יום שבת, 25 בינואר 2014

על הרב עובדיה יוסף

כשהייתי ילד נהגנו להתפלל בימים הנוראים בבית הכנסת "חזון עובדיה" של הרב עובדיה יוסף, בית כנסת קטן מאוד שמוקם בקומת הקרקע של בית הכנסת הגדול בירושלים ברחוב המלך ג'ורג'. היו אלה שנות השמונים, ימי צמיחתה של ש"ס ככוח פוליטי. הרב עובדיה היה כבר ידוע מאוד ופוליטיקאים ואנשי שם הגיעו מעת לעת לבית הכנסת, אבל הרב עדיין לא העתיק את משכנו להר-נוף והנוף האנושי בבית הכנסת היה מגוון מאוד וברובו לא חרדי. עד היום לא ברור לי כיצד הסכים הרב להתפלל באתר בו ההגמוניה הדתית האשכנזית באה לידי ביטוי כה בולט מבחינת הארכיטקטורה של המבנה.

כבר בתור ילד שהשתייך לחברה הציונית-דתית הייתה לי רתיעה מסוימת מדמותו ונוהגיו של הרב. בסיום התפילה היה נהוג שהרב עובדיה עומד בסמוך לארון הקודש וכל מתפללי בית הכנסת עוברים, מנשקים את ידו ומקבלים ממנו ברכה. כל כך שונה מבית הכנסת האשכנזי בו התפללנו בשאר ימות השנה ובו אפילו לא היה רב. בשלב מסוים נמנעתי מכך ויצאתי החוצה דרך הדלת האחורית של בית הכנסת.

לצערי הרב, המפלגה אליה אני משתייך החליטה לא להתייחס לפטירתו של הרב יוסף ולא להשתתף בצערה של משפחתו ושל הקהל הישראלי הרב שמבכה את לכתו. יש לכך בוודאי סיבות מוצדקות, אך ההחלטה הזו לא מעידה על גדולת נפש מיוחדת של המפלגה וראשיה. חבל לי מאוד על כך כי אני באמת חושב שלציבור החילוני והאשכנזי בארץ יש מה ללמוד מדמותו של הרב עובדיה. אני לא מתכוון רק לפסקי ההלכה המקילים, לרגישות האנושית, להעצמה של המזרחיים והספרדים בארץ, ולפסק המפורסם שהתיר החזרת שטחים תמורת שלום. אני מתכוון לרכות (אפילו נשיות) של הרב עובדיה ולהערכה של חוכמה ולימוד.

המפגש האישי שלי עם הרב עובדיה זכור לי כמפגש עם אדם עדין ורך עד מאוד. עד היום אני זוכר את מגע ידו הרך ואת בכיו החרישי והאותנטי בתפילות יום הכיפורים כאשר ביקש סליחה ומחילה בעבור עצמו, קהילתו ועם ישראל. דמות שעוצמתה בחולשה הפיזית והנפשית שהיא מייצגת. איזה ניגוד אל מול רבים מהמנהיגים ה"גבריים" שבהם משופעת החברה הישראלית-ציונית. ומה שעוד מעורר הערצה בעיני הוא סדר העדיפויות הערכי החד משמעי של חברה שמנהיגיה נבחנים בראש ובראשונה בחוכמתם ובלימודם. ערך של לימוד לשמה, של אהבת החוכמה, של ידע שהוא ערך בפני עצמו ולא רק מכשיר להגעה לאילו שהן תועלות אחרות. השוו זאת לקריסת מדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל בעשורים האחרונים. כל כך נבובים נשמעים הצידוקים התועלתניים לחשיבותם של לימודים הומניסטיים (מי לא יודע שבוגרי פילוסופיה יהיו גם מתכנתי מחשבים טובים יותר), ומעידים על חברה שאיבדה את האמונה שלה בחשיבותו של הידע האנושי כערך בפני עצמו.

האם כל זה מוריד מן הבעיות שבדמותו, פעילותו הדתית והפוליטית, מורשתו, התבטאויותיו? בוודאי שלא, ואני מתנגד גדול של מורשתו הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית. אבל חבל שקטנות הרוח שלנו לא תאפשר לנו ללמוד לקחים חשובים כל כך.


(נכתב ב-9 באוקטובר 2013)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה