מתלונן, ולא שוכח לסגור את הדלת מהר כי הקור בורח, ואם שכח יהיה כבר מי שיזכיר. אנחנו יושבים בסלון, המוזיקה עדיין רגועה, מביטים למעלה בחלונות שקרועים לכוכבים בתקרה המאולתרת, מבחינים בשאריות שלג על הגג.

ופתאום מתחילים להיכנס לבית המוני אנשים. וצפוף ואנחנו לא מכירים אף אחד, אבל כולם מחייכים, ואף אחד לא מתלונן. והמוזיקה הופכת לקצבית וכמה אנשים מתחילים לרקוד. שני צעירים בפאות וציציות נכנסים לטראנס בכלי הקשה. בחורה בחצאית מציעה לנו עוגיות. ופוגשים פתאום מישהו מוכר מהילדות ומעלים שמות משותפים. וכולם כל כך יפים בבגדים פשוטים נכנסים לקצב, בלי פוזות, במפגש שובר מחיצות שרק ירושלים יכולה לספק כל כך בקלילות. וארז ממשיך לתופף בקצב, ומישהו מגיע עם גיטרה חשמלית ואנשים עוזרים לו לעבור ולהתחבר למגבר. וגם אנחנו נרגעים סוף סוף מהכובד של השבוע ומהעייפות וקמים ורוקדים. ונזכרים במועדון ההוא ברודוס, בנסיעה האימפולסיבית שבועיים אחרי שנהיינו חברים. מי זוכר עכשיו ששלושה ילדים מחכים לנו בבית.

ירושלים של מטה מעולם לא הייתה יפה יותר. אפילו אלוהים ירד אתמול להסתכל.

מזל טוב ארז!


(נכתב ב-20 בדצמבר 2013)

בלט

איתן המתוק שלנו התחיל ללמוד בלט בשנה שעברה בגיל 5. הוא התלבט בין טניס, קראטה ובלט ובסוף בחר. והוא יודע לנוע ולרקוד כל כך יפה ואנחנו כל כך שמחים בשבילו.

אבל התגובות מהסביבה... פעם אחת אמא הביאה את הבת שלה לבלט והבן (בגיל של איתן) אמר שגם הוא רוצה לרקוד כמו איתן. והיא, "אבל זה לא בשביל בנים". ואבא אחד שניחם אותי ואמר לי שגם הוא היה פעם בחוג בלט וזה לא אומר שהבן שלי הומו. ואנשים שאמרו לי שאם הילד שלהם היה רוצה הם לא היו מרשים לו או מנסים להוריד אותו מזה. ואני באמת לא מבין: למה קראטה יותר גברי מבלט? למה להחליף נורה יותר גברי מלשטוף ריצפה? למה היפ-הופ או פלמנקו הם ריקודים גבריים יותר ממחול מודרני?

והבוקר נחמץ לי הלב בשביל איתן כששמעתי מאמא לילד בכיתה ג' שאמר לה שאיתן הולך לבלט ואיזה מוזר זה שבן רוקד בלט. מסתבר שהשמועה הזו כבר רצה בכל בית הספר. ואיך בכלל אפשר לשנות תפיסות של חברה שלמה? ועוד חברה מצ'ואיסטית כמו שלנו? ואת מי העניין הזה בכלל משרת?

ונזכרתי איך בשנה שעברה בגן חובה במפגש עם הגננת כמה ילדים אמרו לאיתן שרק בנות רוקדות בלט. והגננת סיפרה לנו שהוא קם והסביר להם בשקט ובביטחון שהם לא מבינים ויש הרבה רקדנים מפורסמים (זה היה אחרי שהראינו לו כמה סרטונים של מיכאיל ברשניקוב) וכולם הקשיבו לו בעניין.

ועוד נזכרתי שלפני כמה ימים לקחתי את איתן מבית הספר. כמה ילדים וילדות התחילו לצעוק בקצב "איתן רוקד בלט, איתן רוקד בלט". ואיתן, בלי להתעצבן או לדבר, פשוט התחיל לרקוד ריקוד פשוט ומאולתר. מיד כולם השתתקו, ואחד הילדים, שלפני רגע הקניט את איתן, ניסה לחקות אותו ולרקוד בצעדים מגושמים ולא ממש הצליח. והייתי כל כך גאה בילד שלי.

ופתאום הבנתי שאני יכול לסמוך על הבן שלי, ושלא צריך לדאוג יותר מדי, כי יש בו יותר כוחות ממה שאני מדמיין.

(בתמונה: מתוך הופעת סוף שנה שעברה, בה כיכב בתפקיד הראשי בתור מייקל ממרי פופינס)




(צילום: משה אליהו)

(נכתב ב-11 בדצמבר 2013)

היכן קולה של הנהגת הציונות הדתית?


זה זמן מה אני עוקב אחרי הפעילות המבורכת של פורום "תג מאיר" ופורום י"ב בחשוון במאבקם נגד פעולות תג מחיר וגזענות יהודית כלפי ערבים ומיעוטים אחרים במדינה. מאבק מלא אור ומסר פשוט של כבוד לזולת והתנגדות לאלימות ולשנאה. מסר שלכאורה אמור להיות משותף לרוב הציבור הישראלי ולרוב המכריע של הציבור הציוני-דתי כפי שאני מכיר אותו.

והנה, בדקתי היום את רשימת הארגונים אשר משתתפים בפעילות של הפורומים הללו והתביישתי לגלות שהארגונים המרכזיים של הציונות הדתית אינם שותפים בהם. האם יש סיבה שבני עקיבא, עזרא ומרכז ישיבות בני עקיבא אינם יכולים להזדהות עם המסרים האנושיים, הדמוקרטיים והכל כך יהודיים של פורום "תג מאיר"?

האם הארגונים הללו לא מבינים את החשיבות הערכית והחינוכית העצומה של השתתפות שלהם בפעילויות הללו, שהן בבחינת "לא תעמוד על דם רעך"? האם חסר כאן אומץ לב ציבורי לצאת כנגד רבנים, קבוצות או אנשים המשתייכים לציונות הדתית ומביעים דעות גזעניות או תומכים באלימות כלפי מיעוטים?



http://www.tag-meir.org.il/


(נכתב ב-9 בדצמבר 2013)

נס חנוכה

אני נוסע באוטו מהעבודה הביתה ברחובות הפקוקים. אני עייף מאוד, גופי זרוע שאריות קפה, והרגשה של אי שקט ממלאת אותי. פותח וסוגר את הרדיו, כמו מנסה לגרש את אי השקט ברעש ממכר. ואחר כך החלטה לצלול לתוך אי הנוחות, לא לוותר.

ומנסה להבין את עצמי. נזכר בשבועות הראשונים אחרי שאיתן נולד. מסתובב ברחובות ירושלים עם עגלת התינוק החדשה, מסתכן ויורד מדי פעם לכביש כי המדרכה חסומה על ידי רכב חונה או פח זבל, כועס על עולם שבו אי אפשר ללכת בביטחון על מדרכות רחבות, כותב מכתבים נזעמים לרשויות העיר ונתקל בחומת אדישות עייפה.

וחושב על עצמי בתקופה האחרונה והדחף הזה הבלתי נשלט להילחם בכל תחנות הרוח של ילדותי וחיי, לא לוותר, לומר הכול, ולצבור אויבים אמיתיים או מדומים. ואולי הכול בעצם בשבילכם. להילחם מלחמות אבודות נגד האדישות והייאוש. שתגדלו לעולם חסר הצקות שיקבל אתכם כפי שאתם וכפי שתהיו. שאצליח לעצור את המרוץ המטורף של הגירויים. שאתן לעצמי ולכם רגעים של שקט, של הקשבה אמיתית וכנה וחסרת הפרעות, הרי לפעמים שבועות עוברים בלי שהקשבתי עד הסוף, שנתתי לזולת להגיע אלי, ולא סתם זרקתי אליו הנהון מתעלם או אדיש.

והנה אני. גבר בלב חייו. ומה שיש לי זה רק הרגע הזה, שהוא כלום ונצח בו זמנית, ורק הוא חשוב עכשיו. ומבטיח לתת לעצמי ולך ולכם אוצרות של אהבה. ומתמלא פתאום שמחה על החיים החד פעמיים האלה, טיפשיים ומוזרים ככל שיהיו. מתעלם מאישה כעוסת מבט ברכב אדום שחותכת אותי מימין וכולה דריכות מיוסרת. ופתאום האבסורד נעלם ובמקומו שוטפת את כולי הרגשה של אור. מתמלא ציפייה להגיע כבר הביתה, לחבק אתכם, לשטוף אתכם בנשיקות, להעביר ערב רגוע, בלי מחשבות על מה חסר ומה יהיה ומה לא יהיה עוד.

אני מגיע הביתה. נס חנוכה שלי דולק כמו נר קטן שעוד רגע יהבהב ויכבה. אני לא אוחז בו. רק מביט בו ומשחרר. משתהה באוטו כדי לכתוב לך שיר אהבה קצר. לילה טוב.


(נכתב ב-3 בדצמבר 2013)

קידוש

אז ישבתי בשבת עם איתן ועברנו יחד על המחברות שלו ודפי העבודה. וחייכתי כשראיתי במחברת העברית שלו משפטים כמו "דן אכל דג ובמבה", ולא הופתעתי למצוא חידון הפכים לקראת חנוכה שבין תשובותיו הצמדים: "יווני - כהן גדול", "מלחמה - ישועה". ומפה לשם התחלתי לעיין ב"יומן מבראשית לתלמיד" שהוא קיבל בתחילת השנה מבית הספר הדתי-חילוני שבו הוא לומד, והגעתי לתאריך ו' ניסן למדור "הלכות והליכות".

כמו שאומרים, לא נגענו:

"מה הוא יין נסך? האם נכון שאסור לשתות יין שנגע בו מחלל שבת?

יין נסך הוא יין שנגע בו גוי.... על פי דברי חכמים, גם יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיה יכול להיות יין נסך, שכן מי שמחלל שבת כופר בעיקר, כופר בעצם העובדה שהקב"ה ברא את העולם, ולכן יש לנהוג ביין כיין נסך. .... ובכל זאת שמירת הלכה זו כרוכה לעתים באי נעימות גדולה (שכן יש לפעמים מקורבים או קרובי משפחה שמחללים שבת), אבל חשוב לזכור שהעובדה שיש יהודים שמחללים שבת בפרהסיה היא דבר נורא שלצערנו התרגלנו אליו, ולכן מדובר בסוגיה מורכבת, וביין פסול לשימוש."

אז עכשיו אנחנו בבעייה. מסתבר שאני כבר לא יכול לקדש על היין בשבת כי אני מחלל שבת. לילך לא יכולה (מן הסתם) לקדש על היין כי היא אישה. נראה לי שפשוט נפסיק לעשות קידוש בבית. בכל זאת צריך לשמור על הלכות והליכות.


(נכתב ב-23 בנובמבר 2013) 



רשמים מלווי טיול לסטף


1. להיות מורה של כיתה א' זה המקצוע הכי קשה בעולם. בלי טיפת ציניות. אני מוריד בפניהן את כובע המצחיה שלבשתי רק בשביל דוגמה אישית.

2. חבישת כובע ושתיית מים יהפכו למאורע בסדר גודל של לבישת חגורות הצלה על סיפון הטיטאניק.

3. הסטף, כפר פלסטיני שננטש ב-48, לנצח ייקרא בפיהן של ילדות מכיתה ו' שמדריכות את הטיול "כפר עתיק שיש בו מעיינות". שרידי הקירות של הכפר, שהעדות הראשונה לקיומו מופיעה בכתובים בסוף המאה ה-19, יהיו "קירות עתיקים מאוד, מלפני 2,000 שנה בערך, מימי דוד המלך".

4. אם לא יהיה זמן להיכנס לניקבה, תמיד יהיה אבא שייקח את הבן שלו לסיבוב פרטי ויגיד לבן שלו לספר שהם רק עלו לעשות פיפי, אם ישאלו.

5. ואחר כך האבא הזה יכתוב על זה פוסט בפייסבוק וירגיש מגניב.

6. ואשתו של האבא הזה תכעס עליו כי זה לא חינוכי ללמד את הילד לשקר.

7. תמיד בסוף יהיה ילד שיקיא באוטובוס וכל הילדים ייגעלו.

8. אחרי חמש שעות עם תלמידי כיתה א' אתה נשבע שמהיום כשהילד חוזר הביתה הוא מגיע למקום שכולו רוגע, ושלא מזרזים בו לשום דבר, ושרק נחים בנועם על הספות, כי אחרת איך אפשר לשמור על השפיות?

9. העיקר שכולם חזרו בשלום.


(נכתב ב-3 בנובמבר 2013)

תגובה ליעל פז מלמד

בשבועות האחרונים, במהלך שיטוטיי בערים ישראליות בתקופת הבחירות המקומיות, שמעתי הרבה פעמים את הביטוי "אם X לא ייבחר, אפשר לסגור את העיר". אם עדי אלדר לא ייבחר, אמר לי נהג מונית אחד בכרמיאל, הלך על העיר. אם יואל לביא לא ייבחר, אמר לי נער רמאלי בכנס בחירות, כל הצעירים יעזבו. אם יאיר רביבו לא ייבחר, אמר לי תומך ליכוד בשכונה מעורבת בלוד, תוך חצי שנה יש פה שוב וועדה קרואה.

הגיוני לשמוע את האמירות הללו מאנשים שגרים בעיר מסוימת והעיר ועתידה חשובים להם מאוד. אפשר להבין את ההגזמה והפאתוס במהלך מערכת בחירות בה כל הכרעה נדמית כגורלית. אבל קצת מוזר לשמוע דברים דומים על ירושלים מיעל פז-מלמד. יעל, שאני מבין שבכלל לא מתגוררת בירושלים, כותבת ש"ירושלים היתה ונשארה עיר שחרדיה מגדירים אותה" ו"ירושלים תישאר עיר שצעירים חילוניים בורחים ממנה" (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/590.html).

אז ראשית, הדיעה הזו מסתמכת על התרשמות, תחושת בטן, אולי שיחה עם איזה ירושלמי לשעבר, אך בוודאי לא על נתונים אמפיריים שמעידים דווקא על התעוררות של האוכלוסייה החילונית והדתית-לאומית בירושלים. איפה ההתייחסות לתופעות ירושלמיות חדשות ומשמעותיות כמו הישיבה החילונית בירושלים , האירועים של בית אבי חי, קהילות הצעירים שפורחות בכל רחבי העיר, הסצנה הציונות דתית הפלורליסטית והפמיניסטית, האוכלוסייה הדתל"שית והמסורתיים החדשים, שלא לדבר על השינויים הסוציולוגיים המרתקים העוברים על החברה החרדית, עם מעמד ביניים חרדי צומח, ומכללות חרדיות ומה לא.

אבל יותר מזה מפריעה לי ההתייחסות הארכאית לאיזו חילוניות-ליברלית-שמאלנית-אוניברסאלית שאמורה לשמש מעין מדד לשפיותה של העיר. כאילו צריכה להישמר בירושלים איזו שמורה חילונית תל-אביבית שבלעדיה העיר נידונה לאבדון. אז לא! ירושלים העכשווית ועוד יותר מכך ירושלים הפוטנציאלית היא עיר הרבה יותר מגוונת ומעניינת מכל עיר אחרת בארץ, עם מגוון מדהים של חרדים מסוגים שונים, ותלמידי ישיבות מחו"ל, ודתיים תורניים, ודתל"שים, וציונות דתית פתוחה, ומסורתיים ש"סניקים, וילדי שכונות, וימין קיצוני, ושמאל קיצוני לא פחות, ופלסטינים נוצרים, ופלסטינים מוסלמים, וערבים ישראלים שמתגוררים בשכונות יהודיות, ומפגשים מרתקים ברכבת הקלה ובבתי החולים. ועוד לא תיארנו הכול, בכל זאת מדובר על עיר עם יותר מ-800,000 תושבים.

נכון, לחרדים יש כוח פוליטי משמעותי במועצת העיר וקשרים עם ראש העיר, אבל נדמה לי שמרבית הירושלמים לא כל כך מפחדים מהחרדים. כל עוד ראש העיר יצליח לתת לכל אוכלוסיות העיר את חלקן וכולן יצליחו להרגיש בה בבית (גם הערבים, ברקת) נראה לי שניתן יהיה לחיות בה בתלת-קיום סביר בהחלט, ואפילו ליהנות.


http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/590.html 

(נכתב ב-27 באוקטובר 2013)