יום שני, 31 במרץ 2014

שלהי האינתיפאדה השנייה

שלהי האינתיפאדה השנייה. אני מ"מ צעיר בפלוגת מילואים. אנחנו יושבים במוצב מאולתר בתוך יישוב קהילתי על הקו הירוק, בין דרום הר חברון ופאתי באר-שבע. גייסו אותנו למילואים קצת בטעות. אין כמעט פעילות, אז אנחנו יושבים כל היום וכל הלילה בתוך האנגר גדול שאלתרו ממנו מקום לינה, משחקים שש-בש, שותים הרבה קפה, מישהו הצליח לראות ברצף עונה שלמה של "24" לפי השעות המדויקות וזוכה לאהדת הקהל. קלישאת מילואים.

האווירה חומרית מאוד. כמה מילואימניקים בוגרים, נושקים לארבעים, מתארים את הבנות של היישוב ואת הקשריות והמש"קיות בבסיס הסמוך, קוראים קריאות של "מה הייתי עושה לה", מפנטזים על מגע, וזוכים לתגובות מחויכות של "מה אשתך הייתה עושה לך אם היא הייתה יודעת איך אתה מדבר". אחדים נופחים בקול, בלי בושה. כאילו ממחזרים סצנה מסרט מילואים ידוע.

אני בתוך החמ"ל, והנה אשתי הטריה באה לבקר, מתקדמת במורד שביל הגישה במשקפי שמש אופנתיים והרוח פורעת את שערה. אחד הקשרים זורק "תראו, תראו" ושלושה חבר'ה שועטים מתוך החמ"ל החוצה כמו כלבי ציד לבחון אותה מקרוב. אני קולט את הסיטואציה, מזנק אליה מהר ומיד מדביק לה נשיקה, כאילו משתין, מסמן טריטוריה, משתיק את הזכרים האחרים. כשהיא עוזבת, המילואימניקים המבוגרים מביטים בי בהערכה, אישה שווה מצא לו. פתאום אני כל כך רוצה הביתה.

אחיי הגברים: על אירועים כאלה צריך לדבר כשמדברים על תקיפות והטרדות מיניות! את הנורמות האלה צריך לשרש!

אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל





 (צילום: משה אליהו)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה