יום רביעי, 19 במרץ 2014

משפחת פוגל

משפחת פוגל. 

הניה, בת 27, סיימה את לימודי הרפואה והתחילה התמחות בהרדמה בהדסה. עמי, בן 29, עבד כמהנדס בתעשייה הצבאית. הבנים המתוקים שלהם, מוישל'ה בן השלוש וחצי ודניאל בן השנתיים. הם התגוררו בדירת שלושה חדרים צנועה ברחוב הראשי של שכונת קרית משה בירושלים. עמי היה קובע עיתים ללימוד תורה. הניה התעקשה להזמין את חברותיה ללמוד למבחנים בביתה כדי להיות עם הילדים. הדוד והדודה הצעירים שלי שכל כך אהבתי ושני בני-הדודים היפים שלי. 

לפני 29 שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אביב 1985, הם נהרגו יחד בתאונת דרכים. היום אחרי הצהריים אנחנו עולים לקברם. 

הם בדיוק חגגו את ליל הסדר אצל סבא בנימין וסבתא טובה בקרית מוצקין, וביום ראשון של חול המועד החליטו לטייל עם חברים בנחל בצת. בדרך חזרה, בכביש שבין נהריה ועכו שהיה אז "כביש דמים" צפוף ולא מתוחזק, הפיאט האדומה של המשפחה סטתה מסיבה כלשהי מהנתיב והתנגשה בעוצמה רבה במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. עמי והניה נהרגו במקום. מוישל'ה ודניאל עוד פרפרו בין חיים ומוות ומתו כמה דקות מאוחר יותר ברכב המשטרה שפינה אותם לבית החולים בנהריה. 

את היום ההוא, למרות גילי הצעיר, לא אשכח לעולם. בדיוק חזרנו מטיול במדבר יהודה כשקיבלנו טלפון בהול מסבא וסבתא שאמרו שהניה ועמי עדיין לא חזרו. בחדשות כבר הודיעו על תאונה קטלנית של מכונית פיאט אדומה ליד עכו. אני זוכר את אבא ואמא שלי יושבים ליד הטלפון, מנסים להתקשר למי שלא יהיה שיוכל לעזור ולנדב מידע. אנחנו הילדים מתרוצצים ביניהם, מנסים לעזור, נותנים לאמא שלי כוס מים קרים שנשפכת על שמלתה הפרחונית, והיא כאילו לא איתנו, כאילו בעולם אחר. 

ואחר-כך סידורי ההלוויה ההמונית. והעיתונים עם תמונותיהם הפרטיות של עמי, הניה, מוישל'ה ודניאל שברגע אחד הפכו לפומביות. והכותרות הראשיות שזועקות שמשפחה שלמה נמחקה ברגע. וסבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, שמאז האסון חייהם כבר לא היו חיים, והם עקרו ממוצקין לירושלים כדי להיות קרובים יותר אלינו והעבירו את עשרים השנים הבאות עד מותם בצער שאין לו סוף. ואמי הגיבורה, שהייתה קרובה קרבת נפש להניה אחותה, והצליחה להרים את עצמה מן הכאב הנורא ונלחמה לברוא לי ולאחיי חיים שפויים וילדות נורמאלית ושמחה. והמשפחה הקטנה-ממילא שלנו שהצטמקה עוד יותר, עד היום יש לי רק ארבעה בני-דודים. ואני נותרתי מאז עם הידיעה הברורה שבכל רגע ורגע יכולה לתפוס אותך הבשורה הנוראה ולהפוך עליך את עולמך. 

ולפני שלוש שנים, כשאירע האסון הנורא של משפחת פוגל באיתמר ובכיתי כמו כל בית ישראל, חיפשתי באינטרנט תמונה או זכרונות של משפחת פוגל "שלי" שנעלמה, אך לא מצאתי דבר. אין בישראל שלנו "יד לבנים" לכל מי שהלכו לעולמם בתאונות דרכים. אין אפילו רשימת שמות. 

והיום אחרי הצהריים נעלה לקברם המשותף בחלקה הישנה בהר המנוחות בירושלים. מן האלפים שליוו אותם בדרכם האחרונה וביכו את היעלמותם הבלתי נתפסת נשארנו רק אנחנו, המשפחה הקרובה משני הצדדים ולפעמים גם חברה או שתיים של הניה. ומתחת לעצי הברוש והאורן, כשאעמוד עם אבי ואחיי קצת רחוק מהקבר כי אנחנו כוהנים ואקרא את פסוקי מזמור קי"ט, יעלו לי כמו בכל שנה מחשבות ודמיונות. 

ואני אדמיין אותם כמשפחה גדולה עם שישה ילדים, הניה עדיין רופאה מרדימה בהדסה, שותפה במרפאת הכאב של אליעד גיסה. ועמי מורה בישיבה תיכונית אחרי שעבר הסבה מקצועית. ומוישל'ה ודניאל גדולים אחרי צבא וחתונה, כבר עם ילדים משלהם, ואולי אחד מהם מרד קצת והוריד את הכיפה ובא להתייעץ איתי בתור בן הדוד הגדול שלו. ואני מצטער שכוח הדמיון שלי דל כל כך, כי כמה כבר יכולתי להכיר אותם באמת, הרי כילד שמעתי עליהם רק סיפורים כדמויות גדולות מן החיים, ורק בשנים האחרונות, כשאני כבר מבוגר מהם, אני מסוגל לראות אותם כאנשים בשר ודם. 

ושוב חוזר ומתגלגל לי בחזה הכעס על המוות המיותר הזה שאני לא מצליח למצוא בו שום משמעות. ואני רק מאחל לעצמי ולכולנו שנדע לשמור על עצמנו, להיזהר בכבישים, ולמצות את החיים האלה החד-פעמיים שלנו, כי הם חשובים ויקרים עד מאוד.



תגובה 1: