יום שלישי, 18 בפברואר 2014

עכשיו אני כותב

עכשיו אני כותב. פשוט כותב. שברים, רסיסים, חצאי רעיונות, הכול בחוץ, מצליח איכשהו להסתדר על הנייר.

כותב בכל מקום. בעיקר בין אנשים. באוטובוס. בתחנת האוטובוס. בבית במיטה. באמצע שיחה פתאום פותח מחברת. לא כמו שדמיינתי פעם. לא מוזה שמשתלטת. בהתחלה נובט איזה רעיון. אחר כך מתבשל לאט בראש, משפטים מתחילים להתנסח מאליהם. ופתאום הכתיבה פורצת. לא כמו נהר קוצף וגועש אלא כמו מערכת השקייה מאורגנת של מסופוטמים קדמונים על גדת הפרת או החידקל. תמיד צריך לשלוט ולווסת.

וכותב על הכול. המציאות משתנה ואינסופית. וגם אנחנו משתנים ואינסופיים. וצירופי החוויות והרעיונות יוצרים תמיד משהו חדש. אם לא חדש בשביל העולם הישיש הזה, לפחות חדש בשבילך. כי ברצף האירועים החד-פעמי הזה שהוא חייך, הכול טרי לגמרי. אפילו קימה בבוקר מהמיטה היא נושא לכתיבה. אפילו רכיסת נעליים. ואם אין מה לכתוב לא כותבים. אבל תמיד יש מה לכתוב. והכתיבה עצמה בוראת מציאות. העובדות קיימות אבל הדרכים לתאר אותן הן אינסופיות, מגוונות כל כך. לכל מילה אסוציאציה וריח וצבע משלה מכל מיליוני הפעמים שנעשה בה שימוש. וצריך להיות רגיש כל כך לשפה, לחפש כל הזמן ביטויים רעננים. כי המילים נשחקות מהר כל כך בימינו, שבועיים חסד מקסימום לכל ביטוי חדש.

כי כשאתה קורא אחר כך את מה שכתבת צריכה להיות לך תחושה של יום שישי אחר הצהריים, ממש לפני שבת, כשהשמש מתחילה לשקוע והמולת ההכנות לשבת כבר דממה, ואתה שותה את כוס הקפה הזאת שחיכית לה כל היום, ושר שירים מתוך ספר הפזמונים המעוך, והילדים יושבים עליך מתעצבנים שאתה לא שר את השירים שהם מכירים, ואתה נוזף בהם שהם צריכים ללמוד שירים חדשים ולהיפתח לעולם ואחר-כך עובר במהירות לכבש השישה עשר כי לא כדאי למתוח יותר מדי את החבל, והם מתחילים לרקוד ולהשתולל ולצחוק, ואתה אומר לעצמך תצלם עכשיו בראש את הרגעים האלה. כי עכשיו זה האושר. עכשיו בדיוק זה האושר.

(צילום: משה אליהו)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה