יום שלישי, 21 בינואר 2014

סיפור די רגיל

סיפור די רגיל. בטח לא כזה שיתפוס כותרות. מטפלת במעון של מתנ"ס, גילאי חצי שנה עד שלוש, קושרת את הילדים בסדין לכיסא כדי שלא יפריעו לה לשטוף רצפה. אזור מגורים "נורמטיבי", הורים ממעמד בינוני. המטפלת מועפת מהתפקיד ויביאו אחרת במקומה. משרד הכלכלה בוודאי יגביר את הפיקוח. יחדדו נהלים. אולי יום השתלמות למטפלות. ההורים כבר די אדישים. אין להם זמן ואין להם אנרגיות.

מטפלת במעון, שיוצאת ב-6:30 מהבית וחוזרת ב-17:30, מרוויחה בערך שכר מינימום – 4,000 ₪. מנהלת המעון מרוויחה קצת יותר והיא בעצמה חלק מהצוות שמטפל בילדים. במעון יחס הילדים לכל מטפלת יכול להגיע אפילו למטפלת אחת על כל עשרה ילדים, ומכיוון שרוב הילדים בישראל כיום נגמלים בגיל 3, המשמעות היא שרוב זמנה של המטפלת מוקדש להחלפת חיתולים, האכלה, טיפול בתינוקות בוכים. אין כמעט זמן להקריא סיפורים, לשחק, לתת מספיק תשומת לב ואהבה לילדים. ומי שמסכימה לעבוד בשכר כזה ובתנאים כאלו היא לרוב אישה ממעמד כלכלי נמוך, חסרת הכשרה מקצועית, שמן הסתם זו אפשרות העבודה היחידה שלה.

אז יהיו הורים שיעדיפו לשלוח את הילדים שלהם למטפלות ומשפחתונים פרטיים וישלמו אלפי שקלים בחודש. אם הם המעטים שעדיין עובדים בעבודות מכניסות היטב, המשמעות היא שרוב השבוע הם יחזרו מאוחר מאוד הביתה ולא יראו את הילדים מלבד בסופי שבוע. אם הם עובדים בעבודות רגילות של מעמד ביניים הם יקבלו תמיכה מההורים (מי שיכול) או מהבנק, ולרוב גם וגם, ויתפשרו על מקום מגורים ואיכות מגורים והרבה דברים אחרים.

ונכון, יש אחריות לכל איש ואישה על חייהם והחלטותיהם – יש הרבה מטפלות שעושות עבודה מדהימה גם בעבור שכר זעום, ויש הרבה הורים שמצליחים לתת לילדים שלהם את מה שצריך גם אם הם עובדים שעות נוספות – אבל זה לא משנה את התחושה שמשהו בסיסי מאוד, יסודי מאוד, לא בסדר. וכמעט כל אדם בן 25 עד 45 במדינה שלנו מרגיש את זה טוב טוב. כל יום. כל שעה. כי זה נכנס לתוך הבית, לתוך מערכות היחסים, וזה מתבטא בלוח משימות עמוס לעייפה, בשעות שינה מצטמצמות, בהיעדר פניות נפשית לעצמך ולזוגתך ולילדים.

כי איזה דור אנחנו מגדלים פה? מה המחיר של המתח והלחץ וחוסר השקט. מה המחיר של הורים שלוקחים על עצמם עוד ועוד רבעי ושלישי משרות. שמתחייבים לעוד ועוד פרויקטים בעבודה רק כדי לא להיות מפוטרים בסבב הבא. שממהרים להשכיב את הילדים לישון כדי לגרד עוד שעתיים עבודה מול המחשב בערב. האם במדינה שבה הרווח מהשכרת דירות והשקעות הון מרקיע שחקים אבל גובה המשכורת לא עלה באופן ריאלי כבר עשור וחצי, מישהו עוד מאמין שעבודה קשה מבטיחה עתיד בטוח?

ילד בן 16 הרג ילד בן 16 השבוע. אני לא בקיא בפרטים וגם לא רוצה להיות, זה עצוב לי מדי. ברור לי שיש כאן גם נסיבות אישיות ואחריות אישית. אבל מי שלא מבין שאת המשולש של מצב כלכלי, התפוררות משפחתית ואלימות אי אפשר לנתק הוא תמים או אוויל. כי אנחנו חיים בחברה שמתחילה לאבד את שפיותה. והמצב רק מידרדר.

(צילום: משה אליהו)




(נכתב ב-6 בינואר 2014)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה