יום חמישי, 25 ביוני 2015

המשותפת

עוד טיפה'לה אופטימיות.

בימים שלפני הבחירות יצא לי לעיין שוב בשני ספרים חשובים שנכתבו על אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בתקופת המשטר הצבאי של שנות ה-50 וה-60: הספר "ערבים טובים" של הלל כהן והספר "ערבים במדינה היהודית" של איאן לוסטיק. ועם כל הכבוד לקריאות השבר על כך שאנחנו כל כך לא דמוקרטיים כיום ואיך זה שראש ממשלה מזהיר את בוחריו מפני הצבעת האזרחים הערבים (אמירה שאני כמובן מתנגד לה בתוקף), חשבתי שיהיה מעניין להזכיר לעצמנו מה היה מצבם הפוליטי של אזרחי ישראל הערבים בשלושים השנים הראשונות לקום המדינה תחת אותם מנהיגי מופת מפא"יניקים דוגמת בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה ורבין שידעו לדבר יפה יפה על שוויון אזרחי בין יהודים לערבים ברוח נביאי ישראל.

אז ככה: עד שנות השמונים השלטון הישראלי עשה כל שביכולתו כדי לפצל את האוכלוסייה הערבית לאורך קווי מתאר דתיים, חמולתיים, שבטיים וכפריים, להפריד אותה מאוכלוסיית הרוב היהודית ולמנוע ממנה התארגנות פוליטית ארצית. בשנות המשטר הצבאי הדבר נעשה על ידי הגבלות תנועה, קיומה של רשת גדולה של מלשינים ומקבלי הטבות ואפילו הגליות של אנשים כאשר כבר היתה התארגנות שכזו. רק בשנות ה-70 החלה התארגנות ארצית משמעותית, בתחילה מתוך החברה האזרחית בצורה של ארגוני סטודנטים, ארגון של ראשי רשויות וועדות מעקב לנושא הפקעת קרקעות ואחר כך על ידי צמיחת מפלגות ערביות שגם הן היו מפוצלות לאורך קווי מתאר שונים. המפלגות היחידות שיכלו לפעול בשלושים השנים הראשונות היו מפלגות-בת לגיוס קולות למפלגות היהודיות וכמובן המפלגה הקומוניסטית שבה שותפו גם יהודים ושגם את כוחה ניסו להגביל בדרכים מאוד לא דמוקרטיות.

והנה היום, עם כל הבעייתיות שבדבריו של נתניהו אתמול, אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי היסטורי שבו בפעם הראשונה מאז קום המדינה האוכלוסייה הערבית בישראל מצליחה להתאחד מבחינה פוליטית ולהשיג ייצוג אותנטי שמזכיר את היקף האוכלוסייה שלה. מי שמכיר את ההיסטוריה של היחסים בין יהודים וערבים בישראל מבין עד כמה השינוי חשוב בעבור האוכלוסייה הערבית במדינה. האוכלוסייה הערבית כיום משכילה יותר מתמיד, חדה יותר מתמיד, ומודעת פוליטית יותר מאי פעם, ולדעתי זהו השינוי המרגש ביותר שהביאה לידי ביטוי מערכת הבחירות הנוכחית. התקווה הגדולה ביותר לחיים דמוקרטיים ולהשתלבות שלנו במרחב הארץ-ישראלי והמזרח-תיכוני היא מתוך שיתוף פעולה בין יהודים וערבים כאשר הערבים מגיעים למערכת היחסים הזאת ככוח חזק פוליטית ואזרחית ולא כמקבצי נדבות (והחזון הזה צריך גם לפרוט את המילה "יהודים" לתת-קבוצות חשובות – בעיקר מזרחים, מסורתיים, דתיים, ולהעצים אותן). נדמה לי שאנחנו בכיוון הנכון מן הבחינה הזאת. הגיוס ההיסטרי של הימין כנגד הערבים על ידי אנשים כמו נתניהו וליברמן רק מעיד על השינוי העמוק במצבם של אזרחי ישראל הערבים. ועדיין, יש עוד הרבה עבודה.

אין תגובות:

פרסום תגובה