יום ראשון, 27 באפריל 2014

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים. הרופאים מתארגנים ומיד יקראו לי להיכנס. לפתע יוצאת אלינו אסתי, מסבירה שהייתה עצירת דופק ועברו מיד לניתוח חירום בהרדמה מלאה. גאולה מוציאה ספר תהילים, שואלת אם אני רוצה להצטרף. היא יודעת שאני לא מאמין.

אני צועד הלוך ושוב במסדרון. עוצר להשתין בשירותי היולדות. מתרוקן מכל השעות האחרונות שנראות לי עכשיו כמו הזיה. כשאני חוזר, אסתי שוב יוצאת, אומרת שהניתוח הצליח. התינוקת רזה מאוד וחלשה, אבל חיונית. רופא ילדים מוציא את התינוקת בעריסה. גאולה מצלמת. אני לא מצליח להתרגש. בתינוקיה הרופא מניח אותה בין שני תינוקות ורודים ושמנמנים. פתאום אני מבין כמה היא רזה, כולה עור ועצמות, אפילו טוסיק אין לה.

אני חוזר לחדר ההתאוששות. לוחש לגאולה שאני מרגיש שאין לי דם. היא נשארת עוד קצת עם לילך ונותנת לי לנוח. חמש בבוקר. אני שוכב על ספסל קשה של בית חולים, מצטמרר מתחת סווטשירט, מנסה להרגיע את עצמי, לא להתעלף, לשמוח שהכול בסוף בסדר.

במשך כל המשך היום הדמעות נופלות ממני כמו מים. בלי שליטה. בלי הכרה. הלב שלי פתוח לרווחה. מתרגש מכל מחווה אנושית פשוטה: מרופא הנשים ששואל מה מצבנו, ממתנדבת של עזר מציון שמציעה לי סנדוויץ', משיחה עם אחותי. יוצא החוצה לשתות קפה באחת-עשרה בבוקר, מופתע מהשמש העזה, אצלי בראש עדיין לילה, ואנשים מסתכלים עליי מנסים להבין, איזה אסון קרה לו?

בשעת צהריים שירה מחליפה אותי. אבא שלי מקפיץ אותי הביתה. אני מחבק את איתן ורוני חזק, מחכה לערב שאוכל כבר לישון. שנייה לפני שאני נרדם הטלפון מצלצל וסוקרת מהלמ"ס מבקשת את לילך. היא נבחרה במדגם של הסקר החברתי השנתי, צריכה להתראיין. אני סוגר את הטלפון, ופתאום זה מכה בי. אני אבא לשלושה ילדים עכשיו. איתן ורוני בחדר הסמוך. לילך בכאביה. בפגייה תינוקת זעירה שאני לא מכיר. ואני צריך להיות חזק. אני צריך להיות חזק עכשיו.

יום הולדת שנתיים שמח הודיה-בר אהובה שלי. חדרת לנו ללב כמו חץ.


אין תגובות:

פרסום תגובה