יום שבת, 27 ביוני 2015

מסיבת סיום

סוף יוני לפני שנתיים. אני יוצא מהבית למסיבת סיום גן חובה של הבן. טקס ליקוק דבש מאותיות הא'-ב' והופעת ריקוד של הילדים. 

לבי עייף עליי לאחר המאורעות האחרונים. השכונה השתנתה השבוע. פצעי האסון קרועים עדיין לרווחה, ניכרים בשאריות המזון הזרועות סביב, בכיסאות הפלסטיק המפוזרים. בחוץ שלוש שכנות מסדרות את סוכת האבלים על הלל. המשפחה קמה לא מזמן מהשבעה. 

בגן הילדים המקושט פני ההורים מסתירות צער מודחק, מפיקות מעצמן עליצות אפורה למען הילדים שמסיימים את גן החובה האחרון בחייהם. טקס העלייה לכיתה א' מתרחש למולי. כמו מסך שקוף מפריד ביני ובינו, אך גם אני מפיק חיוכים, מסמן לבני באצבע ובקריצה שראיתי אותו, הוא מצוין. 

בסיום ההופעה הילדים מקפצים בריקוד מגושם לצלילי קיטש פרידה של סמדר שיר ואברהם פריד. בני מרים את ידיו למולי ושר בקול זך, "כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני בלעדיכם, יחד התרגשנו, כל זה בשבילכם". מבטו התמים ממיס אותי. הדמעות שנאגרו בי כל אותו השבוע פורצות בלי שליטה.

אני פורש הצידה, מסתיר את צערי תחת משקפי השמש. המחשבה על ילדיו של הלל שאבא נעלם להם פתאום, לא מרפה ממני כל אותו היום. אני לא מוצא לה נחמה.

יום שישי, 26 ביוני 2015

ערב אדום בירושלים



ערב אדום בירושלים. הארנה עמוסה אוהדים שואגים, צועקת אליי מן הלפטופ המקרטע. הקפטן מזכיר את אמיר ואלעד, והקהל במחיאות כפיים קצובות תחת שמות היציעים הדוקרים. אני נובר ברשת, מחפש פרטים שכבר ידעתי ושכחתי. פיגוע ועוד פיגוע. נזכר בראש השנה ההוא של ראשית המילניום, מתפללים בבית הכנסת הספרדי-ירושלמי על יהודה פינת דרך חברון. דוק עצבות חדה ומצמיתה על פני המתפללים, משפילים מבטם מול סבו של ההרוג הראשון של האינתיפאדה השנייה שעדיין לא ידעה את שמה, לאולם הרחב מזדחלות שמועות על יריות ופורענות קרובה. אחי הצעיר לידי, אצבעו הקטנה עדיין קטועה וחבושה מן המחדל ההוא ביציע האוהדים השרופים חצי שנה קודם. אנחנו עדיין עם מנוי הכסף שקיבלנו מן הקבוצה כתשורה לא הולמת. פפי תורג'מן הגיע לבקר. שבועיים לאחר מכן יתאבד אלעד ביפו ושם צעיר נוסף יתווסף ליציעים האדומים. ערב אדום בירושלים. ירושלים זכרונות של דם צעיר וכדורסל. 


יום חמישי, 25 ביוני 2015

"ויהי ערב" – על כישלונן של אסכולות "המריחה האיטית" ו-"ההתשה האנרגטית" לתופעת "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" (תקציר המחקר)


אסכולת "המריחה האיטית" לניהול שעות אחר הצהריים עם הילדים (Cohen-Zim 2007, 2010, 2013) גורסת כי לצורך השפעה על המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יש צורך בהתחלת תהליך מסאצ"ס (מקלחות-סירוקים-כינים-ארוחה-צחצוח-סיפור-שירים) כבר עם חזרת הילדים (להלן, מושאי המחקר) בשעה 16:00 מהמסגרות החינוכיות. הנחת היסוד העומדת בבסיס גישה זו היא כי זמן ארוך ללא פעילות מסיחת-דעת תאפשר השלמת המטלות הדרושות בזמן, תוך השארת מרווח ביטחון מקסימאלי להפרעות אפשריות כגון "ילדי שכנים", "מריבות וצרחות", "הצקות הדדיות", "אי שיתוף פעולה" וכד'. זאת ועוד, הזמן הארוך מאפשר בוודאות קיומה של פרקטיקת "הקראת סיפור לפני השינה" אשר נתגלתה במחקרים קודמים (Cohen & Cohen 2010) ככזו הנמצאת בקורלציה גבוהה עם משתנה "השכבה רגועה" – משתנה דומה במידה רבה למשתנה התלוי הנבדק במחקר הנוכחי.

לעומת זאת, אסכולת "ההתשה האנרגטית" (Cohen-Yazdi 2007, 2010, 2013), מציעה היגיון תיאורטי הפוך, שלפיו המשתנה התלוי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה" יושג רק בעקבות פעילות מאומצת, לרוב מחוץ לבית, אשר תותיר את הילדים משוללי מוטיבציה להפרעה ועם רמה גבוהה של עייפות לקראת ההשכבה. יודגש כי גישה זו לוקחת אמנם בחשבון אפשרות של התפתחויות יוצאות דופן, כגון "התעקשות על פיג'מה רטובה מפיפי מסל הכביסה" או "רוצה פנקייק היום למרות שכבר אכלנו אתמול", אשר יפגמו בסיכויים ל"השכבה מוקדמת באווירה רגועה", אולם הגישה גורסת כי, סטטיסטית, ישנו סיכוי גבוה יותר לכך שהתשה אנרגטית תוביל לשינה מוקדמת ולא להיפך.

במחקר הנוכחי, שנערך בחודשים מאי-יוני 2015, התקיימה תצפית משתתפת במשך 25 ימים עוקבים (לא כולל ימי שישי ושבתות) בבית משפחה ישראלית סטנדרטית-נורמטיבית, בת מעמד הביניים, ממוצא יהודי מעורב. אף כי מדובר במדגם מצומצם בהיקפו, תוך רמה גבוהה של מעורבות רגשית של החוקרים בתהליך המחקר, הרי שיתרונו הוא בכך שנתבטל הצורך המוכר ממחקרים אתנוגרפיים מקבילים לקיים תהליך ארוך של "כניסה לשדה" והיכרות תרבותית ופסיכולוגית עם שלושת מושאי המחקר.

להפתעת החוקרים, תוצאות המחקר הוכיחו מעל לכל ספק סביר כי שתי האסכולות שלעיל לא הצליחו להסביר את המשתנה התלוי, שכן באף לא אחד מימי המחקר לא הושגה "השכבה מוקדמת באווירה נעימה", וחד היא מה היתה האסטרטגיה שננקטה על ידי החוקר או החוקרת שהיו מופקדים באותו יום על עריכת התצפית. מסקנתם הפסימית של החוקרים היא כי יש לזנוח לחלוטין את תחום המחקר ובתוך כך את המאמצים להגיע לכדי "השכבה מוקדמת באווירה נעימה". אחד החוקרים אף הציע להעביר את הנושא לתחום חקר המיתוסים והאוטופיות, שכן לדבריו: "המשתנה הנדון במחקר – "השכבה מוקדמת באווירה רגועה" מתקרב ככל הנראה לדרגת המיתוס המערבי הנפוץ "ארוחת ערב משפחתית בה בני הבית משתפים זה את זו בחוויות יומם" אשר כבר הופרך קיומה האמפירי במחקרים רבים בעבר. ביקורת אפשרית אחת על המחקר הנוכחי היא ביצועה הנרחב של פרקטיקת "סרט בסמרטפון לפני השינה למרות שהחלטנו שנותנים רק ביום שישי אין מה לעשות הילדים שיגעו אותי הערב" אשר למרבה הצער לא דווחה כלל על ידי החוקרים ואשר רבים רואים בה גורם סיבתי מתערב החותר תחת ההיגיון התיאורטי של שתי האסכולות שהוזכרו קודם ומעוות את המכניזם הסיבתי של שתיהן.

השלכותיו של כישלון המחקר והשפעתו על יכולותיהם הקוגניטיביות והחברתיות של החוקרים, כמו גם על הידרדרות יחסיהם בהיעדר ערבים פנויים, נדונים בפרק המסכם של המחקר.  



קרטיב

ביסודי היה לי חבר קרוב, איש טוב לב וגדל ממדים, אבל עם מנהג קצת מגונה: אם היית קונה קרטיב ומציע לו ביס הוא היה לוקח ביס זעיר-פיצפון-קטנטון. אבל או אז כשהיית אומר לו בנדיבות "בחייאת אחי, קח ביס נורמלי", הוא היה פוער את פיו ודופק וואחד נגיסה, בערך בגודל של חצי קרטיב, ומשאיר אותך המום. עם הזמן למדנו להיזהר.

מפתה אותי למצוא אנלוגיה פוליטית עדכנית לסיפור הזה, אבל למען האחדות בעם ביום חם זה אשאיר אותו כאנקדוטה חביבה ליום קיץ.

החאן

לפני שלוש שנים בספטמבר, בפרץ של תרבותיות, קניתי לנו מנוי של 4 הצגות לחאן.

אבל היתה שנה עמוסה, עם ילדה שרק נולדה והכול, כך שלא ניצלנו את המנוי. קורה.

לפני שנתיים בספטמבר התקשרה מישהי מהחאן והציעה להאריך את המנוי בשנה נוספת בתמורה לקניית מנוי נוסף. win-win situation. הסכמתי. כך נהיה לנו מנוי של 8 הצגות. השנה נצא יותר, הבטחנו לעצמנו.

אבל שוב היתה שנה עמוסה, ושוב לא ניצלנו את המנוי, ושוב בספטמבר התקשרו מהחאן, ושוב השתכנעתי. עכשיו כבר יש לנו מנוי של 12 הצגות.

והנה עוד מעט אוגוסט, ואחריו ספטמבר, ושוב ריחות הסתיו, וחצבים, והטלפון הקבוע מהתיאטרון. אתם כבר מבינים לאן זה מוביל.

כך שכאשר שואלים אותי חברים אם אני ממליץ על תאטרון החאן, אני עונה שאין לי מושג לגבי ההצגות אבל יש להם מחלקת שיווק מצוינת.

יצירה פוגענית

בתואר הראשון לקחתי קורס בהיסטוריה אצל מרצה אחד שכבר אז עיצבן הרבה סטודנטים בגלל התבטאויותיו הפוליטיות שגם לטעמי היו די ילדותיות. אבל מה, הוא היה אחלה מרצה. שחה בחומר. אהב ללמד ולדבר עם סטודנטים. בכל שנה שינה לחלוטין את מבנה קורס החובה, מה שיצר לו המון עבודה, וכל זה כדי שיהיה לו ולנו מעניין. בקיצור, היתה בו תשוקה אמיתית והיה תענוג ללמוד אצלו. הוא הכריח אותנו לחשוב יצירתית, אז מה אכפת בכלל שהוא גם היה מעצבן ולא פוליטיקלי קורקט.

ומצד שני, לקחתי קורס אחר אצל מרצה אחר שהיה פעיל ידוע ומלא בעצמו באחת מתנועות השמאל. הסילבוס היה בנוי נדבך על גבי נדבך של טקסטים בנאליים וקצרים, כמו קטעים מסודרים בדף מקורות בסמינריון הדרכה בבני עקיבא. ובכל פעם שסטודנט הביע עמדה המרצה סתם לו את הפה והסביר לו למה הוא טועה ולא מבין בכלל מה זה דמוקרטיה ומהן זכויות אדם. בקיצור, עזבתי אחרי שלושה שיעורים.

אותו דבר בתרבות.

מבחינתי הקריטריון המרכזי אינו האם היצירה פוגענית, אלא האם היא מבטאת איזו אמת אנושית מורכבת ואותנטית. האם היצירה מצליחה לטלטל אותך לרגע משגרת יומך ולחשוב באופן חדש על משהו, או שמדובר באיזה פלקט שמבטא אינדוקטרינציה חתרנית-עאלק או ייצוג של איזה מרכז לאומי ממוסחר.

פרקי בנים

כל ימיי גדלתי ביני ובין עצמי ולא מצאתי לגוף טוב מן הדיבור. כל ימיי קיבלתי כל אדם בסבר פנים יפות ולא היה ביתי פתוח לרווחה. כל ימיי עשיתי סייג לתורה ולא היה מורא שמיים עליי.

אני הייתי אומר: שנאו את המלאכה; הגלו את הרבנות; היו פזיזים בדבריכם; קנו לכם את הספק.

ישיבה תיכונית ד'

לפעמים חברים שואלים אותי מה הסיפור שלי עם הישיבה התיכונית. הרי זאת לא היתה איזו פנימייה אנגלית ויקטוריאנית, או מעון שיקום לעבריינים צעירים, אפילו לא נתיב מאיר בתקופת קופולוביץ' המלטף. בסה"כ ישיבה פתוחה למדיי, עם רבנים גושניקים למדיי, ביישוב פלורליסטי למדיי. והרי השקיעו בכם והכל, מה העניין? בעיקר כועסים עליי אלה שהיו שם וזוכרים את הישיבה כחוויה מרתקת ומלאת חברים.

ההסבר שלי ארוך, מן הסתם, וגם מאוד מאוד אישי. ההתנגדות הנחרצת שלי לכל סוג של פנימייה התחדדה לפני כמה זמן כשקראתי ספר נפוץ לגידול ילדים בשם "איחזו בילדיכם" שהמסר העיקרי שלו הוא שילדים בכל גיל - כולל, ואולי במיוחד, בגיל ההתבגרות - זקוקים מאוד מאוד לנוכחות רצופה וארוכה של מבוגר שאוהב אותם ומטפח אותם. בהעדרו, "קבוצת השווים " (איזה מונח מעצבן), שבעצמה מורכבת מילדים מבולבלים, הופכת לדמות החשובה ביותר בעבור הילד.

והרי לא משנה כמה מאמצים והשתדלויות יעשו הר"מים והמדריכים והמשגיחים בפנימיות של הישיבות התיכוניות, אין להם לא סיכוי ולא יכולת לראות באמת את הילד שמגיע אליהם בכיתה ט' ולהיות לו לתחליף אב ואם. וכך יוצא שקבוצת החברים הופכת דווקא באותו גיל קשה ואלים לגורם המשמעותי ביותר. וכך ציניות ורוע שנובעים מחסך רגשי עמוק של התלמידים הופכים לנורמה, לשיגרת יומיום.

משום כך, לא ברור לי בכלל איזו מטרה משרת כל מפעל הפנימיות המופלא הזה, על חדרי אוכליו, בתי מדרשיו, כיתותיו, ספריותיו, חדריו הצפופים והמסריחים מריחות של זרע וזיעת כדורסל. בשם איזה אידאל מופתי הוא מנתק ילד ממשפחתו בגיל 14, כדי שיחזור ויגיח לעולם הרגיל רק בגיל 22 או 23, אחרי שנות פנימייה בלתי נגמרות במכינה, בישיבת ההסדר ובצבא, יקרוס מרוט נוצות בסוף המסלול הזה, למוד אינסוף רבנים, מדריכים, אמהות בית, מ"כים, קצינים ומג"דים שניסו להמר על חייו ולערבב את נשמתו בסבך אידאלים דתיים ולאומיים מיושרים כסרגל וצועדים בסך.

כך שאולי יש הרבה צעירים דתיים שהצליחו לנשום לרווחה בתוך הכאוס המסודר הזה. אחדים אפילו התאהבו בו. נדמה לי שיש רבים מדיי שנותרו פצועים בצד הדרך או בסופה. אליהם ועליהם אני כותב.

ישיבה תיכונית ג'

היום שוב נדדו מחשבותיי אל אותה ישיבה תיכונית אליטיסטית שבה למדתי. ונזכרתי בר"מים שלנו שהיו מתייצבים בבית המדרש כבר ב-6:30 בבוקר לתפילת שחרית ומשם מיד לסדר בוקר ושיעור גמרא ארוך עד 10:40, ואחר-כך לימדו איזה שיעור או שניים בתורה, נ"ך או הלכה בכיתה אחרת. ובכל ערב למדו איתנו סדר ערב בבית המדרש בין 19:00 ל-20:30. ובכל שבת שנייה הם ונשותיהם וילדיהם בילו את מיטב שעותיהם בישיבה ובחדר האוכל המנוכר. ואיך בערב שבת היינו צועדים לטיש או לעונג שבת בבתי הרבנים עם תקרובת טובה יותר או פחות שהכינו נשותיהם. ולבי יצא קצת אליהם: בכל זאת הם השקיעו בנו את מיטב זמנם, בתשלום נאה אמנם אבל לגמרי על חשבון זמן בוקר או ערב עם הילדים ועם עצמם. ואולי בכלל על נשותיהם וילדיהם הייתי צריך לרחם.

אבל איכשהו, ככל שהרהרתי והרהרתי בזה, וכמה שלא גלגלתי במוחי את המחשבה שבסך הכול הם היו אידיאליסטים צעירים שרק רצו לעשות טוב בעולמנו ולקדש שם שמים ברבים, זה עדיין לא פוגג ולו במעט את הכעס שלי על אותה חבורת שטוחי מוח וסגורי לב שגזלו ממני חלקים לא מעטים מנערותי.

בר אילן

הידיעה על היחס המבזה והמשפיל של אוניברסיטת בר-אילן לסטודנטים הלהט"בים שלה הזכירה לי פגישה שהייתה לנו די מזמן כתלמידי ישיבה עם אחד המרצים לתנ"ך שם. אותו מרצה הסביר לנו שהוא מתעסק אמנם בסוגיות של ביקורת המקרא אבל הגבול שהם שמו לעצמם בחוג זה שהבחינה הביקורתית/מדעית נעשית רק על נביאים וכתובים ואילו חמשת חומשי תורה נלמדים באופן הפרשני המסורתי. נדמה לי שהיתה שם גם איזו התהדרות וגאווה עצמית על היכולת לשמור על האיזון העדין שבין פתיחות מדעית ומחקר חופשי לבין מחויבות אמונית ודתית. לא שברור לי אישית למה הדברים הללו אמורים לסתור אלו את אלו אבל ככה זה הוצג לנו. נדמה לי שעכשיו, לאור הפארסה האנכרוניסטית הנוכחית, הגיע הזמן לטלטל לעומק את הדינוזאור המיזרוחניקי הזה. אוניברסיטת בר אילן צריכה להכריע האם היא "אוניברסיטה" או אוניברסיטה - על כל המשתמע.

מומחה בעל שם עולמי

אני יושב לצהריים בקפיטריה. בשולחן הסמוך שלושה גברים מדברים באנגלית. האחד פרופ' אמריקני בעל שם עולמי. זה ברור לגמרי מהשיחה. השני מרצה ישראלי באותו התחום. השלישי בחור צעיר יותר, אולי מסטרנט או דוקטורנט. קו השיחה מוכר, מאומן, ממוחזר: דיבורים באנגלית פרחונית מדי של המרצה הישראלי על מזג האוויר או אתרי תיירות ירושלמיים, אמירה לא מתחייבת של המומחה העולמי לגבי הפוליטיקה הישראלית המסודרת בטירופה, הצגה של התזה-בכתיבה באנגלית מזיעה מדיי של המסטרנט-דוקטורנט. המומחה העולמי עושה את עצמו מתעניין, נזהר לא לפהק מהשפעות הג'ט-לג וחוסר העניין הכללי. אני חושב על החברה השטוחה הזאת שאנחנו חיים בה, שבה היכולת להציג עצמך בצורה אסרטיבית ורהוטה בחמש או עשר דקות לזרים גמורים הפכה לתכונת אופי כל כך חשובה ומכרעת. בטלוויזיה, ברדיו, בכנס, בשיחת חולין תפלה בקפיטריות מוארות. איזה דיכאון עמוק בשעת הצהריים.

תהליך השלום מזדקן

תהליך השלום מזדקן. לאחרונה חש בדכדוך מתמשך, טרום-דיכאון. הוא מתעלם מזה: ממשיך לצאת מדי בוקר למשרדו המהודר, מתיישב בכבדות מול שולחן העץ הרחב שעליו אותם דוחות כרומו מהודרים בחמש שפות.

בוער מבפנים הוא יושב שם בפרצוף קפוץ. "התהליך" הם מכנים אותו מאחורי גבו, חוששים לכנותו בשמו המלא שמא ייפול מיד ויקרוס. הו כמה שהוא מקנא בסכסוך, הצעיר הנצחי הזה שבכל קיץ ממציא את עצמו מחדש: משנה את שמו, מעדכן את תוכניותיו, מגייס לו תומכים צעירים ויפים, מאלתר תמידית, משולהב ופרוע, לא נותן לו רגע להסתגל.

והנה הוא יושב כאן במשרד הממוזג מדי הזה, ממשיך לשלם משכורות נדיבות לאותם 30-40 ראשי ארגונים ועמותות, מוסיף לממן מחקרים של פרופסורים חיוורים שאינם מחדשים דבר, שותה את אותו אספרסו-כפול קולומביאני מקפסולות מהודרות, מלהטט מול תורמים מקשישים באנגלית המהודרת שלו, בחוסר התלהבות שכבר אי אפשר להסתיר. הוא לא מצליח להחביא את הפרובינציאליות העלובה שלו מהם. אפילו שליח האו"ם החדש רמז שהתקופה הקרובה תהיה קריטית לעתידו. זאת תחילת הסוף.

הוא חייב לטפל בעצמו, הוא חושב. הם יבינו שהם מסוגלים להסתדר בלעדיו ויוציאו אותו לפנסיה כפויה. אסור לו לתת לזה לקרות. זה בכלל לא בשבילו, הוא ממלמל, הרי הוא בכלל היה מעדיף לעשות לביתו בגילו המופלג. זה למען המדינה. זה למען הילדים. הוא בעצמו כבר לא מאמין לעצמו. זאת תחילת הסוף.

יהודיה

זה היה באחד הימים הראשונים שלנו במדריד כשהוממנו בפעם הראשונה. נסענו לדרום העיר לבדוק חדר להשכרה בתוך דירה די מעופשת. השותפה ההונגריה שהציגה לנו את הבית מאוד התלהבה לשמוע שאנחנו יהודים מישראל. "אבא שלי ממוצא יהודי", היא סיפרה לנו, "ואני בעצמי מרגישה קצת שאני יהודיה: אני יותר אינטיליגנטית מהממוצע, יודעת להתנהל טוב עם כסף, יש לי גנים כאלה"

מלחמת זהויות

אם אתם שואלים את עצמכם למה הוויכוח בין שמאל וימין במדינה הפך להטחת מהלומות חלולה ולמלחמת זהויות מדכאת ולמה אין פה אופוזיציה לוחמת, התשובה לכך פשוטה:

בלי להבין זאת, מרבית השמאל והימין במדינה שותפים מבחינה מדינית לפרדיגמת ההפרדה ("עם ביבינט נישאר תקועים עם הפלסטינים לנצח" משמאל, גירוש או קנטונים מוחלשים ומפוקחים מימין), ולתפיסה כלכלית-חברתית של ליברליזם של רווחה (רולניק סטייל). מה שנשאר לשני ה"מחנות" כביכול זה לריב על סגנון, לא על מהות. הרי בעומק בעומק בנימין נתניהו לא הרבה יותר אתנוצנטרי ולא הרבה יותר קפיטליסטי מיצחק רבין או משמעון פרס.

כך שהאופוזיציה האמיתית היחידה לסדר הקיים, לפחות מבחינה מדינית, היא מצד מי שרוצים אינטגרציה וחיבור כמה שיותר מלא בין כלל הקבוצות שחיות כיום בין הים והירדן. יוזמות כמו "שתי מדינות - מולדת אחת", חיבורים בין פלסטינים, מתנחלים, אורן יפתחאלים, מזרחים, רובי ריבלינים, אורי אליצורים ואחרים. רוצים ויכוח אידיאולוגי אמיתי? שם הוא נמצא: באותו אזור לא פופולארי עדיין שבו קווי המתאר הפוליטיים המדומיינים של הפאטה מורגנה הישראלית נעלמים כלא היו.

סגנון

בזמן המחאה של ויקי כנפו, אי אז בעשור הקודם, יצא לי ולעוד כמה חברים לקיים מפגן הזדהות לילי צנוע של סטודנטים עם צעקת האמהות החד-הוריות. זה היה כמה שנים טובות לפני המחאה החברתית הגדולה של 2011 שהפכה את הנושא החברתי לסקסי באמת, כך שהצלחנו להביא למאהל ליד גן הורדים רק כמה עשרות סטודנטים. כאשר הקמנו שלושה אוהלים מול משרד האוצר הזהיר אותי חבר לא לכתוב על השלט "סטודנטים בעד צדק חברתי" אלא להסתפק ב-"סטודנטים בעד חברה אחרת" כדי לא לצאת סוציאליסטים מדיי – עד כדי כך הנושא לא היה פופולארי.

באותו ערב הזמנו את מוטי אשכנזי ותמי מולד-חיו כדי לדבר איתנו על מחאה חברתית. ומה שמצא חן בעיני במיוחד היה שתמי לא דיברה הרבה אלא הזמינה את אחת הנשים המוחות. ואותה אישה, אם חד-הורית במצב כלכלי ואישי קשה ביותר, הציגה בפנינו בשפה פשוטה ואף עילגת ניתוח מפורט ומדויק של הבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית שמעודדות את אי השוויון. במילים פשוטות עד מאוד היא הסבירה לנו מהם המכניזמים שמובילים לכך. תמי מולד-חיו סיכמה ואמרה שהנה, לא צריך דוקטורט ואפילו לא תואר ראשון כדי להבין משהו בכלכלה.

ולמה נזכרתי היום בסיפור הזה? כי יש לי תחושה שחלק לא קטן בשיח הפוליטי הישראלי כיום סובב סביב שאלות של סגנון ולא שאלות של מהות. הרבה פעמים יש פסילה של אדם, או לחילופין התרשמות מאדם, בגלל רמת הרהיטות שלו או בגלל סגנון הדיבור וסוג הרטוריקה, ולא בגלל הערכים והכוונות שהוא באמת מביא לידי ביטוי. אז כן, ברור לי שרטוריקה היא בהחלט דבר חשוב בפוליטיקה – הרי בסופו של דבר מילים הם כלי העבודה של הפוליטיקאים יותר מכל דבר אחר. וגם אין לי שום היקסמות יוצאת דופן מאיזה "פרא אציל" מדומיין שאצלו לכאורה נמצאת האותנטיות הנכספת, ממש לא. אבל יחד עם זאת כדאי שנשים קצת יותר לב מה מניע אותנו בתור אנשים שדנים וחושבים על פוליטיקה – הקנקן, או מה שיש בו.

הרב ריסקין

כשלמדתי בישיבה התיכונית "נווה שמואל" שבאפרת, נהג הרב שלמה ריסקין, ראש מוסדות "אור תורה" שאליהן השתייכה הישיבה, לבוא ולהעביר שיעור-שיחה עם כל אחת מן הכיתות לפחות פעם או פעמיים בשנה. היה לו חשוב מאוד לשמור על קשר עם התלמידים עצמם ולא לעסוק אך ורק באותן סוגיות גדולות שקשורות בניהול ומימון רשת המוסדות.

נדמה לי שהיה זה בכיתה י' כאשר הגיע הרב באחד הימים לכיתה שלנו כדי להעביר לנו שיעור. די במקרה, בדיוק כשהוא נכנס, אחד התלמידים צחק על תלמיד אחר שייזהר שלא יהיה לו איידס. באווירה ההומופובית הכבדה של הישיבה דאז (זה היה לפני ימי "חברותא", הו"ד ודומיהם) ועם חוסר הידע שלנו לגבי מחלת האיידס באותה תקופה, הקונוטציה המזלזלת שרמזה על מחלה שהיא נחלתם של חד-מיניים בלבד הייתה ברורה לכולנו. צחקנו.

אבל התגובה של הרב ריסקין הפתיעה אותנו. הוא האדים כולו, התמלא בכעס, עזב מיד את מתווה השיעור התורני שאליו התכונן, וסיפר לנו במשך שעה תמימה על אדם קרוב שהכיר וחלה באיידס, הדגיש עד כמה זו מחלה נוראה ואיומה, שאי אפשר לצחוק עליה ולזלזל בה ובוודאי שלא באנשים שחלו בה ולא משנה מאיפה הם באים ומהי זהותם. הרבה שיעורים יצא לי לשכוח מאותה ישיבה תיכונית שיש לי עליה גם כיום הרבה ביקורת, אבל העמדה האנושית הנחרצת שהביע הרב ריסקין באותה שיחה נחרטה אצלי עמוק בזיכרון.

כך שמבחינתי הרב ריסקין, לפני המפעלים הרבים שהקים, לפני פסקי ההלכה הנועזים, לפני היכולת הדרשנית המרשימה, לפני היותו מנהיג אמת של קהילה, הוא קודם כל בן אדם – מענטש אמיתי במובן הפשוט והאותנטי ביותר של המילה – ומשום כך כל מילה טובה שנאמרת עליו כיום, לאור הניסיון המכוער של הרבנות הראשית להדיחו מתפקידו, היא אמת לאמיתה והוכחה ניצחת לרוח האנושית והרוחנית שהוא מגלם בעבורי ובעבור רבים. אין לי ספק שהאמת הזאת תנצח גם במאבק הנוכחי.

גרביים

כשהייתי בן שנתיים בערך עזרתי לאמא שלי לקפל כביסה. בין השאר גם התאמתי זוגות גרביים. כמה ימים אחר כך, כשהלכנו בשבת לבית הכנסת, חברה של אמי שמה לב שאבא שלי הולך לו עם גרב אחת ירוקה ואחת חומה, ומיהרה לספר על כך לאמא שלי. מה שמעניין בכל האנקדוטה השולית הזאת זה שלנו עדת עיוורי הצבעים זה באמת לא מפריע שיש אנשים שהולכים ברחוב עם גרבים לא תואמים או עם חולצות בגוונים צועקים, זה אפילו צבעוני בעינינו. אבל איכשהו בעולם הנורמטיבי הזה שבו אנחנו חיים דווקא אני הייתי זה ששלחו אותו לאבחון בהול בהדסה בגיל שנתיים.

הונאה

בימים האחרונים התפרסמה בארצות הברית ידיעה על מקרה נוסף של הונאה אקדמית. הפעם מדובר על פרסום של מאמר בכתב העת הנחשב מאוד science ובו מרצה ותלמיד מחקר תיארו ניסוי שערכו אשר מוכיח כי מפגש של נחקרים עם תועמלנים להט"בים הצליח לשנות באופן דרמטי את עמדותיהם הפוליטיות בסוגיית השוויון בנישואים. המחקר זכה להרבה השפעה.

הבעיה התחילה כאשר שני סטודנטים לדוקטורט ניסו "לשכפל" את המחקר אבל גילו תוצאות שונות לגמרי והרבה פחות דרמטיות. הם ניגשו לקובץ הנתונים המקורי (שכיום זמין באינטרנט לגבי כל מחקר בכתב עת שמכבד את עצמו) וגילו כמה תכונות סטטיסטיות מוזרות, למשל שאחוז ההיענות לבדיקה החוזרת היה גבוה מאוד יחסית למה שמקובל במרבית המחקרים. בקיצור, התוצאות היו טובות מדיי, מושלמות מדיי. הם פנו לחברת הסקרים שלכאורה ערכה בעבור החוקרים את המבדק האמפירי וגילו שהיא בכלל לא יודעת על מה מדובר. בקיצור, מהר מאוד התגלה שכל הנתונים היו מומצאים לגמרי.

מה שאותי עניין בכל הסיפור הזה לא היה העובדה שיש רמאויות בעולם מדעי החברה. אנחנו מכירים סיפורים כאלה לא מהיום. עניינו אותי שני דברים שקשורים לרמה שבה חוקרים וכתבי עת מדעיים מסוגלים כיום לבדוק בצורה רצינית ומפורטת את חומרי הגלם שעל בסיסם נכתבים המחקרים.

ראשית, מסתבר שמי שפברק את הנתונים היה תלמיד המחקר והוא רימה לא רק את כתב העת אלא גם את המרצה שכתב ביחד איתו את המאמר. מסתבר שהפרופ' שכתב את המאמר לא היה שותף בכלל לשום חלק במחקר שהיה כרוך במחקר עצמו ובאיסוף הנתונים. אני מניח שזה לא מפתיע הרבה אנשים שעוסקים בתחום ויודעים כיצד מאמרים נכתבים באופן שבו מרבית העבודה נעשית על ידי אחד הכותבים והאחר שותף בעיקר לשלב הכתיבה, אבל זה עדיין ממצא מטריד.

שנית, לא בפעם הראשונה אנחנו רואים שבעיות חמורות מבחינה מתודולוגית מתגלות דווקא על ידי סטודנטים ולא על ידי כל מערכת הבקרה האקדמית שהיתה אמורה לבחון את אמינותו ומהימנותו של המחקר. בפעם הקודמת היה זה מחקר כלכלי מפורסם שנתגלו בו בעיות על ידי שני סטודנטים שגילו בעיה בקובץ האקסל כאשר ניסו לשכפל את המחקר. העובדה הזאת מראה שוב את המחיר של תרבות הפרסומים המהירה שמאפיינת כיום את העולם האקדמי ולא מאפשרת לחוקרים מקצועיים להקדיש זמן מספק לבקר באופן רציני את החומרים שעוברים תחת ידם. הדגש על תפוקה ולא על איכות מראה את אותותיו גם במקרה הזה. מסתבר שלפעמים סטודנטים הם הרבה יותר יסודיים וביקורתיים מהמרצים שאמורים להנחות אותם.

וזה מזכיר לי אנקדוטה ששמעתי לא מזמן מחבר אקדמאי. הוא כבר פרסם כמה מאמרים ורובם עברו בלי בעיות מיוחדות. לרוב הוא לא קיבל הערות משמעותיות על ההפניות שלו למאמרים אחרים. והנה הוא הגיש מאמר לכתב עת לא נחשב במיוחד והסתבר לו שמי שנתנו לו ביקורת הלכו לבדוק כל אחת מן ההפניות שלו למאמרים ומחקרים אחרים. הם נתנו לו הערות מאוד ספציפיות על כל מיני אי דיוקים זניחים למדיי. זה די הפתיע אותו (לטובה) שככה המבקרים של המאמר הלכו באמת לבדוק ביסודיות את כל ההפניות והוא בירר מה העניין. התברר לו שאת כתב העת הזה עורכים דווקא סטודנטים נלהבים בתואר ראשון ושני שלוקחים את העניין מאוד ברצינות והופכים כל מאמר שהם מקבלים מכל הכיוונים לפני שהם מאשרים אותו לפרסום. שוב מתברר שדווקא סטודנטים הם מבקרים יותר יסודיים כיום של מאמרים מאשר מרצים עמוסים שלא באמת מצליחים להקדיש את הזמן כדי לחטט במאמרים שנשלחים לשיפוטם עד הסוף.

הידיעה על המאמר המפוברק: http://www.washingtonpost.com/…/the-tricky-incentives-of-s…/

דוח הביקורת המעניין מאוד שפוצץ את הסיפור: http://stanford.edu/…/broockman_kalla_aronow_lg_irregularit…

השם המפורש

בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו פנה עוזי לחיילים הדתיים בפלוגה וזרק בפנינו את השם המפורש. אותיות הויה בהגייה מדויקת, בזלזול בוטה כל-כך, צורם וצורח על רקע הצרעות המזמזמות באוהל המטבח המאולתר, חילול הקודש גמור. נדמה שהוא עצמו לא הבין את גודל הזעזוע. שנים על גבי שנים, בכל הסידורים, בכל הנוסחים, נפגשנו עם ארבע האותיות הללו שוב ושוב ואף פעם לא העזנו להגות אותן ממש, אפילו לא בשקט עמוק בפנים, ארבע אותיות שהן סמל ולא מצלול, שהופכות מיד בראשנו ל''השם'' או ל''אדוניי''.

והנה פתאום, על רקע כפר ערבי בוואדי ערה בלילה סתווי, מתברר שיש דרך ברורה להגות אותן. קיבוצניק חומרי עם ריח חריף של גד''ש בשיחת שמירה אומר שוב ושוב את השם המפורש. מתגרה אמנם. מזלזל אמנם. אבל איזו אינטימיות! איזו קרבה! משחק איתו. מכדרר אותו בלשונו שוב ושוב. כאילו בורא עולם הוא חבר לנשק שהלך רגע לשירותים ומיד יחזור. איזה שיר חדש ומוזר. איזו תביעת רוחניות נואשת מלב ממשות מדכאת של 29 כדורים במחסנית. איזה אומץ משוחרר מתפרץ למולנו, בני-ישיבה צייתנים שכמותנו. איזו אהבת אלוהים!

שיימינג

אני שם לב שעל אף המאורע האחרון להרבה חברים שלי קשה לקבל את המסר העתיק של ''החיים והמוות ביד הלשון'', והם מתעקשים להמשיך ולהחזיק באותה זכות קדושה ובאותה פרקטיקה מוכחת ומכובדת לשינוי חברתי של השיימינג. הם לא נרתעים מלנתח את מכתב ההתאבדות העצוב ניתוח עומק ביקורתי תוך שימוש בכל ההמשגות הסוציולוגיות בנות-זמננו, ורבים מהם הפכו מומחים-לרגע מטעם עצמם לתופעת האובדן העצמי אשר יודעים לקבוע באופן מובהק וחד-משמעי שהקלקותינו לא שפכו את הדם הזה, והם ממשיכים לדבר בשבחו של אותו נוהג מתקדם שכל ההתפתחויות הטכנולוגיות והתרבותיות בדברי ימי המין האנושי הובילו אליו על מנת שיביא מזור ומרפא לתחלואיה של גישת המשפט ולא נקם, מדינה ולא אדם לאדם זאב. והם מחרים ומחזיקים ומצביעים על היופי שבו החלש סוף סוף מתקומם כנגד מנגנוני העוצמה, בבחינת עולם ישן עד יסוד נחריבה.

ומה אני הקטן אגיד ואומר אל מול טיעונים מוחצים מעין אלה? הרי גם אני נתתי ידי בשיימינג מפעם לפעם והתענגתי על תוצאותיו. תחושת הכוח מוכרת לי. אבל מניסיוני הדל אני מגלה שמדובר לרוב בנשק של חזקים על חזקים מהם, או של חזקים על חלשים מהם, ולא כפי שנהוג לטעון של חלשים נגד חזקים. וגם אם יש בו תועלת מפעם לפעם הרי כבר מזמן ברור לי שנזקו עולה בהרבה על תועלתו. ואפשר להעביר ביקורת ציבורית, מוסרית או עסקית בלי להזכיר שמות ולחשוף פרצופים ולהשפיל. וצריך לזכור שכן, רוב האנשים אינם רגילים לחשיפה ציבורית, קל וחומר חשיפה שלילית ברמות מרוכזות, ורמת הענישה - גם אם היא לכאורה מוצדקת - יכולה בקלות לצאת מפרופורציה הן באופן אובייקטיבי והן כפי שנחווית על ידי האדם הבודד. ולפיכך אני מתחייב לא לקחת יותר חלק במשחק הזה כי הרי מתנו מוטל לפנינו וכולם אחראים.