יום שני, 31 במרץ 2014

שלהי האינתיפאדה השנייה

שלהי האינתיפאדה השנייה. אני מ"מ צעיר בפלוגת מילואים. אנחנו יושבים במוצב מאולתר בתוך יישוב קהילתי על הקו הירוק, בין דרום הר חברון ופאתי באר-שבע. גייסו אותנו למילואים קצת בטעות. אין כמעט פעילות, אז אנחנו יושבים כל היום וכל הלילה בתוך האנגר גדול שאלתרו ממנו מקום לינה, משחקים שש-בש, שותים הרבה קפה, מישהו הצליח לראות ברצף עונה שלמה של "24" לפי השעות המדויקות וזוכה לאהדת הקהל. קלישאת מילואים.

האווירה חומרית מאוד. כמה מילואימניקים בוגרים, נושקים לארבעים, מתארים את הבנות של היישוב ואת הקשריות והמש"קיות בבסיס הסמוך, קוראים קריאות של "מה הייתי עושה לה", מפנטזים על מגע, וזוכים לתגובות מחויכות של "מה אשתך הייתה עושה לך אם היא הייתה יודעת איך אתה מדבר". אחדים נופחים בקול, בלי בושה. כאילו ממחזרים סצנה מסרט מילואים ידוע.

אני בתוך החמ"ל, והנה אשתי הטריה באה לבקר, מתקדמת במורד שביל הגישה במשקפי שמש אופנתיים והרוח פורעת את שערה. אחד הקשרים זורק "תראו, תראו" ושלושה חבר'ה שועטים מתוך החמ"ל החוצה כמו כלבי ציד לבחון אותה מקרוב. אני קולט את הסיטואציה, מזנק אליה מהר ומיד מדביק לה נשיקה, כאילו משתין, מסמן טריטוריה, משתיק את הזכרים האחרים. כשהיא עוזבת, המילואימניקים המבוגרים מביטים בי בהערכה, אישה שווה מצא לו. פתאום אני כל כך רוצה הביתה.

אחיי הגברים: על אירועים כאלה צריך לדבר כשמדברים על תקיפות והטרדות מיניות! את הנורמות האלה צריך לשרש!

אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל





 (צילום: משה אליהו)

ביקורת על "בעלת הבית" - נעה ידלין

להמליץ על הספר "בעלת הבית" של נעה ידלין – אחרי הזכייה בפרס ספיר ושלל הביקורות האוהדות – מרגיש קצת כמו להיות אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל או לעשות לייק לפרסומת של קוקה קולה. אבל כמו שאמר לי פעם חבר טוב, "זה שכולם חושבים משהו, לא בהכרח אומר שהם טועים", ואכן מדובר בספר מהנה ביותר, ולא רק בגלל הסיבות הנכונות שכבר הוזכרו בעשרות הכתבות והביקורות, כמו ההומור המשובח, קו העלילה הקולח והלא מתאמץ, או הניתוח החד של האליטה החילונית-שמאלנית-אקדמית הירושלמית.

כי אני נהניתי לקרוא את הספר קודם כל בגלל העברית העדכנית. הרבה פעמים כשאני קורא ספרות עברית – אפילו של סופרים שאני מעריך מאוד כמו דויד גרוסמן – אני מרגיש שמשהו בשפה מאומץ מדיי. השפה הגבוהה-יחסית על התפתלויותיה ודימוייה דווקא מרחיקה אותי מן הדמויות ונותנת לי תחושה שמדובר על אנשים שהם גדולים מהחיים או קטנים מהחיים, אבל על כל פנים לא אנשים סתם, שאפשר באמת לפגוש ולהכיר במציאות. הצד השני של המטבע הוא אותו ז'אנר של כותבי הספרות הרזה. (אני באמת לא מעודכן בסיווגים הנוכחיים של הז'אנר הזה, אבל כשפוגשים ספר כזה – לרוב של עיתונאי לשעבר בוגר טור שבועי – אי אפשר לטעות). במקרה הזה העברית כל כך דלה והביטויים כל כך שחוקים עד שאינך יכול להזדהות עם דמויות כל כך עילגות ודלות רגש.

והנה נעה ידלין מצליחה לברוא סיפור שבו הדמויות מדברות בשפה של בני אדם, שפה שאתה אשכרה מכיר מהיומיום הישראלי. שפה שמערבבת בטבעיות סלנג ואנגלית ושנינות, ונתקעת מדי פעם בביטויים של עילגות שבעצם מכסה על מבוכה וחולשה שנחשפה. ואולי הספרים הטובים באמת נכתבים תמיד מתוך הקשבה לניואנסים הכי עדכניים ואותנטיים של שפת המקום והזמן בהם נוצרו.

ומעבר לזה, היה מרתק לקרוא סיפור שבו הגיבור הראשי הוא גבר צעיר – ורוב הסיפור נכתב מנקודת מבטו – אך מי שכותבת את הסיפור היא אישה. אנחנו רגילים כבר לסופרים גברים, כמו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודויד גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", שכותבים סיפור שלם מנקודת מבטה של אישה וזוכים לשבחים אין קץ על יכולתם להיכנס לעורה של בת המין השני. אבל אני מכיר הרבה פחות ספרים על גברים שכתבו סופרות נשים. וידלין מצליחה לתאר גבר שמתנהג במהלך הסיפור בצורה "גברית" למדי – מפלרטט, מתחיל עם נשים, חי חיים של גרוש – אבל עולמו הפנימי חושף צדדים רכים מאוד, מלאי חששות. והיא הצליחה לרקום דמות של גבר קצת "לוזר" בתוך משפחה של מצליחנים לכאורה, שמתנודד בין קשיחות ופגיעות, ובתוך כך מעורר הזדהות ואהדה על כל מורכבותו ויחסי התחרות-אחווה שלו עם משפחתו וסביבתו. והיתה לי תחושה שידלין הצליחה לברוא מעין ארכיטיפ של גבר ישראלי עכשווי (משכבה מסוימת מאוד, כמובן) שהוא יותר מורכב ועגול מכפי שגבר בעצמו היה יכול לכתוב.

ולסיום אביא ציטוט מהספר, שאינו קשור למה שכתבתי עד כה, אבל נדמה לי שכל מי שעסק אי פעם בלימוד או במחקר יוכל להזדהות איתו. הנה טעימה קצרה מהספר:

"הוא הגיע על כן אל הספריה כדי לקרוא קצת, להתרענן, כאילו יבחינו התלמידים אם הוא מעודכן או לא במחקרים האחרונים בסוציו-לינגוויסטיקה או בהרמנויטיקה, בשעה שאין הם מבחינים בין מבוא וסיכום... אבל כשהגיע לשם דעך בו מעט החשק, כרגיל היה הרעיון קוסם יותר מן הביצוע, וכשנאלץ פתאום להכריז ממש על שם ספציפי של ספר שאותו הוא מבקש, ואז לקחת אותו לידיו ולפתוח ולהתחיל, מילה אחרי מילה, כל כך הרבה מילים שיש לצלוח אותן, שרשרת אינסופית, והוא יושב איתן לבד, נראה פתאום הדבר חסר תכלית".

קריאה מהנה! 




הבוקר שאחרי החופשה

הבוקר שאחרי החופשה.

הקטנה שופכת קורנפלקס עם חלב על הרגליים. הבינונית לא מוכנה לנעול נעליים. הגדול לא מצחצח שיניים. הקטנה שופכת על עצמה כוס מים. הבינונית לא מוכנה לאכול. הגדול נזכר במשהו שהוא חייב עכשיו עכשיו לשאול. הקטנה שורטת את הבינונית. הבינונית חוטפת מהגדול את המכונית. הגדול דוחף את הבינונית והיא נופלת ובוכה. הקטנה רוצה פיפי וקקי בסיר וצורחת שהיא ממש צריכה. הבינונית עושה פיפי במכנסיים. הגדול יוצא לבית ספר כועס, מושך את הרגליים. הגדול חוזר כי קר לו, עושה פרצוף נעלב. אבא מחליט להכין קפה אבל מגלה שנגמר החלב.

לכל שבת יש מוצאי שבת...


מביט מערבה

מביט מערבה אל השמש שאורה מתעמעם לאט, צונחת מרחפת מעל הרי הגליל. שני יתושים במחול מעל הג׳קוזי מחפשים מוצא, נהדפים שוב ושוב מן החלונות הסגורים.

ומה למדנו השבת?

שכבר שכחנו מה עושים עם כל השקט הזה, וכמו טירונים בחופשת שבת שנחרדים כשהם מגלים שהנשק אינו עליהם, גם אנחנו מחכים בכל רגע לבכי או קריאה של הילדים. ועוד למדנו, שאחרי מאה שנות פמיניזם עדיין אמא תחשוב על הילדים בכל דקה ואבא יתנתק מהדאגות הללו לשעות ארוכות ארוכות.

ושאפשר לגמור בקבוק וחצי יין בערב אחד בלי להשתכר. ושגם בצימרים יוקרתיים יש קורי עכביש ואבק. ושאין כמו המיטה של הבית ואם אין לכם מזרן מטר שמונים על שניים של אירופלקס רוצו לקנות. ושלא כדאי לאכול ארוחת שבת עטופים בחלוקי רחצה כי השרוולים מתלכלכים מהרוטב של העוף. ושאמירים הוא מושב די שומם ומזדקן על אף התדמית המגניבה. ושיש לי אישה כזאת חכמה ויפה.

אה, והיה ממש כיף. צריך לעשות את זה יותר.


צימר

אנחנו נוסעים מחר לשבת זוגית בצימר בצפון. שש וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, לא לקחנו לנו סופשבוע משותף כזה בלי הילדים. כבר כמה פעמים היינו על סף נסיעה, מחפשים באינטרנט מקום נחמד, מובכים מאוסף הניסוחים המתקתקים והתמונות המצועפות המנסים להתעלות מעל מציאות אפרורית של צנרת, ביוב, תלת-פאזי ומכולות אשפה ביישובים צפוניים, מסתירים בעלי בתים הנלחמים על מחייתם בשוק תיירות תזזיתי, והם עושים כמיטב יכולתם למכור איזו חוויה אירופאית או הודית – העיקר לא ישראלית, את זה הם משאירים לאכסניות נוער ובתי ספר שדה – למרות שאתה שומע בקולם את התקווה שייסגר כבר דיל ולא ייאלצו לחכות לעוד טלפון של לקוח ממרכז הארץ שבעצמו מחשב פרוטה לפרוטה לקראת החופשה הזו ורוצה בעד כמה מאות השקלים שלו איזו חוויה מושלמת ואנינה.

ואיכשהו בפעמים הקודמות תמיד איזה ילד חולה או עומס בעבודה סיכמו את העניין וסגרו את חלון ההזדמנויות. והפעם זה כנראה קורה. הילדים גדולים מספיק וסבתא פנויה ומתודרכת, ואחרי שש וחצי שנים של טיולים משפחתיים בקמפינגים ואכסניות צנועות אנחנו נוסעים לצימר שגדול מעט על מידותינו ושמבטיח את כל הפינוקים וההטבות – נוף גלילי, ג'קוזי, סאונה, מגבת עם פרח, שוקולדים באמבטיה. ואני רק מקווה שהנטייה האובססיבית שלי לפרק כל חוויה למרכיביה ולחפש תמיד את ההקשר החברתי והפוליטי ואת העליבות האנושית על כל יופייה ומגרעותיה לא תפגום בשבת הנחמדה שצפויה להיות לנו, הרי בפעם האחרונה שקיבלתי מסאז' במלון בעכו העברתי את 45 הדקות בשיחה עם המעסה על תנאי עבודתה והפנסיה שהיא לא מקבלת וחוסר הביטחון התעסוקתי. וגם אם החוויה תיפגם מעט, בוודאי אוציא ממנה כמה קטעי כתיבה משעשעים או נוגים או מציאותיים עד כאב. גם זו נחמה.

אוהב אותך אשתי אהובתי


יום חמישי, 27 במרץ 2014

בית הקלפים

לפני כמה ימים הגדיר אורי משגב בטור ב"הארץ" את אהוד אולמרט כ"פרנק אנדרווד הישראלי". אני חושב שהוא טעה. כי פרנק אנדרווד, אותו פוליטיקאי מושחת עד העצם מ"בית הקלפים" הוא לא רק מושחת, אלא גם מצליח להשיג את מטרותיו באופן שמקסים את סביבתו ואת קהל האזרחים – הרי בסוף העונה השנייה נשיא ארצות הברית, שאנדרווד עצמו תכנן וביצע את קנוניית הדחתו, רואה בסגנו חבר נפש וידיד קרוב ומעביר לו את הכהונה בברכות חמות. לפיכך, עצם כישלונו של אולמרט – החקירות, ההדלפות, ההתפטרות, המשפטים, דעת הקהל הביקורתית – היא הוכחה לכך שלא ניתן לראות בו תחליף-אנדרווד. 

כי פרנק אנדרווד הישראלי הוא אריק שרון. 

לפני שבועיים-שלושה החלטנו לנצל יום שישי שמשי ולנסוע עם הילדים דרומה, לראות קצת פריחה. באתר "דרום אדום" המליצו על גבעת הכלניות ליד חוות השקמים ומכיוון שאף פעם לא ראיתי במו עיניי את החווה המפורסמת החלטנו לנסוע לשם. וכך דהרנו לנו דרומה לכיוון שדרות, שני מבוגרים עייפים מאוד מקדימה ושלושה ילדים תאבי הצקות וצרחות מאחור. גבעת הכלניות נמצאת ממול לחוות השקמים, מעל מנחת המסוקים המפורסם של ראש הממשלה לשעבר. הסברתי לילדים שאנחנו עומדים לבקר בקברו של ראש הממשלה שרון ורעייתו לילי – מנסה לתפוס במכה אחת גם ציונות וגם טבע – אבל כשהגענו לראש הגבעה גילינו שקברם של הזוג מוקף בגדר שחורה גבוהה. בכניסה הנעולה היו שרועים שני כלבים עייפים והמבקרים הרבים שפקדו את המקום הסתפקו בהצצה מעבר לגדר. 

ביני לבין עצמי התנחמתי במראה הזה. הנה שוכב לו "המנהיג החזק" שהציבור הישראלי כל-כך כמה לו, אותו מנהיג שבעזרת מניפולציות משילות הצליח לרמוס תהליכי קבלת החלטות דמוקרטיים גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה, וגם בשבתו כשר השיכון, וגם כשהחליט לבנות את גדר ההפרדה ולהרוס את גוש קטיף כראש ממשלה. הנה הוא טמון לו על גבעת פרחים שהיתה פעם פתוחה לאוויר ולשמיים ועתה היא מגודרת בחומה שחורה ומכוערת שכאילו יובאה לכאן משכונת עשירים במרכז הארץ, ומצבתו מזכירה למתבוננים בה את חשדות השחיתות והחקירות – הרי אף פעם לא קיבלנו תשובות טובות לשאלות כיצד קיבל לידיו שרון את חוות השקמים והוא עובד ציבור כל חייו, וכיצד אושרו הקברים המוזרים הללו בלב שום-מקום. 

וחשבתי שאולי פסטיבל האבל הלאומי שלא התרחש כאשר שרון מת הוא סימן קל לחכמתו של הציבור הישראלי. כי גם פרנק אנדרוודים מתים בסוף. ואם המורשת שלהם היא מורשת של הון-שלטון ורדיפת שררה ורמיסת אנשים וערכים, אפילו אזרחים מן השורה מרגישים את זה בסופו של דבר. וחשבתי שעדיף לנו לשמר את האנדרטה המפוארת הזו שמזכירה יותר מכל את המפלצת המכוערת של מתחם הולילנד בירושלים. והיא צריכה ללמד אותנו טוב טוב מהו המחיר של השאיפה שלנו לשים עלינו כמנהיגים אנשים מתוך אותה סמטוחה ישראלית-ציונית דלוחה הקרויה "המרכז" הפוליטי. 

יום שני, 24 במרץ 2014

החלטה של רגע

זאת היתה החלטה של רגע. לא משהו מחושב. נכנס לדמות של מ"כ טירונים. לא מאיים. לא צועק. לא מוותר. לא נותן לאף אחד לצאת מהשורה. זורק לפח את כל ספרי-ההדרכה-להורה-ההומניסטי. חצי שעה של השתוללות הספיקה. אמא נסעה לחתונה. עכשיו אבא מחליט.

כולם באים לסלון. כולם מסדרים את הבית. כן, גם הקטנה לוקחת מטאטא קטן. כולם עורכים את השולחן. כן, גם הגדול יעזור להביא דברים שבירים מהמקרר. והנה, במפתיע, הכול מתוקתק. אין בכי. אין תלונות. יש התגייסות. יש אפילו שמחה.

כשיושבים מול השניצלים, האורז והמלפפונים, אני מנצל את השקט ומייבא אפיזודה מסרט אמריקני: "כל אחד מספר על הרגשה טובה אחת שהייתה לו היום". הגדול מספר על הגומיות, הבינונית על חגי ישראל, הקטנה אומרת שהיה כיף במשפחתון, ואני, חינוכי מתמיד, אומר כמה שמחתי שהילדים עזרו לי הערב. וכל המשך הארוחה אנחנו שרים ברצף שירים מהמחזמר "גלי", צווחים ביחד את "לעולם בעקבות השמש" ו"ברוש", אפילו הקטנה משבשת בעל פה את כל המילים.

ואני ממשיך עם הקפדנות, אבל קצת מתרכך, כי פחות צריך. כולם אוכלים. כולם שותים. כולם מפנים (כולם מוציאים יחד את השאריות לחתולים). כולם מתקלחים. כולם מסתרקים (מצאנו הרבה ביצים ושתי כינים).

והולכים לישון בלי סיפור הערב, כי כבר מאוחר. הגדול עוד נשאר איתי לחשוב על מחר, על מפגש הורים-תלמידים בבית הספר. ילד הליב"ה שלי אוהב שיעורי עברית וחשבון אבל לא אמנות ותורה. ועכשיו הוא עייף, מבקש לישון. אני עולה איתו למיטה. שר לו "ירח" בקול קצת צרוד. הוא אומר שהוא אוהב אותי ונותן חיבוק. חודשים שזה לא קרה לנו. אני מנגב את הדמעות. הוא צוחק שחיבקתי אותו חזק מדי ועכשיו נרדמה לו היד. לילה טוב. לילה טוב טוב.


בגן החיות

בגן החיות, כמו אב חד-הורי לילדה אחת. משתדל לקחת את הבוקר בקצב שלה, לא למהר להספיק. היא מציצה בין סורגי העץ. "אבא תראה, עוד גירפה", אומרת שוב ושוב, בדמיונה עדר גירפות בן עשרות פריטים ולא השישה שאני רואה. אחר כך עוצרת, משתאה. להקת ציפורים עצומה מתעופפת מעל זברות, צבאים וראמים. היא התעייפה עכשיו, רוצה לישון.

פורים ישראלי

פורים ישראלי.

פרפרית קטנה קורעת עטיפות של שוקולד. חיפושית אדומה ישנה בעגלה. ואני, בתחפושת אפרו, נזכר בפורים של שנה שעברה.

הלל ניגן אז ברחוב במנדולינה. הוצאתי לו היינקן קר. הוא הודה לי בחיוך והמשיך לרקוד.

אני שתוי עכשיו. הדמעות זולגות כמו יין.

תחרות תחפושות

פורים של כיתה ו', יומיים לפני שסבתא חנה נפטרה מסרטן. אני בתוך קרטון עבה בצורת קופסת סיגריות, נחש גרביון ירוק משתלשל ממנו, וכתובת גדולה "סיגריה — זה מגעיל אותי!"

זאת כבר הגירסה השנייה של התחפושת החינוכית הזאת. את התחפושת המקורית השחית בזעם יוני שטרית יום קודם בבית הספר, אחרי שחיבלתי במסיבת פורים הכיתתית שהיה ממארגניה.

בתחרות התחפושות בשוק פורים בבני עקיבא הגעתי למקום השני וזכיתי בתקליט משומש ושרוט ממיטב שירי בני עקיבא. במקום הראשון זכה מישהו בתחפושת של עשרת בני המן וקיבל את אותו התקליט אבל חדש, בעטיפה סגורה.

לתקליט הזה לא האזנתי מעולם. את יוני שטרית פגשתי לפני קיץ וחצי בסופרלנד, כשעלינו במקרה עם הילדים לאבוב משותף במתקן ה"קונגו". כל הסיבוב דיברנו בינות לנתזי המים, מעדכנים מה קרה איתנו מאז היסודי. לא הזכרנו את אותו אירוע שנגס קשה בחברותנו.


מראות אלוהים

מוצאי שבת שאחרי פורים. אני בן אחת עשרה וחצי, חוזר הביתה מהפעולה בבני עקיבא ובשמונה וחצי בדיוק נכנס למיטה ונרדם בשנייה. ובחלומי סבתא חנה שוכבת על מיטת שיש שחורה במקום אפל מאוד. והיא קמה אליי ואנחנו צופים יחד בסרטי אינדיאנה ג'ונס בקולנוע אדיסון, ודוהרים במהירות על סוסים אצילים ואפורים, וכל אותו הלילה היא מקיימת את כל ההבטחות שהבטיחה לי בחודשים האחרונים ולא יכלה להגשים.

בשש וחצי בבוקר אני מתעורר. אמא ניגשת אליי, מכוונת אותי למיטה הזוגית בה שוכב אבי ואומרת "אבא כבר לא יצטרך יותר לישון אצל סבתא," אבל אני כבר יודע. סבתא עצרה להיפרד אצלי הלילה. "מתי היא נפטרה?" אני שואל את אבא ודמעות בעיניי. "אתמול בערב, בשמונה וחצי בדיוק".

עד היום אין לי הסבר, אבל בלילה ההוא ראיתי מראות אלוהים.




(צילום: משה אליהו)

בלילה כזה

בלילה כזה. עייף כזה. פתאום חושב עשיתי, לא עשיתי, כל מה שרציתי להיות ולא אהיה. השעות נוזלות בין הידיים. פקק תנועה בחוץ והרחוב מלא במים. ובבית הילדים כבר ישנים. מציץ לחדר. הידיים הקטנות אוחזות חזק חזק את השמיכות. וצריך עכשיו לסלוח, להרפות, לשמוט את עצמך לרגע.

כי צעיר אתה לחמלת ילדיך. ומבוגר מדיי לליטופי הוריך. ועכשיו הכול בידיך. והגוף והנשמה האלה, לא תצליח להבין אותם עד תום בשנות חייך.

והנה הקטנה מתעוררת. מרים ומחבק חזק ושוב הלב נמלא תחושה עזה של החמצה. כבר ארבעה ימים בבוקר ל-5 דקות. מכין כריך, אורז הכול הדוק, מלביש מחליף ומחתל, שולח נשיקה באוטו ובדרך עוד חיבוק. אבל צריך לסלוח, רק לסלוח, לא להתערבל בהצדקות והסברים. בינתיים רק לחוש חמלה. לשיר בפנים בשקט. ולבכות מעט בחושך. ולישון עמוק. 




 (צילום: משה אליהו)

הגיהנום הוא בית

הגיהינום הוא בית ובו אב זקן חולה אלצהיימר היושב שבעה על בתו שנפטרה בפתאומיות, ומדי פעם מביט מופתע בסובבים אותו ומבקש לחזור הביתה. והוא יוצא החוצה לרחוב ומבחין במודעת האבל עם שמה של בתו ומתחיל להתייפח בבכי למראה הבשורה הנוראה, ומישהו מלווה אותו פנימה בחזרה אל מקום הישיבה. ואחרי חצי שעה או שעה הוא מתעורר שוב כמו מתוך חלום, ושוב לא מבין היכן הוא נמצא ושוב יוצא החוצה ורואה את המודעה ובוכה ובוכה. וכך הלאה, שעה אחר שעה, יום אחר יום.

חדשות החוץ

קראתי שלשום מאמר באנגלית על הטיהור האתני ברפובליקה המרכז-אפריקנית ומיליציות האנטי-בלאקה הנוצריות שממשיכות לטבוח במיעוט המוסלמי במדינה. קראתי באנגלית כי כמעט שאין חדשות חוץ איכותיות בעיתונות שלנו. אפילו ב"הארץ" העיסוק האובססיבי בישראל שולט.

ונזכרתי בתקופה שגרנו במדריד. פותח את הבוקר באיזה בר מואר עם מלצרים זקנים שלוקחים ברצינות תהומית את עבודתם, מול כוס קפה דלוח או בירה זולה וחרקים מטוגנים שמוגשים ליד הכוס במקום בוטנים, ואני יושב וקורא בשקיקה את El Pais שעמודיו הראשונים עמוסים בדיווחים מפורטים על המתרחש בעולם ורק אחר כך חדשות מקומיות.

והצטערתי כל כך שהעיתונות והמערכת הפוליטית שלנו שואבות אותנו עוד ועוד פנימה, אל עיסוק בעוולות מקומיות, והסכסוך, וההתכתשות הבלתי נגמרת בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, רוסים ומזרחים, יהודים וערבים, כמו שיעור חברה מתמשך ודהוי. והתחשק לי להרים את הראש מתוך כוס התה הפושרת הזו, לעמוד פשוט איברים אל מול העולם שמסביב, שהוא כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק.

ורציתי לצעוק שבסוף העולם ידפוק על דלתנו, והרי הוא כבר דופק על דלתותינו בדמות מהגרים עצובי-מבט מאפריקה ופצועי מלחמת האזרחים מסוריה. אבל לא באמת האמנתי לעצמי, שהרי יכול אתה לחיות את כל חייך בבית משותף מבלי לדעת על התעללות של אב בבתו בקומה שמתחתיך.

ולפתע השתוקקתי להיות חלק מקהילה יהודית וישראלית שיש לה עניין עמוק ואמיתי בכל מי שחיים ונושמים תחת השמש והירח שלנו. וידעתי שקצרה ידי מלהושיע ואני נידון לחיות את חיי החד-פעמיים במקום הקטן הזה שבו אני חי, כמו מושבת עבדים, מושב ליצים, עם מתקני שעשועים מתפרקים, ובידור זול להמונים, וסירופ זהות סמיך ומתוק, והרבה צחוק עצבני במקום דמעות. 







(צילום: משה אליהו)

קו 34 בירושלים

קו 34 החדש בירושלים, רחוב יחזקאל ליד שכונת הבוכרים, לפני כמה דקות. אישה חרדיה, ילדה ממש, עם תינוק בן יומו בזרועה, מסתבכת עם עגלת התינוק, כמעט נופלת. אישה ערביה עטופה במטפחת מסייעת לה לעלות לאוטובוס וחוזרת לתחנה. שתי נשים חרדיות מודות לה בחיוך ומלטפות את זרועה.

אני אוהב את ירושלים!


לחיות אתכם

שלושתם יושבים קשורים במושב האחורי, נרגשים עדיין מההחלטה הספונטאנית לנסוע לבקר את סבא וסבתא ישר אחרי האיסוף מהצהרונים. אני חוקר אותם מה עשו היום בגן ובבית הספר ובאופן מפתיע הם מחייכים ומשתפים פעולה. הודיה מראה לי דף עם מדבקות צבעוניות, מתאמצת להצמיד בחזרה מדבקה סגולה סוררת שכבר איבדה מדביקותה, רוני מספרת על הבובות שטיפלה בהן במשך כל היום, ואיתן מתחיל לזמר בקול צלול את "כד הקמח לא תכלה" ששמע היום בבית הספר, מסביר לי ששמע את תלמידי כיתה ג' מתאמנים על השיר הזה לקראת פעילות בית-ספרית של שירי תנ"ך.

ומיד אני מוצא בטלפון את הסרטון עם להקת פיקוד-מרכז ואנחנו צופים בו פעם אחר פעם, מנסים ללמוד את המילים, וגם הבנות מתבוננות בעניין ולא מציקות זו לזו. ואני נלכד בתוך מילותיו של השיר היפה הזה, מסתכל החוצה אל היום הבורק שטוף השמש שהולך ודועך לו מבעד לחלונות הרכב, מתפלל גם אני לאלוהים שאיני מאמין בו שיעצור קצת את הבצורת העצובה הזאת שמזכירה לנו ללא רחמים שאנחנו בסך הכול בני אנוש. ואני נזכר בפעם ההיא בישיבה התיכונית כשהשיר הזה בדיוק התנגן באוטובוס בטיול השנתי והרב של הכיתה המקבילה הסביר לנו עד כמה נעמי שמר הטעתה, שהרי במלכים א' פרק י"ז כתוב "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה" ולא "עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

השיר ממשיך להתנגן לו באוטו. "... וכאשר יבשו הנחלים והמטר בושש לבוא, האיש ההוא חצב את המילים מלבבו..." והנה את נכנסת לאוטו, רעננה ממקלחת. אני מתניע בחריקה קלה. את זורקת אליי חיוך תנ"כי. אני קורץ לך.

לחיות אתכם. פשוט לחיות.

http://www.youtube.com/watch?v=mtk9aEdCyG8





 (צילום: משה אליהו)

שייבה


את הלהקה הירושלמית "שייבה" פגשתי לראשונה לפני כמה שבועות ומאז אני לא יכול להפסיק להאזין לדיסק הנפלא שלה בכל נסיעה מזדמנת. זה קרה באחד מערבי חמישי כאשר לילך ואני הגענו לבקר סוף סוף את חברנו הטוב אריאל לוינסון בחפלה המפורסמת של הישיבה החילונית בירושלים. החפלה התקיימה באולם הכדורסל הקטן של המתנ"ס המקומי של עין כרם שהפך במחי סדינים ותאורה צלופנית למעין בר אפלולי. החפלה כללה ערבוב של דברי תורה, פרשנות מקורית לפרשת השבוע, מיצג תיאטרלי מעניין ומביך כאחת של תלמידי הישיבה, אבל מעל הכול הופעה של "שייבה".

ואיך אתאר לכם את הלהקה הזאת? אין ירושלמית ממנה! כאילו יצאה היישר מתוך עלון פרסומת מעוצב היטב של אחת מרשימות הצעירים בבחירות המוניציפאליות האחרונות לעיריית ירושלים או של אחת מהקהילות הדתיות-מסורתיות-חילוניות המעורבבות שהוצפה בהן ירושלים בשנים האחרונות. להקה שפועלת כמו קומונה בשכונת עין-כרם, עם טקסטים אמוניים וארץ-ישראליים שנותנים כבוד לשפה העברית, מוזיקה פשוטה וחודרת, לא מתחכמת, אך עם זאת עדכנית מאוד, ומעל הכול קולה הנפלא, החודר והביישני של הסולנית אליה לוי, שהכריזה מעל הבמה שזו הפעם האחרונה שהיא מופיעה בה בהופעה חיה (השמועות אומרות שזה בגלל אמונתה הדתית ומנהג "קול באישה") וצריך לקוות שהיא תחזור בה מן ההחלטה הזאת כי קול יפה כזה, מלא שכינה, אפילו אלוהים יסכים שכולנו נאזין לו.

בסוף ההופעה רכשתי את הדיסק של הלהקה, שמח להוציא את הכסף הזה כמו תמיד כשאני נתקל בקבוצת אמנים צעירה שכל תמיכה פשוטה חשובה לה עד מאוד. והרצועה שאני הכי אוהב בדיסק היא דווקא הקטע האינסטרומנטלי "ניגון יבוסי" שעוטף אותך כמו שמיכת פיקה אוורירית באמצע הקיץ.

אז זאת "שייבה", להקה צעירה שגיליתי ואהבתי ורציתי שגם אתם תכירו. לחיי ירושלים המתחדשת!

הנה הקישור לדיסק: http://shaiiba.bandcamp.com/


יום רביעי, 19 במרץ 2014

משפחת פוגל

משפחת פוגל. 

הניה, בת 27, סיימה את לימודי הרפואה והתחילה התמחות בהרדמה בהדסה. עמי, בן 29, עבד כמהנדס בתעשייה הצבאית. הבנים המתוקים שלהם, מוישל'ה בן השלוש וחצי ודניאל בן השנתיים. הם התגוררו בדירת שלושה חדרים צנועה ברחוב הראשי של שכונת קרית משה בירושלים. עמי היה קובע עיתים ללימוד תורה. הניה התעקשה להזמין את חברותיה ללמוד למבחנים בביתה כדי להיות עם הילדים. הדוד והדודה הצעירים שלי שכל כך אהבתי ושני בני-הדודים היפים שלי. 

לפני 29 שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אביב 1985, הם נהרגו יחד בתאונת דרכים. היום אחרי הצהריים אנחנו עולים לקברם. 

הם בדיוק חגגו את ליל הסדר אצל סבא בנימין וסבתא טובה בקרית מוצקין, וביום ראשון של חול המועד החליטו לטייל עם חברים בנחל בצת. בדרך חזרה, בכביש שבין נהריה ועכו שהיה אז "כביש דמים" צפוף ולא מתוחזק, הפיאט האדומה של המשפחה סטתה מסיבה כלשהי מהנתיב והתנגשה בעוצמה רבה במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. עמי והניה נהרגו במקום. מוישל'ה ודניאל עוד פרפרו בין חיים ומוות ומתו כמה דקות מאוחר יותר ברכב המשטרה שפינה אותם לבית החולים בנהריה. 

את היום ההוא, למרות גילי הצעיר, לא אשכח לעולם. בדיוק חזרנו מטיול במדבר יהודה כשקיבלנו טלפון בהול מסבא וסבתא שאמרו שהניה ועמי עדיין לא חזרו. בחדשות כבר הודיעו על תאונה קטלנית של מכונית פיאט אדומה ליד עכו. אני זוכר את אבא ואמא שלי יושבים ליד הטלפון, מנסים להתקשר למי שלא יהיה שיוכל לעזור ולנדב מידע. אנחנו הילדים מתרוצצים ביניהם, מנסים לעזור, נותנים לאמא שלי כוס מים קרים שנשפכת על שמלתה הפרחונית, והיא כאילו לא איתנו, כאילו בעולם אחר. 

ואחר-כך סידורי ההלוויה ההמונית. והעיתונים עם תמונותיהם הפרטיות של עמי, הניה, מוישל'ה ודניאל שברגע אחד הפכו לפומביות. והכותרות הראשיות שזועקות שמשפחה שלמה נמחקה ברגע. וסבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, שמאז האסון חייהם כבר לא היו חיים, והם עקרו ממוצקין לירושלים כדי להיות קרובים יותר אלינו והעבירו את עשרים השנים הבאות עד מותם בצער שאין לו סוף. ואמי הגיבורה, שהייתה קרובה קרבת נפש להניה אחותה, והצליחה להרים את עצמה מן הכאב הנורא ונלחמה לברוא לי ולאחיי חיים שפויים וילדות נורמאלית ושמחה. והמשפחה הקטנה-ממילא שלנו שהצטמקה עוד יותר, עד היום יש לי רק ארבעה בני-דודים. ואני נותרתי מאז עם הידיעה הברורה שבכל רגע ורגע יכולה לתפוס אותך הבשורה הנוראה ולהפוך עליך את עולמך. 

ולפני שלוש שנים, כשאירע האסון הנורא של משפחת פוגל באיתמר ובכיתי כמו כל בית ישראל, חיפשתי באינטרנט תמונה או זכרונות של משפחת פוגל "שלי" שנעלמה, אך לא מצאתי דבר. אין בישראל שלנו "יד לבנים" לכל מי שהלכו לעולמם בתאונות דרכים. אין אפילו רשימת שמות. 

והיום אחרי הצהריים נעלה לקברם המשותף בחלקה הישנה בהר המנוחות בירושלים. מן האלפים שליוו אותם בדרכם האחרונה וביכו את היעלמותם הבלתי נתפסת נשארנו רק אנחנו, המשפחה הקרובה משני הצדדים ולפעמים גם חברה או שתיים של הניה. ומתחת לעצי הברוש והאורן, כשאעמוד עם אבי ואחיי קצת רחוק מהקבר כי אנחנו כוהנים ואקרא את פסוקי מזמור קי"ט, יעלו לי כמו בכל שנה מחשבות ודמיונות. 

ואני אדמיין אותם כמשפחה גדולה עם שישה ילדים, הניה עדיין רופאה מרדימה בהדסה, שותפה במרפאת הכאב של אליעד גיסה. ועמי מורה בישיבה תיכונית אחרי שעבר הסבה מקצועית. ומוישל'ה ודניאל גדולים אחרי צבא וחתונה, כבר עם ילדים משלהם, ואולי אחד מהם מרד קצת והוריד את הכיפה ובא להתייעץ איתי בתור בן הדוד הגדול שלו. ואני מצטער שכוח הדמיון שלי דל כל כך, כי כמה כבר יכולתי להכיר אותם באמת, הרי כילד שמעתי עליהם רק סיפורים כדמויות גדולות מן החיים, ורק בשנים האחרונות, כשאני כבר מבוגר מהם, אני מסוגל לראות אותם כאנשים בשר ודם. 

ושוב חוזר ומתגלגל לי בחזה הכעס על המוות המיותר הזה שאני לא מצליח למצוא בו שום משמעות. ואני רק מאחל לעצמי ולכולנו שנדע לשמור על עצמנו, להיזהר בכבישים, ולמצות את החיים האלה החד-פעמיים שלנו, כי הם חשובים ויקרים עד מאוד.