יום שני, 24 במרץ 2014

לחיות אתכם

שלושתם יושבים קשורים במושב האחורי, נרגשים עדיין מההחלטה הספונטאנית לנסוע לבקר את סבא וסבתא ישר אחרי האיסוף מהצהרונים. אני חוקר אותם מה עשו היום בגן ובבית הספר ובאופן מפתיע הם מחייכים ומשתפים פעולה. הודיה מראה לי דף עם מדבקות צבעוניות, מתאמצת להצמיד בחזרה מדבקה סגולה סוררת שכבר איבדה מדביקותה, רוני מספרת על הבובות שטיפלה בהן במשך כל היום, ואיתן מתחיל לזמר בקול צלול את "כד הקמח לא תכלה" ששמע היום בבית הספר, מסביר לי ששמע את תלמידי כיתה ג' מתאמנים על השיר הזה לקראת פעילות בית-ספרית של שירי תנ"ך.

ומיד אני מוצא בטלפון את הסרטון עם להקת פיקוד-מרכז ואנחנו צופים בו פעם אחר פעם, מנסים ללמוד את המילים, וגם הבנות מתבוננות בעניין ולא מציקות זו לזו. ואני נלכד בתוך מילותיו של השיר היפה הזה, מסתכל החוצה אל היום הבורק שטוף השמש שהולך ודועך לו מבעד לחלונות הרכב, מתפלל גם אני לאלוהים שאיני מאמין בו שיעצור קצת את הבצורת העצובה הזאת שמזכירה לנו ללא רחמים שאנחנו בסך הכול בני אנוש. ואני נזכר בפעם ההיא בישיבה התיכונית כשהשיר הזה בדיוק התנגן באוטובוס בטיול השנתי והרב של הכיתה המקבילה הסביר לנו עד כמה נעמי שמר הטעתה, שהרי במלכים א' פרק י"ז כתוב "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה" ולא "עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

השיר ממשיך להתנגן לו באוטו. "... וכאשר יבשו הנחלים והמטר בושש לבוא, האיש ההוא חצב את המילים מלבבו..." והנה את נכנסת לאוטו, רעננה ממקלחת. אני מתניע בחריקה קלה. את זורקת אליי חיוך תנ"כי. אני קורץ לך.

לחיות אתכם. פשוט לחיות.

http://www.youtube.com/watch?v=mtk9aEdCyG8





 (צילום: משה אליהו)

אין תגובות:

פרסום תגובה