אני פוגש אותו צועד על המסילה
עם אשתו וילדיו. חבר ילדות מבני עקיבא שכבר שנים רבות לא התראנו. שיחת
עדכון. הוא דווקא גר ועובד לא רחוק.
כשאני עוזב אותו אני נזכר במחנה הקיץ ההוא כשהיינו בשבט מעלות. באחד מטיולי הבוקר רצתי מהר מדיי בשביל הצר ולפתע מעדתי והתגלגלתי במדרון. שכבתי למטה שותק, המום מההפתעה ומהכאב שהתפשט ברגלי הימנית ורק שניות ארוכות לאחר מכן צעקתי בשקט ''הצילו'' במבוכה. המדריך שירד אלי הוביל אותי לחובש ולמזלי הסתבר שהסירה הקוצנית בלמה את נפילתי והותירה רק שריטות עמוקות בירך הימנית.
כשחזרנו למחנה נשארתי לנוח במאהל. החברים והחברות עלו אלי לרגל לשמוע מה קרה, אבל די מהר השתעממו וחזרו לחיזורים ולמשחקי הקלפים. ואז הוא הגיע. ישב איתי בערך שעתיים, לא עזב, סיפר איך גם הוא, פעם מזמן בטיול גגות ברובע, נפל מגובה רב על ערימת חול, ואיזה מפחיד זה היה. וגם אני חזרתי וסיפרתי לו איך שנייה אחת רצתי על השביל ופתאום מצאתי את עצמי למטה, מפחד שאף אחד לא ימצא אותי ושקרה לי משהו נורא. והוא לא אמר לי ''שטויות, העיקר שהכול בסדר'' כמו השאר, אלא איפשר לי לחזור ולספר מה שקרה, להעלות גירה. עד היום אני מכיר לו תודה על הנוכחות הפשוטה ההיא שהייתה כנראה חשובה כל כך כי נחרטה עמוק בזיכרוני.
וכשהמשכתי לטייל ברוח האביבית נזכרתי במפגשים נוספים לא מזמן עם חברי ילדות מפעם, איך בהיתקלויות האקראיות הללו אני תמיד מרגיש מעין חוט חי ופועם המחבר בינינו למרות מרחב הזמן שחלף. וחשבתי שאולי במרחק הזכרונות והחוויות של האנשים שהפכנו להיות, כל אותם ההבדלים שהגדירו אותנו והפרידו בינינו בתור ילדים כאילו מתפוגגים. ובאופן מפתיע, רק כעת כשבגרנו ויצאנו לעולם אנחנו מבינים עד כמה התקופה והמעמד והשקפת העולם שבתוכם גדלנו - ילדי בני-עקיבא מחונכים מהמרכז השבע של ירושלים בשנות ה-80 וה-90 - היו ייחודיים וחד-פעמיים כל כך.
ואולי במפגש הזה עם מי שחווה איתי ומולי את ילדותי ישנה הבנה עמוקה של מי שאני, ולא משנה מהן הבחירות והטעויות שעשיתי מאז בחיי.
כשאני עוזב אותו אני נזכר במחנה הקיץ ההוא כשהיינו בשבט מעלות. באחד מטיולי הבוקר רצתי מהר מדיי בשביל הצר ולפתע מעדתי והתגלגלתי במדרון. שכבתי למטה שותק, המום מההפתעה ומהכאב שהתפשט ברגלי הימנית ורק שניות ארוכות לאחר מכן צעקתי בשקט ''הצילו'' במבוכה. המדריך שירד אלי הוביל אותי לחובש ולמזלי הסתבר שהסירה הקוצנית בלמה את נפילתי והותירה רק שריטות עמוקות בירך הימנית.
כשחזרנו למחנה נשארתי לנוח במאהל. החברים והחברות עלו אלי לרגל לשמוע מה קרה, אבל די מהר השתעממו וחזרו לחיזורים ולמשחקי הקלפים. ואז הוא הגיע. ישב איתי בערך שעתיים, לא עזב, סיפר איך גם הוא, פעם מזמן בטיול גגות ברובע, נפל מגובה רב על ערימת חול, ואיזה מפחיד זה היה. וגם אני חזרתי וסיפרתי לו איך שנייה אחת רצתי על השביל ופתאום מצאתי את עצמי למטה, מפחד שאף אחד לא ימצא אותי ושקרה לי משהו נורא. והוא לא אמר לי ''שטויות, העיקר שהכול בסדר'' כמו השאר, אלא איפשר לי לחזור ולספר מה שקרה, להעלות גירה. עד היום אני מכיר לו תודה על הנוכחות הפשוטה ההיא שהייתה כנראה חשובה כל כך כי נחרטה עמוק בזיכרוני.
וכשהמשכתי לטייל ברוח האביבית נזכרתי במפגשים נוספים לא מזמן עם חברי ילדות מפעם, איך בהיתקלויות האקראיות הללו אני תמיד מרגיש מעין חוט חי ופועם המחבר בינינו למרות מרחב הזמן שחלף. וחשבתי שאולי במרחק הזכרונות והחוויות של האנשים שהפכנו להיות, כל אותם ההבדלים שהגדירו אותנו והפרידו בינינו בתור ילדים כאילו מתפוגגים. ובאופן מפתיע, רק כעת כשבגרנו ויצאנו לעולם אנחנו מבינים עד כמה התקופה והמעמד והשקפת העולם שבתוכם גדלנו - ילדי בני-עקיבא מחונכים מהמרכז השבע של ירושלים בשנות ה-80 וה-90 - היו ייחודיים וחד-פעמיים כל כך.
ואולי במפגש הזה עם מי שחווה איתי ומולי את ילדותי ישנה הבנה עמוקה של מי שאני, ולא משנה מהן הבחירות והטעויות שעשיתי מאז בחיי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה