יום שני, 24 במרץ 2014

בלילה כזה

בלילה כזה. עייף כזה. פתאום חושב עשיתי, לא עשיתי, כל מה שרציתי להיות ולא אהיה. השעות נוזלות בין הידיים. פקק תנועה בחוץ והרחוב מלא במים. ובבית הילדים כבר ישנים. מציץ לחדר. הידיים הקטנות אוחזות חזק חזק את השמיכות. וצריך עכשיו לסלוח, להרפות, לשמוט את עצמך לרגע.

כי צעיר אתה לחמלת ילדיך. ומבוגר מדיי לליטופי הוריך. ועכשיו הכול בידיך. והגוף והנשמה האלה, לא תצליח להבין אותם עד תום בשנות חייך.

והנה הקטנה מתעוררת. מרים ומחבק חזק ושוב הלב נמלא תחושה עזה של החמצה. כבר ארבעה ימים בבוקר ל-5 דקות. מכין כריך, אורז הכול הדוק, מלביש מחליף ומחתל, שולח נשיקה באוטו ובדרך עוד חיבוק. אבל צריך לסלוח, רק לסלוח, לא להתערבל בהצדקות והסברים. בינתיים רק לחוש חמלה. לשיר בפנים בשקט. ולבכות מעט בחושך. ולישון עמוק. 




 (צילום: משה אליהו)

אין תגובות:

פרסום תגובה