יום ראשון, 27 באפריל 2014

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה. מי שמת בשואה לא ידע שהוא עומד למות בשואה. הם לא ידעו שכל ההתרחשויות הללו יתקבצו בסופו של דבר למילה אחת.

וביום השואה אני לא רוצה לזכור את ימי האימה ההם אלא דווקא את החיים שקדמו להם, הרי יש משהו אלים כל כך בהתעקשות לדוש ברגעי הזוועה ובגילויי חוסר האנושיות. הרי התיאורים המפלצתיים מרחיקים את האנשים הללו מאיתנו ואנחנו מאבדים את היכולת לדמיין אותם כאנשים בשר ודם, אנשים כמונו.

אני נזכר בביקור שלי אצל סבתא טובה שבוע או שבועיים לפני מותה. שכבתי לידה על מיטת העץ הזוגית והתבוננתי בתמונה הישנה של משפחתה שהייתה תלויה על הקיר שממול. והיא, שהייתה כבר עייפה מן הניתוח שעברה ומחיים של מאבק ומרורים, סיפרה לי שבזמן האחרון היא חושבת הרבה על ילדותה, נזכרת באמה ובאחיה הגדול חנן שהיה לה תחליף אב והיא אהבה אותו כל כך. והוסיפה שהמחשבות הללו גורמות לה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, כמה שהיא מתגעגעת למשפחתה, כולם כבר הלכו, אפילו אחיותיה ששרדו את השואה נפטרו לא מזמן בבתיהן הרחוקים בארצות הברית.

ואני עובר עכשיו על הרשימות שרשמתי לעצמי לפני שטסתי לפולין כשהייתי בן 17 כשדיברה איתי על ילדותה בלאנצוט: סיפרה לי על ארמונו המפואר של הגראף פוטוצקי והסמל השבור של משפחתו שנקטם לאחר שאחד מבני המשפחה הפך ליהודי, והגימנסיה הפולנית על שם שינקביץ שבה למדו מעט יהודים כי היו חייבים ללמוד שם בשבת וחברתה דבורה ליפשיץ הלכה לשם ומשום כך יהודים רבים החרימו את חנות היין של הוריה, ובית הספר "תרבות" שבו למדה עברית מהמורה אברהם לדרמן שהגיע מוילנא הרחוקה, ושלל התנועות הציוניות שפעלו בלאנצוט – פועלי ציון ובית יעקב והמזרחי והשחר, ובית הקולנוע "סוקול" שהקרינו בו את סרטי צ'ארלי צ'אפלין אבל יהודים לא הרגישו שם בנוח, והרינק – כיכר העיר – שאליה הגיעו היהודים מהכפרים בכל שלישי וחמישי כדי למכור את מרכולתם בשוק, ויער רומנקובה שבו ערכו הרוטשילדים מסעות ציד עם הגראף פוטוצקי שהיה ידיד גדול של היהודים, ובית הכנסת עם המנורות המרהיבות שעל בימתו עמד הרב פרישמן ודרש דרשות בשבתות ובמועדים, והחדר בבית הכנסת שאליו נתקבצו העניים שלא היה להם איפה לישון וכשלא נותר מקום היה שמרל לוקח אותם אליו הביתה וכל הלילה עומד ודואג שהתנור יהיה חם ושיהיה להם מה לאכול, והלוויות שיצאו לבית הקברות אך רק בנוכחות הגברים כי הנשים לא הורשו ללוות את המתים, וכך הלאה, חיים זעירים ושלמים של עיירה קטנה קמים ועולים לנגד עיני.

ואני מצליח לרגע קט לראות את סבתא טובה כילדה וכנערה, חיה חיים שהיו בעבורה נורמאליים לגמרי מהסיבה הפשוטה שהיא גדלה לתוכם. ואני מנסה בכל כוחי שלא לחשוב על העתיד שמצפה לה ולכל אוסף האנשים והנשים שהיוו את תפאורת ילדותה, מתעקש לתפוס את ההווה שלהם כפי שהם עצמם חוו אותו, עם אותות אזהרה וסימני אזעקה אמנם, אך בלי הוודאות החד-משמעית שיש לנו כיום כמי שיודעים את סופו המר של הסיפור.

ואולי כך צריך לזכור: סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. להקים לתחייה עולם עשיר של אנשים רבים ממקומות שונים ועם סיפורי חיים מגוונים. להמשיך ולשמוע עוד ועוד מה היה וכיצד, ולהפסיק תמיד ב-1937 או 1938 כדי לאפשר לעצמנו לדמיין עולם שלא נקטע באכזריות ובעורמה. כדי לאפשר למתי השואה ולניצוליה חירות מלאה ושלמה, גם אם בדמיוננו וגם אם לרגע קט בלבד.

(בתמונה: אני ברחוב וולווה בלאנצוט שבו נולדה וגדלה סבתי)



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה