אני מתעורר בבוקר

אני מתעורר בבוקר. לפני רגע חלמתי שאני פזמונאי שכותב שירים למשה פרץ, אבל משה פרץ לא מרוצה מאחד השירים שכתבתי לו ושורות זולות מתעופפות לי בראש. אני עייף עדיין, מתקשה לקום. הקולות של הודיה מהחדר אוחזים בי ואני קם אליה. היא יושבת במיטתה כולה חיוכים, מצביעה על הגרב שירדה מרגלה במהלך השינה, לא מוכנה לקום לפני שאגרוב לה שוב את הגרב והסדר יחזור למקומו. אני מחליף לה חיתול ומגלה שכל הבגדים שלה נרטבו במהלך הלילה. אני מפשיט אותה והיא מצטמררת בחיקי ורק חיתול חדש לגופה, ואני מלביש אותה מהר במכנסי ג'ינס ושמלת טריקו ורודה של שבת כי זה מה שמצאתי בארון, ולא אכפת לי שלילך תכעס קצת כי זה לא מתאים. והודיה מתעקשת לאכול מיד קורנפלקס עם חלב, מסרבת להתכרבל עוד כמה דקות עם ארבעתנו במיטה הזוגית הרחבה.

אני חוזר למיטה ומתחבק עם איתן חזק חזק והוא מספר לי שהמורה שלו הסכימה סוף סוף לתת לו להתקדם לבד בחוברת "חוֹלַם" ואתמול כבר הספיק איזה 80 עמודים, והמורה הבטיחה שתתן לו חוברת חדשה של "שוּרוּק-קוּבּוּץ" כשיסיים. אני מבקש ממנו והוא רץ בשמחה להביא את החוברת ואנחנו עוברים על מה שעשה והוא מתקן בשקדנות ובשמחה את כל טעויות הכתיב שמצאתי, ולא אכפת לי בכלל שהיום כבר לא מתקנים שגיאות כתיב בכיתה א'. ולילך שכבר קמה להלביש את רוני מפצירה בי לקום מהמיטה ולהזיז את איתן כי אי אפשר שיאחר שוב לבית הספר, כבר שבועיים שהוא מגיע באיחור של חצי שעה לפחות. וגם אני כבר צריך להתארגן ולצאת, היו לי הרבה תכנונים להיום, אבל השמיכה מושכת אותי אליה ואני חסר כוחות לקראת היום הזה שצריך להסתער עליו בנחישות.

ואני מחליט להתניע את היום לאט, דבר בעקבות דבר. קודם כל לקום ולנעול נעליים. ואחרי שנעלתי נעליים רק לשטוף את הכלים שהשארתי אתמול בלילה כשנרדמתי הרוג אחרי הריצה עם דוד. ואחרי הכלים רק להכין סנדוויצ'ים ופרי לאיתן ולרוני. ואחר כך רק לצאת ולשים את הילדים באוטו. וכך הלאה כל הפעולות הקטנות של הבוקר מתפרטות להן לחלקים קטנים, עדיין מציקים אבל קצת פחות. וחוזר מהסיבוב עם הילדים, שותה איתך קפה וגם את המוזלי אנחנו אוכלים יחד מול פרק ממוחזר של friends. ופתאום אני מגלה שהיום התניע לגמרי. והאדום חזר לי ללחיים. ומכין עוד כוס קפה חזק לדרך בכוס חד-פעמית ונותן לך נשיקה חמה על הלחי, חזק חזק, ויוצא החוצה אל החיים...

בוקר טוב!