לפני כמה שנים כשגרנו בארצות
הברית צעדתי יחף בבית ונדקרתי מקיסם עץ חצי שבור שהיה מונח על השטיח. האחות
והרופא שבדקו אותי במרפאה האוניברסיטאית המליצו לי לטבול את רגלי במי מלח
על מנת להוציא את שאריות הקיסם ואמרו לי לא לדאוג יותר מדיי. שילוב של נסיבות
אישיות ומשפחתיות גרם לי להזניח את העניין ורק שלושה שבועות לאחר מכן,
כשטסנו לארץ לחתונתה של אחותי והוריי נחרדו לראות אותי מפזז בצליעה בין
החוגגים, הבנתי סוף סוף שצריך לבדוק את העניין יותר ביסודיות.
כך מצאתי את עצמי בבוקר שלאחר החתונה אצל רופאה בקופת חולים שטענה שכבר התפתח זיהום בכף הרגל ושלחה אותי לבצע אולטרה-סאונד בבית החולים הדסה עין כרם. בבדיקה, אליה התלוותה אליי אמי טרוטת העיניים מהכנות החתונה, זיהה הרופא מיד שעמוק בתוך כף הרגל שלי נמצא חצי קיסם עץ. מסתבר שבניגוד לאבחנה הראשונה שלי ושל הרופאים בפילדלפיה דרכתי על קיסם שלם שהיה תחוב בשטיח, כך שחצי ממנו ננעץ בתוך כף הרגל והחצי השני נשבר ונשאר בחוץ. ומכיוון שהקיסם חדר עמוק כל כך, לא ניתן היה להבחין בו במבט שטחי מבחוץ.
השעה הייתה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת וביקשנו להבין מה עושים, שהרי הרגל הולכת ומזדהמת. נאמר לנו שעלינו לקבוע תור רגיל למרפאת רגליים שיש אליה רשימת המתנה ארוכה, או להיכנס בתור שר"פ לרופא הבכיר והמומלץ של המרפאה שמחירו כ-900 ₪, אך הביטוח המשלים מכסה את רובו.
וכך תוך 20 דקות ישבנו מול הרופא הבכיר והחביב. הוא העיף מבט בצילומי האולטרה-סאונד וברגל שלי וקבע שיש צורך לנתח את הרגל באופן מיידי, ואי אפשר לשלוף את הקיסם באופן פחות פולשני אחרי ששהה בפנים זמן כה רב, והוסיף שהוא יכול לנתח אותי כבר מחר בבוקר, ניתוח שר"פ שבו קופת החולים משלמת את רוב הכסף והשאר, תשלום סמלי בלבד, הוא על חשבון המטופל. "אז קבענו למחר?" הוא שאל.
"מה לגבי ניתוח רגיל במרפאה שלך?" שאלתי, והרופא ענה שיש רשימת המתנה ארוכה מאוד לניתוחים במרפאת הרגליים, עניין של כמה שבועות, והוא לא ממליץ מבחינה רפואית לדחות את הניתוח, מה גם שמכבי ישלמו את הרוב ואין לי מה לדאוג.
למחרת הגעתי לאשפוז-יום בהדסה הר-הצופים, וכאשר התקשרתי למוקד הניתוחים של "מכבי מגן זהב" וציינתי בפניהם את קוד הניתוח שנמסר לי על ידי המזכירה, הבנתי שהניתוח שלי מוגדר כ"ביופסיה בכף הרגל" ומחירו כ-12,000 ₪, כלומר הביטוח המשלים ישלם 9,000 ₪ ואני את ה-3,000 ₪ הנותרים. פניתי לרופא הבכיר ואמרתי לו שחלה טעות, שהרי הניתוח שלי אינו ביופסיה אלא ניתוח פשוט של הוצאת קיסם, וגם הסכום שאני אמור לשלם נראה לי יקר מאוד. הרופא השיב שבגלל שלא קיים במערכת קוד מספרי של הניתוח שלי הוא הגדיר אותו כביופסיה, והציע לתת לי הנחה על ההשתתפות העצמית כך שבסופו של דבר אשלם 1,500 ₪. אמי סיננה לאוזני בשקט "מזל שהוא לא הגדיר את זה כניתוח לב פתוח" ואמרה לי שהיא כבר תשלם על הניתוח, לא נורא.
הניתוח עבר מהר מאוד ובהצלחה, כי באמת מדובר ברופא שהוא המומחה הגדול בתחום, ואחרי החוויות הרפואיות הלא נעימות בארצות הברית הייתי אסיר תודה למערכת הרפואית הישראלית, אבל יחד עם זאת, נותרה בי מאותה חוויה הרגשה חמוצה. וכבר אז חשבתי מה היה עושה במקומי מישהו שאין לו הורים שיכולים לתמוך בו כלכלית, מישהו ש-400 ₪ השתתפות עצמית על התייעצות עם רופא ו-1,500 או 3,000 ₪ השתתפות עצמית על ניתוח אינם סכומים שהוא יכול להוציא כך בפשטות מהיום למחר, שלא לדבר על אותם אנשים רבים שאפילו ביטוח משלים של קופת חולים אין להם.
וחשבתי איזה מוזר זה שבתוך אותו בית חולים הממומן על ידי הציבור הישראלי, אותו הרופא יזרז לך תור ויכניס אותך לטיפול כפי שמצבך הרפואי מחייב - אם רק תשלם לו עוד כסף, אבל יותיר אותך להמתין ימים ושבועות לטיפול הולם - אם לא תוכל להוציא עוד כמה מאות או אלפי שקלים.
ועוד נזכרתי איך כמעט כל פרוצדורה רפואית משמעותית במשפחתי בשנים האחרונות, כמו ניתוח בעין שעברה בתי לפני שנתיים בהדסה עין כרם וניתוח בטן שעברה אמי בשערי צדק השנה, כולם נעשו בסופו של דבר במסגרת של שר"פ, כי זו הדרך היחידה כיום לקבל יחס טוב יותר ומנתח טוב יותר.
ועוד חשבתי על בית החולים "הדסה" שהיווה מעין סמל ומופת לאופן שבו שילוב של רפואה ציבורית ופרטית אמור להבטיח גם רפואה איכותית ומתקדמת וגם ניהול מודרני ואפקטיבי המתעלה מעל הקטנוניות והאפרוריות של המערכת הבירוקרטית הציבורית. וכיצד קריסתה הכלכלית של "הדסה" נועצת עוד מסמר קטן בארון הקבורה של הניאו-ליברליזם, שאין בו לא צדק אך גם לא את אותה יעילות מופלאה שהובטחה לנו בחזונם של נביאי השוק החופשי.
כך מצאתי את עצמי בבוקר שלאחר החתונה אצל רופאה בקופת חולים שטענה שכבר התפתח זיהום בכף הרגל ושלחה אותי לבצע אולטרה-סאונד בבית החולים הדסה עין כרם. בבדיקה, אליה התלוותה אליי אמי טרוטת העיניים מהכנות החתונה, זיהה הרופא מיד שעמוק בתוך כף הרגל שלי נמצא חצי קיסם עץ. מסתבר שבניגוד לאבחנה הראשונה שלי ושל הרופאים בפילדלפיה דרכתי על קיסם שלם שהיה תחוב בשטיח, כך שחצי ממנו ננעץ בתוך כף הרגל והחצי השני נשבר ונשאר בחוץ. ומכיוון שהקיסם חדר עמוק כל כך, לא ניתן היה להבחין בו במבט שטחי מבחוץ.
השעה הייתה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת וביקשנו להבין מה עושים, שהרי הרגל הולכת ומזדהמת. נאמר לנו שעלינו לקבוע תור רגיל למרפאת רגליים שיש אליה רשימת המתנה ארוכה, או להיכנס בתור שר"פ לרופא הבכיר והמומלץ של המרפאה שמחירו כ-900 ₪, אך הביטוח המשלים מכסה את רובו.
וכך תוך 20 דקות ישבנו מול הרופא הבכיר והחביב. הוא העיף מבט בצילומי האולטרה-סאונד וברגל שלי וקבע שיש צורך לנתח את הרגל באופן מיידי, ואי אפשר לשלוף את הקיסם באופן פחות פולשני אחרי ששהה בפנים זמן כה רב, והוסיף שהוא יכול לנתח אותי כבר מחר בבוקר, ניתוח שר"פ שבו קופת החולים משלמת את רוב הכסף והשאר, תשלום סמלי בלבד, הוא על חשבון המטופל. "אז קבענו למחר?" הוא שאל.
"מה לגבי ניתוח רגיל במרפאה שלך?" שאלתי, והרופא ענה שיש רשימת המתנה ארוכה מאוד לניתוחים במרפאת הרגליים, עניין של כמה שבועות, והוא לא ממליץ מבחינה רפואית לדחות את הניתוח, מה גם שמכבי ישלמו את הרוב ואין לי מה לדאוג.
למחרת הגעתי לאשפוז-יום בהדסה הר-הצופים, וכאשר התקשרתי למוקד הניתוחים של "מכבי מגן זהב" וציינתי בפניהם את קוד הניתוח שנמסר לי על ידי המזכירה, הבנתי שהניתוח שלי מוגדר כ"ביופסיה בכף הרגל" ומחירו כ-12,000 ₪, כלומר הביטוח המשלים ישלם 9,000 ₪ ואני את ה-3,000 ₪ הנותרים. פניתי לרופא הבכיר ואמרתי לו שחלה טעות, שהרי הניתוח שלי אינו ביופסיה אלא ניתוח פשוט של הוצאת קיסם, וגם הסכום שאני אמור לשלם נראה לי יקר מאוד. הרופא השיב שבגלל שלא קיים במערכת קוד מספרי של הניתוח שלי הוא הגדיר אותו כביופסיה, והציע לתת לי הנחה על ההשתתפות העצמית כך שבסופו של דבר אשלם 1,500 ₪. אמי סיננה לאוזני בשקט "מזל שהוא לא הגדיר את זה כניתוח לב פתוח" ואמרה לי שהיא כבר תשלם על הניתוח, לא נורא.
הניתוח עבר מהר מאוד ובהצלחה, כי באמת מדובר ברופא שהוא המומחה הגדול בתחום, ואחרי החוויות הרפואיות הלא נעימות בארצות הברית הייתי אסיר תודה למערכת הרפואית הישראלית, אבל יחד עם זאת, נותרה בי מאותה חוויה הרגשה חמוצה. וכבר אז חשבתי מה היה עושה במקומי מישהו שאין לו הורים שיכולים לתמוך בו כלכלית, מישהו ש-400 ₪ השתתפות עצמית על התייעצות עם רופא ו-1,500 או 3,000 ₪ השתתפות עצמית על ניתוח אינם סכומים שהוא יכול להוציא כך בפשטות מהיום למחר, שלא לדבר על אותם אנשים רבים שאפילו ביטוח משלים של קופת חולים אין להם.
וחשבתי איזה מוזר זה שבתוך אותו בית חולים הממומן על ידי הציבור הישראלי, אותו הרופא יזרז לך תור ויכניס אותך לטיפול כפי שמצבך הרפואי מחייב - אם רק תשלם לו עוד כסף, אבל יותיר אותך להמתין ימים ושבועות לטיפול הולם - אם לא תוכל להוציא עוד כמה מאות או אלפי שקלים.
ועוד נזכרתי איך כמעט כל פרוצדורה רפואית משמעותית במשפחתי בשנים האחרונות, כמו ניתוח בעין שעברה בתי לפני שנתיים בהדסה עין כרם וניתוח בטן שעברה אמי בשערי צדק השנה, כולם נעשו בסופו של דבר במסגרת של שר"פ, כי זו הדרך היחידה כיום לקבל יחס טוב יותר ומנתח טוב יותר.
ועוד חשבתי על בית החולים "הדסה" שהיווה מעין סמל ומופת לאופן שבו שילוב של רפואה ציבורית ופרטית אמור להבטיח גם רפואה איכותית ומתקדמת וגם ניהול מודרני ואפקטיבי המתעלה מעל הקטנוניות והאפרוריות של המערכת הבירוקרטית הציבורית. וכיצד קריסתה הכלכלית של "הדסה" נועצת עוד מסמר קטן בארון הקבורה של הניאו-ליברליזם, שאין בו לא צדק אך גם לא את אותה יעילות מופלאה שהובטחה לנו בחזונם של נביאי השוק החופשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה