יום רביעי, 2 באפריל 2014

אני אוסף את רוני מהגן

אני אוסף את רוני מהגן. באוטו היא בוכה ששכחה בגן את הציור שלה. היא לא מרפה, אבל הגן כבר סגור ושני האחרים מתחרפנים בעצמם מהבכי ומהצעקות. ואני אומר לעצמי בראש, בחייאת רוני, כולה ציור טיפשי, את מי זה מעניין. ומיד התחושה הזאת יוצאת איכשהו החוצה כי הילדים האלה לא פראיירים. הם מבינים טוב מאוד את הזלזול.

אבל יש את הפעמים הללו שאני מצליח לומר לעצמי בלב – זה הציור שהיא עבדה עליו כל הצהרון. היא התלבטה איזה צבעים לבחור כדי שהציור יהיה יפה ואבא ישמח. כל הצהריים הגננות טיפלו בילד אחד שעשה קקי במכנסיים. אף אחד לא שם לב איך יעל משכה לה שלוש פעמים בקוקו ובסוף האשימו אותה בגלל שהחזירה לה שריטה. וסוף סוף אבא הגיע, היא כמעט השתגעה מגעגועים, ומרוב שמחה היא שכחה את הציור על השולחן. היא כל כך רצתה להראות אותו לאבא. יראה ומיד יבין איזה גיבורה היא הייתה. וכשאני מצליח לעשות את המהלך הזה בתוך ראשי אני פתאום נמלא אליה חמלה. ולמרות שאין לי מה לעשות כי הגן באמת סגור, אני בכל זאת מצליח לתת לה נשיקה מכל הלב, לומר לה שאני מבין עד כמה רצתה להראות לי את הציור. ואני מבקש ממנה שתתאר מה בדיוק ציירה ובאילו צבעים, ולפעמים סתם נותן לה חיבוק חזק שמאפשר לה להוציא את כל התסכולים החוצה.

תמיד ראיתי בעצמי אדם רגיש. כזה שיודע להקשיב, יושב ומסתכל עמוק בעיניים, מזייף הבנה, גולש בדמיוני למחוזות אחרים, מעניינים יותר. אבל אמפתיה היא משימה קשה. תובענית. להצליח לשים את עצמך במקומו של הזולת. לראות את הקשיים והתקוות שלו, את ההצלחות והכישלונות שלו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטך. לאפשר לו להרגיש שהוא באמת לא לבד. שיש מישהו שמבין.

גם לי אמרו שהזוגיות וההורות ישנו אותי. גם אני בהיבריס ילדותי זלזלתי באמירות הללו. די מוקדם בחיים גיבשתי תפיסה שאנשים לא משתנים. אולי רק בקצה. אולי מגרדים איזה בדל של תדמית חדשה. אבל בעומק - נשארים אותו דבר. ועכשיו, כאבא ובן-זוג קצת מנוסה, אני יודע שילדיי ואשתי לימדו אותי אמפתיה. מה זה לימדו, מלמדים. כל יום ויום מלמדים. שיעור שלא נגמר.


אין תגובות:

פרסום תגובה