יום שני, 31 במרץ 2014

ביקורת על "בעלת הבית" - נעה ידלין

להמליץ על הספר "בעלת הבית" של נעה ידלין – אחרי הזכייה בפרס ספיר ושלל הביקורות האוהדות – מרגיש קצת כמו להיות אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל או לעשות לייק לפרסומת של קוקה קולה. אבל כמו שאמר לי פעם חבר טוב, "זה שכולם חושבים משהו, לא בהכרח אומר שהם טועים", ואכן מדובר בספר מהנה ביותר, ולא רק בגלל הסיבות הנכונות שכבר הוזכרו בעשרות הכתבות והביקורות, כמו ההומור המשובח, קו העלילה הקולח והלא מתאמץ, או הניתוח החד של האליטה החילונית-שמאלנית-אקדמית הירושלמית.

כי אני נהניתי לקרוא את הספר קודם כל בגלל העברית העדכנית. הרבה פעמים כשאני קורא ספרות עברית – אפילו של סופרים שאני מעריך מאוד כמו דויד גרוסמן – אני מרגיש שמשהו בשפה מאומץ מדיי. השפה הגבוהה-יחסית על התפתלויותיה ודימוייה דווקא מרחיקה אותי מן הדמויות ונותנת לי תחושה שמדובר על אנשים שהם גדולים מהחיים או קטנים מהחיים, אבל על כל פנים לא אנשים סתם, שאפשר באמת לפגוש ולהכיר במציאות. הצד השני של המטבע הוא אותו ז'אנר של כותבי הספרות הרזה. (אני באמת לא מעודכן בסיווגים הנוכחיים של הז'אנר הזה, אבל כשפוגשים ספר כזה – לרוב של עיתונאי לשעבר בוגר טור שבועי – אי אפשר לטעות). במקרה הזה העברית כל כך דלה והביטויים כל כך שחוקים עד שאינך יכול להזדהות עם דמויות כל כך עילגות ודלות רגש.

והנה נעה ידלין מצליחה לברוא סיפור שבו הדמויות מדברות בשפה של בני אדם, שפה שאתה אשכרה מכיר מהיומיום הישראלי. שפה שמערבבת בטבעיות סלנג ואנגלית ושנינות, ונתקעת מדי פעם בביטויים של עילגות שבעצם מכסה על מבוכה וחולשה שנחשפה. ואולי הספרים הטובים באמת נכתבים תמיד מתוך הקשבה לניואנסים הכי עדכניים ואותנטיים של שפת המקום והזמן בהם נוצרו.

ומעבר לזה, היה מרתק לקרוא סיפור שבו הגיבור הראשי הוא גבר צעיר – ורוב הסיפור נכתב מנקודת מבטו – אך מי שכותבת את הסיפור היא אישה. אנחנו רגילים כבר לסופרים גברים, כמו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודויד גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", שכותבים סיפור שלם מנקודת מבטה של אישה וזוכים לשבחים אין קץ על יכולתם להיכנס לעורה של בת המין השני. אבל אני מכיר הרבה פחות ספרים על גברים שכתבו סופרות נשים. וידלין מצליחה לתאר גבר שמתנהג במהלך הסיפור בצורה "גברית" למדי – מפלרטט, מתחיל עם נשים, חי חיים של גרוש – אבל עולמו הפנימי חושף צדדים רכים מאוד, מלאי חששות. והיא הצליחה לרקום דמות של גבר קצת "לוזר" בתוך משפחה של מצליחנים לכאורה, שמתנודד בין קשיחות ופגיעות, ובתוך כך מעורר הזדהות ואהדה על כל מורכבותו ויחסי התחרות-אחווה שלו עם משפחתו וסביבתו. והיתה לי תחושה שידלין הצליחה לברוא מעין ארכיטיפ של גבר ישראלי עכשווי (משכבה מסוימת מאוד, כמובן) שהוא יותר מורכב ועגול מכפי שגבר בעצמו היה יכול לכתוב.

ולסיום אביא ציטוט מהספר, שאינו קשור למה שכתבתי עד כה, אבל נדמה לי שכל מי שעסק אי פעם בלימוד או במחקר יוכל להזדהות איתו. הנה טעימה קצרה מהספר:

"הוא הגיע על כן אל הספריה כדי לקרוא קצת, להתרענן, כאילו יבחינו התלמידים אם הוא מעודכן או לא במחקרים האחרונים בסוציו-לינגוויסטיקה או בהרמנויטיקה, בשעה שאין הם מבחינים בין מבוא וסיכום... אבל כשהגיע לשם דעך בו מעט החשק, כרגיל היה הרעיון קוסם יותר מן הביצוע, וכשנאלץ פתאום להכריז ממש על שם ספציפי של ספר שאותו הוא מבקש, ואז לקחת אותו לידיו ולפתוח ולהתחיל, מילה אחרי מילה, כל כך הרבה מילים שיש לצלוח אותן, שרשרת אינסופית, והוא יושב איתן לבד, נראה פתאום הדבר חסר תכלית".

קריאה מהנה! 




אין תגובות:

פרסום תגובה