יום חמישי, 25 ביוני 2015

סיפור עצוב וחסר מוסר השכל ליום העצמאות

יוני ש. היה צוער שלי כשהייתי מפקד צוות בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. הוא היה מהאנשים האלה שכבר בגיל 16 ידעו שהם רוצים להתגייס לצנחנים ולהיות קצינים. מין ציוני-דתי מורעל כזה, בוגר מכינת עלי או יתיר, שהאידיאולוגיה הקוקניקית ואמונתו העזה בצדקת הדרך חיפו על היעדר כריזמה ומיומנות מקצועיות שנויה ביותר במחלוקת. על כל פנים, זאת היתה כבר הפעם השנייה שניסה לפלס את דרכו בקורס הקצינים, לאחר שבהזדמנות הקודמת הודח על ידי מדריכיו בנימוק של "חוסר מנהיגות". בשל דרך החתחתים שעבר הייתה לי אליו סימפטיה מסוימת ולא ראיתי סיבה למנוע ממנו לסיים את הקורס. מקסימום אתן לו ציון נמוך, חשבתי לעצמי, והמערכת כבר תמצא דרך לנתב אותו לתפקידים שבהם לא יוכל לעשות יותר מדיי נזק.

והנה הגיעה תקופת ימי הזיכרון והעצמאות, והמג"ד של קורס הקצינים – שלא רק שהאמין בכל ליבו בקוד האתי של צה"ל אלא גם סבר שחייבים להוסיף לו את הערך של "אהבת הארץ" שאסא כשר השמיט ממנו בברוטאליות שמאלנית – הכריז בפנינו על יוזמה להוריד קצת את הקצינים-לעתיד אל העם. ביום שישי שקדם ליום העצמאות הצוערים והמפקדים של הקורס יתפזרו להם בין שלל בתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ וישוחחו עם המלש''בים על שירות משמעותי בצבא, אהבת הארץ והמולדת, ומה זה בעצם אומר להיות לוחם. לשם כך שוחררנו הביתה כבר בחמישי בצהריים ונקראנו להגיע לבתי הספר בשעת בוקר מאוחרת ביום שישי בקבוצות של 5-6 צוערים ומפקדים לפי מקום המגורים. אלא מה, היוזמה החינוכית הזאת התבצעה לאחר שבוע שטח ועלה חשש מסוים שאם הצוערים ייסעו עם רכביהם של הוריהם, יש סיכוי מסוים לתאונת דרכים בשל עייפות, מה שייפול כמובן על ראשו של המג"ד החינוכי. אמנם לא היתה לנו שום דרך לאכוף את ההוראה הזאת, וגם היה ברור לכולנו שמי שירצה לנסוע ברכב של הוריו יעשה זאת, אבל בכל זאת נקראתי אל הדגל ובתדריך כללי הוריתי לצוערים להגיע לבתי הספר אך ורק בתחבורה ציבורית, ואף כיסת"חתי: "אל תחנו שני רחובות ליד, פשוט תגיעו באוטובוס, חבל על החיים שלכם".

וכצפוי, למחרת בבוקר הגענו מרבית צוערי הקורס ומפקדיו, וגם יוני כמובן, ברכבים של ההורים שלנו לתיכונים השונים ברחבי הארץ. כולנו הקפדנו להחנות את הרכבים במרחק סביר ממוסדות החינוך, כדי לשמור על מראית עין של "זהות קצינית" והקפדה על הוראותיו של המג"ד, אבל הנחנו שברור לכולם שזאת אחת מן הפקודות האלה שאין הציבור יכול לעמוד בהן ואין דרך לאוכפן.

הסתבר שטעינו.

אביב ד. היה סגן מפקד הפלוגה שלי, ומן המפורסמות שסמ''פים בקורס קצינים זה אחד מהתפקידים ששמורים לאותם קציני חי"ר שלא ממש הצליחו ביחידותיהם ולכן הם סופחו לבה"ד 1 על מנת להעביר איכשהו את הזמן. ואביב הזה עוד היה מן הגרועים שבגרועים ואפילו את משימות המנהלה הבסיסיות לא הצליח לעשות כמו שצריך ותמיד נאלצנו לוודא שאכן הזמין לנו אוטובוס או דאג לאוכל. והנה איתרע מזלו של הצוער יוני ואותו אביב קלט אותו יוצא עליז ושמח מרכבו באחד הרחובות הצדדיים שליד בית הספר ליאו-בק שבחיפה. ובמקום להעלים עין, כמו שאני עשיתי כשראיתי במקרה שני צוערים יורדים מרכבם ליד בית הספר שאני הלכתי אליו, אביב הבין שנפלה בידיו ההזדמנות לזכות בתהילת עולם ובהערכה מחודשת של צוות קורס הקצינים. וכך ביום ראשון שלאחר האירוע, יומיים לפני יום העצמאות, דיווח אביב על האירוע החמור למג"ד הקורס ותוך יום וחצי אורגנה ליוני ועדת הדחה והוא נשלח אחר כבוד לחגוג את יום העצמאות בקרב משפחתו ואחר כך לחזור כסמל ראשון חפ"ש לבלות עוד כמה חודשי סדיר בודדים במסייעת שלו בגדוד הצנחנים.

יוני היה שבור כמובן מאירוע הביש שחתם את הגולל על שאיפת חייו להיות קצין בצה"ל. ועוד יותר גרוע זה ששבוע לפני כן הוא התחנן בפנינו לצאת לחתונה של חברו הטוב ביותר אבל סירבנו לכך בגלל "נהלי הקורס". ואולי בעצם אביב עשה ליוני טובה ונתן לו עוד שנה באזרחות במקום להיטלטל כקצין חי"ר סוג ד' בתוך המערכת הצבאית המסועפת. ואולי בכלל הפך יוני להיות מין אנטי-ממסדי אנרכיסט כזה כיום בגלל אותו מאורע, מי יודע. אבל מאז אותו אירוע, בכל יום עצמאות, אני לא יכול שלא לחשוב על אביב, שמסמל בשבילי את אותם אנשים קטנים שמהם מורכבת המערכת הצבאית ולא מסוגלים להעלים עין מפקודות שלא בוצעו, גם כאשר הן בלתי רלוונטיות בעליל.

אין תגובות:

פרסום תגובה