באמצע היום אני קופץ לבקר אותו.
הוא שוכב על הדשא ליד תחנת הכדורגל, נשען לבדו על התיק האדום, מביט למעלה,
בוחן את העצים. ארבע בנות לידו משחקות "א-קוואקווה-דלה-אומה" והוא לבדו.
אני מצטרף אליו. שנינו שוכבים ומביטים לשמיים. אני נזהר לא לשאול שאלות, לא להרוס את הרגע, אבל אני דואג. בבוקר הוא כל-כך שמח להגיע לקייטנה. התיישב בלי בעיות מתחת לסככה, סיפר ברצינות למדריכה איך קוראים לו ומאיזה בית-ספר, לגמרי שיתף פעולה. ומכרסמת לי בלב תחושת אשמה. למה רשמתי אותו לכאן והוא לא מכיר פה אף אחד?
בשלוש וחצי אני אוסף אותו ממגרש הכדורסל. הוא עולה ויורד על הספסלים באמפי הקטן, מרוכז מאוד, שקוע, מספר לעצמו סיפורים. אני מחכה שיבחין בי. אומר לעצמי שילדים לא צריכים להיות חברותיים כל הזמן. גם מלכי הכיתה יילכו בסוף לטיפול פסיכולוגי.
בדרך לאוטו אני קונה לו קרטיב. הוא שמח מזה, מחייך, וכל הדרך הוא מפזם לעצמו את "כל עוד" של יוני רכטר. ברמזורים אני מושיט יד אחורה, מלטף את ידו, הוא רוטן לי "נו, אבא!" וממשיך לזמר: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה..."
אני מרגיש פתאום אבא זקן עד מאוד.
אני מצטרף אליו. שנינו שוכבים ומביטים לשמיים. אני נזהר לא לשאול שאלות, לא להרוס את הרגע, אבל אני דואג. בבוקר הוא כל-כך שמח להגיע לקייטנה. התיישב בלי בעיות מתחת לסככה, סיפר ברצינות למדריכה איך קוראים לו ומאיזה בית-ספר, לגמרי שיתף פעולה. ומכרסמת לי בלב תחושת אשמה. למה רשמתי אותו לכאן והוא לא מכיר פה אף אחד?
בשלוש וחצי אני אוסף אותו ממגרש הכדורסל. הוא עולה ויורד על הספסלים באמפי הקטן, מרוכז מאוד, שקוע, מספר לעצמו סיפורים. אני מחכה שיבחין בי. אומר לעצמי שילדים לא צריכים להיות חברותיים כל הזמן. גם מלכי הכיתה יילכו בסוף לטיפול פסיכולוגי.
בדרך לאוטו אני קונה לו קרטיב. הוא שמח מזה, מחייך, וכל הדרך הוא מפזם לעצמו את "כל עוד" של יוני רכטר. ברמזורים אני מושיט יד אחורה, מלטף את ידו, הוא רוטן לי "נו, אבא!" וממשיך לזמר: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה..."
אני מרגיש פתאום אבא זקן עד מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה