יום שני, 31 במרץ 2014

צימר

אנחנו נוסעים מחר לשבת זוגית בצימר בצפון. שש וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, לא לקחנו לנו סופשבוע משותף כזה בלי הילדים. כבר כמה פעמים היינו על סף נסיעה, מחפשים באינטרנט מקום נחמד, מובכים מאוסף הניסוחים המתקתקים והתמונות המצועפות המנסים להתעלות מעל מציאות אפרורית של צנרת, ביוב, תלת-פאזי ומכולות אשפה ביישובים צפוניים, מסתירים בעלי בתים הנלחמים על מחייתם בשוק תיירות תזזיתי, והם עושים כמיטב יכולתם למכור איזו חוויה אירופאית או הודית – העיקר לא ישראלית, את זה הם משאירים לאכסניות נוער ובתי ספר שדה – למרות שאתה שומע בקולם את התקווה שייסגר כבר דיל ולא ייאלצו לחכות לעוד טלפון של לקוח ממרכז הארץ שבעצמו מחשב פרוטה לפרוטה לקראת החופשה הזו ורוצה בעד כמה מאות השקלים שלו איזו חוויה מושלמת ואנינה.

ואיכשהו בפעמים הקודמות תמיד איזה ילד חולה או עומס בעבודה סיכמו את העניין וסגרו את חלון ההזדמנויות. והפעם זה כנראה קורה. הילדים גדולים מספיק וסבתא פנויה ומתודרכת, ואחרי שש וחצי שנים של טיולים משפחתיים בקמפינגים ואכסניות צנועות אנחנו נוסעים לצימר שגדול מעט על מידותינו ושמבטיח את כל הפינוקים וההטבות – נוף גלילי, ג'קוזי, סאונה, מגבת עם פרח, שוקולדים באמבטיה. ואני רק מקווה שהנטייה האובססיבית שלי לפרק כל חוויה למרכיביה ולחפש תמיד את ההקשר החברתי והפוליטי ואת העליבות האנושית על כל יופייה ומגרעותיה לא תפגום בשבת הנחמדה שצפויה להיות לנו, הרי בפעם האחרונה שקיבלתי מסאז' במלון בעכו העברתי את 45 הדקות בשיחה עם המעסה על תנאי עבודתה והפנסיה שהיא לא מקבלת וחוסר הביטחון התעסוקתי. וגם אם החוויה תיפגם מעט, בוודאי אוציא ממנה כמה קטעי כתיבה משעשעים או נוגים או מציאותיים עד כאב. גם זו נחמה.

אוהב אותך אשתי אהובתי


אין תגובות:

פרסום תגובה