יום חמישי, 25 ביוני 2015

על "מדבר עם הבית" של עמיחי חסון

ספר שירת הביכורים "מדבר עם הבית" של עמיחי חסון תפס אותי בהפתעה. כבר שכחתי שאפשר להתרגש ככה, להזדהות ככה, לצלוח דפי ספר שירה כך שהמלים מתנגנות ואומרות את עצמן וננעצות בלב. אולי זה בגלל דמיון ביוגרפי מסוים: עולם ציוני-דתי, חצי-חצי, זיכרונות צבא – אבל יש לי תחושה שזאת לא הסיבה היחידה.

כי הסיבה המרכזית לרוץ ולקנות את ספר השירים הזה, שהוא קצר וקומפקטי אך מכיל בחובו עולם מלא, היא המיומנות השירית הגבוהה. לפני התוכן, לפני המשמעות, לפני הרמיזות הספרותיות, יש כאן שירים במצלול מכשף שבהם כל מילה ומילה מונחת במקומה. שום דבר לא חורק. השיר יודע מתי לעצור ומתי להדהיר אותך הלאה. אני לא יודע איך חסון בדיוק עשה את זה (וגם לא באמת ניסיתי לנתח) אבל במבחן התוצאה זה פשוט עובד. ומכיוון שקראתי לא מעט ספרי שירה של משוררים צעירים בשנה האחרונה אני יכול להעיד עד כמה המיומנות הזו היא לא דבר מובן מאליו, ובעיקר לא בספר ביכורים.

אך מעבר לכך יש בספר השירים הזה משהו שמצליח להתחמק מן המלכודת של הפניות ספרותיות רבות מדי ו"ניים-דרופינג" תרבותי מוגזם. שלא תהיה טעות, הספר מלא ברמיזות לעולמות מגוונים – משוררות ומשוררים, עולם החסידות ובית המדרש, ועוד ועוד, אבל איכשהו השירים מצליחים לעמוד בפני עצמם ולהביע אמת גדולה גם בלי התייחסות לרמיזות הללו.

ומהי אותה אמת גדולה? איך אגדיר אותה מבלי להמעיט מן החוויה? תחנות ביניים עייפות של קודש בתוך החול, אבני דרך של גבר יהודי-ישראלי בראשית מרוץ חייו. שירים שלא נכנסים לשום משבצת אך גם נכנסים לכל המשבצות כולן. רוצו לקרוא.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה