יום שני, 24 במרץ 2014

החלטה של רגע

זאת היתה החלטה של רגע. לא משהו מחושב. נכנס לדמות של מ"כ טירונים. לא מאיים. לא צועק. לא מוותר. לא נותן לאף אחד לצאת מהשורה. זורק לפח את כל ספרי-ההדרכה-להורה-ההומניסטי. חצי שעה של השתוללות הספיקה. אמא נסעה לחתונה. עכשיו אבא מחליט.

כולם באים לסלון. כולם מסדרים את הבית. כן, גם הקטנה לוקחת מטאטא קטן. כולם עורכים את השולחן. כן, גם הגדול יעזור להביא דברים שבירים מהמקרר. והנה, במפתיע, הכול מתוקתק. אין בכי. אין תלונות. יש התגייסות. יש אפילו שמחה.

כשיושבים מול השניצלים, האורז והמלפפונים, אני מנצל את השקט ומייבא אפיזודה מסרט אמריקני: "כל אחד מספר על הרגשה טובה אחת שהייתה לו היום". הגדול מספר על הגומיות, הבינונית על חגי ישראל, הקטנה אומרת שהיה כיף במשפחתון, ואני, חינוכי מתמיד, אומר כמה שמחתי שהילדים עזרו לי הערב. וכל המשך הארוחה אנחנו שרים ברצף שירים מהמחזמר "גלי", צווחים ביחד את "לעולם בעקבות השמש" ו"ברוש", אפילו הקטנה משבשת בעל פה את כל המילים.

ואני ממשיך עם הקפדנות, אבל קצת מתרכך, כי פחות צריך. כולם אוכלים. כולם שותים. כולם מפנים (כולם מוציאים יחד את השאריות לחתולים). כולם מתקלחים. כולם מסתרקים (מצאנו הרבה ביצים ושתי כינים).

והולכים לישון בלי סיפור הערב, כי כבר מאוחר. הגדול עוד נשאר איתי לחשוב על מחר, על מפגש הורים-תלמידים בבית הספר. ילד הליב"ה שלי אוהב שיעורי עברית וחשבון אבל לא אמנות ותורה. ועכשיו הוא עייף, מבקש לישון. אני עולה איתו למיטה. שר לו "ירח" בקול קצת צרוד. הוא אומר שהוא אוהב אותי ונותן חיבוק. חודשים שזה לא קרה לנו. אני מנגב את הדמעות. הוא צוחק שחיבקתי אותו חזק מדי ועכשיו נרדמה לו היד. לילה טוב. לילה טוב טוב.


אין תגובות:

פרסום תגובה